יחד עם זאת, מהאופן שבו מנוסחת הבקשה לביזיון בית המשפט ניתן להבין, כי לטענת המבקשים ההיתרים התגלו על ידיהם לאחר שניתן פסק הדין בהליך השני, ועוד ניתן להבין, כי לאחר שניתן פסק הדין בהליך הראשון (ביום 14.7.2013) קיבלו מספר היתרים אשר מכשירים את השמוש במבנים לשימוש שאיננו חקלאי, ולפיכך אין הם חייבים להרוס מבנים אלו (ראו סעיפים 3-6 לבקשת הביזיון וסעיפים 5-8 בתצהיר המבקש 2 שתמך בה).
נראה כי אין צורך להכביר מילים בדבר היתנהלות המבקשים, המעידה על כך שמבחינת המבקשים הצהרותיהם לפני בית המשפט המקבלות תוקף של פסק דין הן חסרות משמעות, והם שמים ללעג ולקלס את עקרונות סופיות הדיון, כיבוד פסקי דין ושלטון החוק, ולמעשה את ההליך המשפטי כולו.
ב"כ המבקשים טענה, כי מדובר בטעות סופר, ומשקיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין, הרי שמדובר בטעות כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט, שיש להורות על תקונה.
כפי שציינתי לעיל, ההלכה הפסוקה הכירה באפשרות לבטל הסכמי פשרה שקבלו תוקף של פסק דין ככל שמוכחת עילה לביטול החוזה מכוח דיני החוזים.
העולה מן המקובץ, כי גם אם הייתי משתכנעת, כי המבקשים אכן טעו בתום לב לסבור כי הסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין פוטר אותם מהריסת המבנים גם מקום בו יתגלו בידיהם היתרים אשר היו קיימים בידיהם בשעת חתימתו (ואודה, כי לא שוכנעתי בכך, לאור גירסתם הבלתי עקבית ובלתי קוהרנטית של המבקשים) – הרי שבכך לא סגי, שכן, על מנת שבית המשפט ייעתר לבקשה ויתקן את ההסכם בהתאם לסמכותו לפי סעיף 16 לחוק, היה על המבקשים להוכיח, כי זו אכן הייתה כוונתם המשותפת של שני הצדדים.
ניתן היום, י' ניסן תשע"ט, 15 אפריל 2019, בהיעדר הצדדים.
...
במצב דברים זה, וכפי שפירטתי בהרחבה לעיל, סבורני כי לא ניתן לומר שענייננו בא במסגרת איזו מן המסגרות הקבועות בדין לתיקון פסק דין, ולפיכך דין התביעה להידחות.
משמצאתי כי דין בקשת המבקשים לתיקון פסק הדין להידחות לגופה, הרי שמתייתר הצורך להידרש לבקשה להארכת מועד, אשר אף היא לוקה בקשיים לא מעטים וספק אם פורט במסגרתה טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד כמצוות הדין.
סוף דבר, התביעה נדחית.
