בטיחות בעבודה האיסור להוציא עובדים לחופשה ללא הסכמה בתקופת הקורונה

הבקשה וטיעוני הצדדים לפני בקשה לביטול הודעת איסור שימוש מינהלי למשך 30 יום באוטובוס (להלן גם:"הרכב") בו בוצעה לכאורה עבירה של נהיגה תחת השפעת סמים, בנגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), עבירה מיום 03.06.2021.

כן, ב"כ המבקשת טען כי לא נתקבלה עמדת המבקשת בפני קצין המישטרה, וכי המבקשת נשאה בנטל למנוע את העבירה שבוצעה לכאורה בידי הנהג, שכן המבקשת מינתה קצין בטיחות אשר העביר הדרכות מתאימות בע"פ, התריע בפני הנהגים על חובותיהם, ערך מבדקי נהיגה, נתן בידיהם נוהל עבודה מסודר וניהל תיק נהג לכל אחד מנהגי המבקש.

המבקש אישר חתימתו על תיק נהג לפיו אסור לו לצרוך סמים, אישר את הזימון לשימוע שבעקבותיו הוצא לחופשה כפויה.

" על נהיגה בטוחה, חגורות, נושא של סמים גם, הכל הכל." כן, העיד לפני קצין הבטיחות מר פרח סבאג, בעדותו הוא השיב כי הנהג יצא לחופשה כפויה עד למועד קבלת החלטה בעיניין ההליך שניפתח נגדו, אישר כי לכל נהג בחברה יש תיק נהג לפי הוראות משרד התחבורה, וכי הוא מחתים כל נהג על תצהיר לתיק הנהג ושהוא מסביר את כל הסעיפים בתצהיר.

העילות לביטול הודעת איסור שימוש ברכב סע' 57ב(ב) לפקודה, מונה את החלופות, אשר על פיהן יבטל בית המשפט את הודעת איסור השמוש: (1) כאשר הרכב נילקח מבעליו בלא ידיעתו ובלא הסכמתו או (2) כאשר הנהג ברכב פעל בנגוד להוראת בעל הרכב והלה עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

ברע"פ 1286/11 אמברם נגד מדינת ישראל, קבע כבוד הש' סולברג: "נדמה כי דרישה מבעל רכב לעשות ככל שביכולתו על מנת למנוע את ביצוע עבירת הנהיגה בשיכרות היא דרישה ראויה ובעלת חשיבות. זהו צורך השעה. כאשר אדם נוהג ברכב כשהוא שיכור, כלי הרכב משמש כנשק מסוכן. מי שנותן לאחר לנהוג ביודעו שהוא עלול לשתות משקה אלכוהולי, עליו לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה ובכך להפחית את הסכנה הנשקפת לציבור. אין זה מובן מאליו שאב חייב באופן אוטומאטי להתרצות לבקשת בנו ולתת לו את מפתחות מכוניתו. לבקשת הבן להשתמש במכוניתו של אביו יש 'תג מחיר' חינוכי ומשפטי. גם סרוב הוא אופציה; גם הסכמה. אבל ההסכמה צריכה להיות מותנית בתנאים על מנת להפחית את המסוכנות". כך גם כשבעל חברה מאפשר לעובד לנהוג ברכב חברה, עליו לפקח שהוא עושה שימוש ראוי ברכב ולא מבצע עבירות והפיקוח צריך להיות הדוק כפי שקבע המחוקק.

בנסיבות שבפני, הנני לגלות כי המבקשת עשתה כל אשר יכלה, שכן בנוסף לתצהיר הנהג, המבקשת הבהירה באמצעות קצין הבטיחות את ההנחיות ובאיזה תדירות היא נותנת - הדרכות פעמיים בשנה, הדרכות תלת חודשיות ופגישה אחת לחודש, ועל כך חזר בעל החברה, ואף עשה הבחנה בין "לפני הקורונה" ו"אחרי הקורונה".

...

דיון והכרעה ראיות לכאורה לאחר שעיינתי בתיק החקירה שהונח בפני (הכולל בין היתר, ז"ד על נטילת דגימת שתן לבדיקת שכרות, דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות, הודעת נהג תחת אזהרה ודו"ח פעולה של רס"ב גובראן אדוארד), התרשמתי כי קיימות די ראיות לכאורה, כנדרש בשלב דיוני זה, כדי לקבוע כי קיים יסוד להניח כי יוגש נגד הנהג כתב אישום בעבירה של נהיגה תחת השפעת סמים.

