בית המשפט בהילכת רע"פ 7148/98 היתייחס למקרים בהם עולה טענה של אחד הצדדים להסכם שקבל תוקף פסק דין, לכך שהוא נפגע כתוצאה ממעשי הצד השני, ולאפשרות הפעולה המשפטית בזו הלשון, (בע' 345 פסקה 5):
"באותם מקרים שבהם צד להסכם פשרה שאושר כפסק-דין מבקש לאכוף את ההסכם בשל הפרתו על-ידי הצד האחר, פתוחות בפניו אופציות מספר, שניתן לסווגן על-פי ההבחנה בין הפן ה"הסכמי" לפן ה"שפוטי" של פסק-הדין.
כך למשל בבחינת המקרים המתאימים נקבע בסע' 11 להלכה האמורה:
"...לאור אופייה הפלילי של הוראת הביזיון, אין זה ראוי לעשות שימוש בה, כאשר יש לנהל משפט שעניינו שאלת הפרת הסכם, כאשר הצדדים חלוקים בשאלת הפרתו או קיומו, ואין זה ראוי להכתים בכתם הפלילי את מי שסבר לתומו כי קיים את פסק-הדין. לפיכך, יצאה ההלכה מלפני בית-משפט זה, שלפיה אין אוכפים מכוח פקודת הבזיון, אלא צוים והחלטות שמובנם חד-משמעי ושאינם ניתנים ליותר מפירוש אחד..".
כך למשל מתייחס בית המשפט העליון למקרה שבו מדובר בהסכם פשרה שאינו ברור, (סע' 12):
"...התוצאה, שלפיה אין לאכוף הסכם פשרה בלתי ברור בהליכי ביזיון, מתיישבת עם הכלל שגובש בפסיקה, שלפיו אין להזקק להליכי ביזיון כאשר קיימת דרך אחרת לבצוע ההוראה השיפוטית...".
בכול הנוגע לשיקול הדעת של בית המשפט, בבקשה לפי הפקודה, עת מובא בפניו דרישה לאכיפה לפי הפקודה, נקבע בסע' 13:
"...פסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים, איננו פסק-דין במשמעותו הרגילה, המסיים הליך משפטי. אין בו בירור הסיכסוך על-ידי בית-המשפט; אין בו קביעת עובדות על-ידיו לאור הראיות שהובאו בפניו ואין בו הסקת מסקנות עובדתיות ומשפטיות מתוך העובדות שנקבעו. מעורבותו של בית-המשפט בהסכם שבין הצדדים אינה מתבטאת במעורבות בתוכן ההסכם, אלא במתן גיבוי להסכם על-ידי אישורו כפסק-דין (ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר [25], בעמ' 451). לפיכך, בדרך-כלל, כאשר מתעורר סיכסוך בין הצדדים באשר לפרשנותו של ההסכם – שהוא סיכסוך אזרחי רגיל – אין הליכי הביזיון הולמים את הטיפול בסכסוך. זאת ועוד, שיקול-הדעת המופעל על-ידי בית-המשפט באשרו הסכם פשרה, שונה מזה המופעל על-ידיו לקראת הכרעת-דין במחלוקת בין הצדדים..".
בסופו של דבר, בהלכה האמורה, בוטל פסק דין של בית משפט השלום, שדן בבקשה לפי בזיון בית המשפט, פסק דין שאושר בעירעור לבית המשפט המחוזי, כאשר ההתערבות היתה באופן חריג, "בגילגול שלישי", תוך שפורטה ההיתלבטות, בין היתר לאור הדרך הארוכה שהתיק עבר לאחר שטופל לפי פקודת בזיון ביהמ"ש, ולמרות זאת, הופנה שם המבקש, להליך אזרחי, בנימוק שהכריע את הכף ולפיו הסעדים שניתן לנקוט בהם בהליכים לפי הפקודה, עלולים לכבול שלא כדין את בית המשפט בבחינת הסעד הראוי וזאת למרות שלא היתה מחלוקת בכך שהצד הנפגע, אכן נפגע בכך שהצד השני הפר את אותו הסכם שקבל תוקף של פסק דין בידי בית המשפט בערכאה הראשונה.
...