בנוסף, גם כאשר לא הוכחו העילות שפורטו לעיל, מוסמך בית המשפט מכוח הוראת סע' 57ב(ג) לפקודה לבטל את איסור השימוש ברכב או לקצר את התקופה שבה נאסר השימוש ברכב "אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב), המצדיקות זאת. ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב". לאחר ששמעתי בקשב רב את טיעוני הצדדים, עיינתי בחומר החקירה ובפסיקה אליה הפנה ב"כ המבקשת, ולאחר שבחנתי את גרסת המבקשת, והתרשמתי מעדות הנהג, קצין הבטיחות ומנהל החברה, אשר העידו בפניי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, בכך שתקופת איסור השימוש תקוצר.

במקרה השני, יהיה צורך לבחון את האמצעים שננקטו על ידי בעל הרכב כדי להגיע למסקנה באם אכן עמד בעל הרכב בנטל שמטיל עליו החוק.

בתיק היתקיימה ישיבת הוכחות ונקבע מועד נוסף להוכחות אשר נדחה בהמשך בשל כך שד"ר סוויסה חלה בקורונה.

כב' השופט ברסלר - גונן הוציא צו הגנה, כמבוקש, במעמד צד אחד, כאשר בין היתר נאסר על התובע, אשר הנו איש צבא, להחזיק בנשק.

מאוחר יותר, בדיון שהתקיים באותו הליך במעמד שני הצדדים, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה התובע יורחק מקרבתו של מר שי סוויסה, למשך שלושה חודשים, כאשר האיסור על נשיאת נשק בוטל, בהיתחשב בהיות התובע איש צבא (להלן: "הליך הטרדה מאיימת").

ואולם, מצאתי לדחות טענה זו. התובעת הודתה בתצהיר עדות ראשית מטעמה, כי חתמה על ההסכם הנ"ל, והעידה על נסיבות החתימה: "בעקבות עיכובים במועד מסירת הנכס, שלפי הוראות ההסכם אמור היה לחול ביום 20.03.15, נאלצתי לחתום למנהל עבודה של הנתבעת ביום 07.04.15 על מיסמך כתנאי למסירת החזקה בדירה." (סעיף 3 לתצהיר התובעת).

וראו גם עדותה של התובעת בעיניין זה: "ההסכם הזה נחתם בביתי. הסתכלתי עליו ולא ממש קראתי. היינו במצב של לחץ. התחילה המריבה...בעלי לא הסכים להסכם הזה. לשאלת בית המשפט הוא לא הסכים אבל אני חתמתי. לא היתה לי ברירה...ילדתי ילד נכה עוור. נסענו לחו"ל לעשות לו ניתוחים וזה היה בסמיכות לחזרתנו." (פרו' עמ' 6 ש' 15-20).

וראו תצהירי התובעים באשר לתיקונים מחודש ינואר 2016, לפיהם הנתבעת לא השלימה את כלל התיקונים הדרושים: "לאחר פניות חוזרות ונשנות הגיעו ביום 17.01.16 נציגי הנתבעת שוב לבצע עבודות תקוני ליקויים בביתנו. פירקו שוב את האסלות וקרמיקות, ניסו לתקן נזילה למדרגות ללא הצלחה, החליפו מרצפות, פירקו את הגדר בחצר באופן חלקי ורשלני והשאירו חלק מהגדר תלוי באויר באופן לא בטיחותי...עובדי הנתבעת עבדו באופן חלקי ורשלני בביתנו עד ליום 25.01.16, ועזבו את הבית כשהתיקונים לא הושלמו, אסלות לא הותקנו וגדר תלויה באויר." (סעיף 38 לתצהירי התובעים).

מהתכתובות בין הצדדים עולה, כי בחודשים 01/2016 ו- 03/2016 בהם בוצעו תיקונים על ידי הנתבעת, התובע אכן נאלץ להיות נוכח בבית, כפי שציינה התובעת בפניותיה אל הנתבעת, אולם אין כל אינדיקאציה למספר ימי החופשה שנלקחו על ידי התובע, ו/או האם נאלץ להפסיד יום עבודה מלא, בשל אותם ביקורים ותיקונים של הנתבעת.

...

הוצאות מאחר שתביעת התובעים התקבלה, אני קובעת כי הנתבעת תישא בהחזר הוצאות ההליך, בהן נשאו התובעים, כדלקמן: שכ"ט בגין חוות דעת הנדסית ובגין חוות דעת שמאית מטעם התובעים, בסך 3,404 ₪ (נספחים י"ד – ט"ו לכתב התביעה); שכ"ט למומחה התובעים בגין ניסוח שאלות הבהרה בסך 1,638 ₪ (ראה בעניין זה שאלות הבהרה מטעם התובעים, וכן נספח י"ח לתצהירי התובעים); שכ"ט בגין בדיקות מכון התקנים, בסך 2,632 ₪ (נספח י"ט לתצהירי התובעים); חלקם של התובעים בשכ"ט מומחה בית המשפט בסך 4,680 ₪, וכן סך של 2,223 ₪, תשלום למומחה בגין מענה לשאלות הבהרה מטעם התובעים (ר' נספחים כ"ה – כ"ו לתצהירי התובעים); אגרות בית משפט, בסך 9,758 ₪.