לאחר ששקלתי את הבקשה על נימוקי ונספחיה, כמו גם לאחר עיון בתיק קמא, מסקנתי הינה שיש להורות על דחיית הבקשה ללא תשובה בהתאם לתקנה 406(א)לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
דיון
כפי שהקדמתי, דין הבקשה להידחות.
כך למשל בבחינת המקרים המתאימים נקבע בסע' 11 להלכה האמורה:
"...לאור אופייה הפלילי של הוראת הביזיון, אין זה ראוי לעשות שימוש בה, כאשר יש לנהל משפט שעניינו שאלת הפרת הסכם, כאשר הצדדים חלוקים בשאלת הפרתו או קיומו, ואין זה ראוי להכתים בכתם הפלילי את מי שסבר לתומו כי קיים את פסק-הדין. לפיכך, יצאה ההלכה מלפני בית-משפט זה, שלפיה אין אוכפים מכוח פקודת הבזיון, אלא צווים והחלטות שמובנם חד-משמעי ושאינם ניתנים ליותר מפירוש אחד..".
כך למשל מתייחס בית המשפט העליון למקרה שבו מדובר בהסכם פשרה שאינו ברור, (סע' 12):
"...התוצאה, שלפיה אין לאכוף הסכם פשרה בלתי ברור בהליכי ביזיון, מתיישבת עם הכלל שגובש בפסיקה, שלפיו אין להיזקק להליכי ביזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית...".
בכול הנוגע לשיקול הדעת של בית המשפט, בבקשה לפי הפקודה, עת מובא בפניו דרישה לאכיפה לפי הפקודה, נקבע בסע' 13:
"...פסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים, איננו פסק-דין במשמעותו הרגילה, המסיים הליך משפטי. אין בו בירור הסכסוך על-ידי בית-המשפט; אין בו קביעת עובדות על-ידיו לאור הראיות שהובאו בפניו ואין בו הסקת מסקנות עובדתיות ומשפטיות מתוך העובדות שנקבעו. מעורבותו של בית-המשפט בהסכם שבין הצדדים אינה מתבטאת במעורבות בתוכן ההסכם, אלא במתן גיבוי להסכם על-ידי אישורו כפסק-דין (ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר [25], בעמ' 451). לפיכך, בדרך-כלל, כאשר מתעורר סכסוך בין הצדדים באשר לפרשנותו של ההסכם – שהוא סכסוך אזרחי רגיל – אין הליכי הביזיון הולמים את הטיפול בסכסוך. זאת ועוד, שיקול-הדעת המופעל על-ידי בית-המשפט באשרו הסכם פשרה, שונה מזה המופעל על-ידיו לקראת הכרעת-דין במחלוקת בין הצדדים..".
בסופו של דבר, בהלכה האמורה, בוטל פסק דין של בית משפט השלום, שדן בבקשה לפי בזיון בית המשפט, פסק דין שאושר בערעור לבית המשפט המחוזי, כאשר ההתערבות היתה באופן חריג, "בגלגול שלישי", תוך שפורטה ההתלבטות, בין היתר לאור הדרך הארוכה שהתיק עבר לאחר שטופל לפי פקודת בזיון ביהמ"ש, ולמרות זאת, הופנה שם המבקש, להליך אזרחי, בנימוק שהכריע את הכף ולפיו הסעדים שניתן לנקוט בהם בהליכים לפי הפקודה, עלולים לכבול שלא כדין את בית המשפט בבחינת הסעד הראוי וזאת למרות שלא היתה מחלוקת בכך שהצד הנפגע, אכן נפגע בכך שהצד השני הפר את אותו הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בידי בית המשפט בערכאה הראשונה.
במכלול הדברים, בדגש על התוצאה ולפיה לא נשללה מהמבקשים דרך פעולה משפטית אפשרית נוכח התנהלות מושב אוהד וכשיטתם, וכל שנקבע היה שלא נכון יהיה לברר את ההליך במסגרת המצומצמת לפי הפקודה, הרי שלא מצאתי הצדקה להתערבות ערעורית בהחלטה מושא בקשת רשות ערעור זו.
לפיכך אני מורה על דחיית הבקשה.