סוף דבר התביעה התקבלה.

הנתבעת תשלם לתובעים בתוך 30 יום ממועד קבלת דרישת התובעים לפי פסק דין זה - סך של 135,822 ₪, כאשר סכום זה יש להצמיד למדד תשומת הבנייה החל מחודש 03/18 (ראה סעיף 1 לחוות דעת המומחה, בעמ' בו יש ריכוז אומדן עלות תיקונים).

הצדדים : התובעת 1 (להלן גם: גב' שולמן) - בעלת תואר ראשון ברוקחות ותואר שני בביולוגיה, ומועסקת בתפקידה (נכון למועד הגשת התביעה) מזה כ-9.5 שנים כמנהלת תחום גיהות תעסוקתית במינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית (להלן – המינהל) בנתבעת, ואף זכתה לתעודת הצטיינות והוקרה.

ההתעמרות הקשה בגב' שולמן מצאה, לדבריה, את ביטויה בין היתר בהערכת העובד שמר שמילוביץ כתב עליה ביחס לשנת 2018, שם ציין כדלקמן: "..אין לי ספק שהתחושות של ענת מוצדקות ביחס להערכת החסר, אולם זו הערכתי ואני מודע לכך שהיא מושפעת בעיקר מהיחסים שהיו בנינו". בנוסף, ביום 1.4.20 דרש מר שמילוביץ להוציא את גב' שולמן לחופשה כפויה, מהרגע לרגע, ובד בבד זומנה לבירור משמעתי בפני הממונה על המשמעת במשרד, ללא כל סיבה, נימוק או הסבר.

פירוט ההתעמרות והפגיעה הנטענת בגב' כהן: ההתעמרות שחוותה לדבריה, גב' כהן, מצד מר שמילוביץ אם במישרין ואם באמצעות אחרים כוללת איסור על פנייה לגורמי חוץ מחוץ למינהל; מידור מתפקידי ליבה וקבלת החלטות בתחום, העברת תפקידי מעבדה לעובדים לא מקצועיים; דרישה להישתתפות וכתיבת מבחן לועדות הסמיכה מקצועיות, כשחלק מחבריה אינם בעלי הידע והניסיון בתחום הנבחן ואמירות עוקצניות ופוגעניות בפני עמיתיה כמו גם בארבע עיניים.

העד מטעם התובעות, מר אדוארד פאקר, העיד על ההתנהלות עם מר שמילוביץ בעבודתם, כדלקמן: (עמ' 13 ש' 1-20): השתתפת בישיבות זום בתקופת הקורונה? לא בקורונה.

בהערת אגב נציין כי טענות התובעת לעניין חופשה כפויה שנכפתה עליה ע"י מר שמילוביץ התבררה לא כחופשה כפויה ובודאי שלא מדובר במשהו אישי כלפיה.

להשערותיה אלו לא הובאו ראיות ואין כל ראיה כי מי שנתן את ההנחיות בפיו של מר חזי שוורצמן היה מר שמילוביץ – מבלי שהובאה ולו גם לא ראשית ראייה בעיניין זה. באשר לישיבת זום אליה מתייחסים מר אדוארד פקאר וגב' כהן, כי לא זומנו - עולה מעדותו של מר פקאר שהוא לא ידע מי זימן את אותה ישיבה, וכן גם אם במידה ואכן לא הוכנסו לישיבת הזום למרות שזימנו אותם, אין אנו יודעים באופן וודאי כי מי שלא הסכים להכניסן היה מר שמילוביץ, וכי הדבר נעשה בכוונת מכוון.

וכך כתב למר שמילוביץ (ההדגשות לא במקור): "לאחר בחינת האירועים שהוצגו במכתבי התלונה, אני סבור, כי בחלק מהמקרים נקטת במעשים ובביטויים בלתי הולמים, אולם, לעניות דעתי, אירועים אלה אינם עולים לכדי היתנכלות תעסוקתית. לא מצאתי שמכלול יחסי העבודה ששררו בינן לבין העובדות היו מטרידים, בלתי נסבלים, משפילים ומעליבים באופן חוזר ונשנה תוך יצירת סביבה עוינת במסגרת העבודה. להוסיף על כך שבחלק האחר של המקרים השתכנעתי, כי אלו נבעו מהפררוגטיבה הניהולית שלך כממונה ולא משיקולים זרים כאלה או אחרים. כך, למשל כשבקשת לאשר מראש את ימי העיון בהן מבקשות העובדות להרצות, על מנת לוודא כי עמדתם עולה בקנה אחד עם המנהל וכי הישתתפות מאושרת לפי כל הנהלים בשירות המדינה ; או כאשר בקשת כי לא ישלחו מיילים בחתימה משותפת ; מתן ההוראה שלא להוציא הנחיות בעיניין הקורונה אשר מסורות למשרד הבריאות וכיו"ב. אשר על כן, כאמור, הנני סבור שבנסיבות הללו, יש לרשום הערה בתיק האישי שלך, וכך לשלב אותך בתכנית מנטורינג ייעודית". לאור כל האמור לעיל – לא מצאנו כי מדובר בהתנכלות/היתעמרות המצדיקה פיצוי כספי לתובעות, והתביעה נדחית.

...

סוף דבר: התביעה נדחית.

ולעניין ההוצאות: אף שמצאנו כי נכון היה מבחינת הנתבעת לזרז את עניינן של התובעות, לאור תלונותיהן הקשות ולאור האווירה העכורה - לא מצאנו כי הן זכאיות לפיצוי כלשהו, ולכן ניתן היה לפסוק לחובתן הוצאות.

אעפ"כ, משהתובעות, שהינן בעלות רקורד וניסיון מרשים בנתבעת, ואף ממשיכות לעבוד במקום, ולשביעות רצון מהן מבחינה מקצועית, ולאור מערכת היחסים הלא פשוטה לה היו שותפים שני הצדדים, החלטנו שלא לפסוק הוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

ביום 13.8.20, בסמוך לשעה 23.00 וביום 14.8.20 סמוך לאותה שעה, נמצא כי הנאשמים מנהלים עסק ללא רישיון כחוק ואף בנגוד לאיסור שחל על פתיחת עסקים באותה התקופה בשל מגיפת הקורונה.

המאשימה הציגה הסכם מיום 9.5.23 בין חב' בשם הדי של הבר בע"מ לבין מר רוי שרביט בו נמכר העסק נשוא כתב האישום, בו מופיעה גם הסכמת הנאשמים (מסומן טמ/1) הוצג מייל מיום 18.9.23 שנשלח ממנהלת מח' רשוי עסקים בעריית הרצליה לרוי שרביט בו צוין במפורש כי העסק מיתנהל ללא רישיון עסק כדין (מסומן טמ/2).

לסיכום, ביקשה המאשימה להשית על הנאשמים קנס כספי ברף העליון של מיתחם הענישה אותו ציינה, נוכח אופיו של העסק, גודלו והיקפו; ובנוסף, התחייבות כספית להמנע מעבירה למשך 3 שנים וצו סגירה לפי סעיף 16 על כל חלופותיו ומתן הוראה למשטרת ישראל לאכוף את צו הסגירה בהתאם לסעיף 24 לחוק.

זכותו של אדם להעביר לאחר את עסקו גם תוך כדי ניהול הליכים משפטיים מכוחו זכותו בחוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

הנאשם 2 מצא עבודה כשכיר, הוא מישתכר 10 אלף ₪ בחודש, יש לו שני ילדים, הוא גר בנתניה וכבר לא קשור לעסק.

הערך החברתי המוגן בעבירות לפי חוק רשוי עסקים, ובפרט ניהול עסק ללא רישיון, עניינו בהבטחת שלום הציבור, בריאותו ובטיחותו וכן שמירה על הסדר הצבורי באמצעות פקוח אשר נועד להבטיח כי העסק מקיים את כל הדרישות הנוגעות לבטיחות, תברואה, סביבה, נגישות וכו' (רע"פ 4270/03 מדינת ישראל נ' תנובה, מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נט (3) 673).

ניהול עסק ללא רישיון פוגע בערך השויון, וזאת בשים לב לכך שעסקים אחרים פועלים ברישיון ונדרשים להוציא סכומי כסף משמעותיים כדי לעמוד בכך, שהרי הוצאת רישיון כרוכה בקיום תנאים שלעיתים עלותם גבוהה.

...

לסיכום, ביקשה המאשימה להשית על הנאשמים קנס כספי ברף העליון של מתחם הענישה אותו ציינה, נוכח אופיו של העסק, גודלו והיקפו; ובנוסף, התחייבות כספית להימנע מעבירה למשך 3 שנים וצו סגירה לפי סעיף 16 על כל חלופותיו ומתן הוראה למשטרת ישראל לאכוף את צו הסגירה בהתאם לסעיף 24 לחוק.

לאחר איזון בין השיקולים השונים שפורטו לעיל אני גוזר את העונשים הבאים: על נאשמת 1 - קנס בסך 14,000 ₪ על נאשם 2 - קנס בסך 7,000 ₪.

עיון בתצהיר התובעת מעלה כי אכן במסגרת תפקידה של התובעת נדרשה היא להרבה נסיעות במהלך שעות עבודתה כעולה מאופי תפקיד עבודתה וכעולה מהסכם העסקתה כפי שפורט לעיל ובהתאם לתצהירה: "10. ואולם רק על מנת לסבר את אוזניו של בית הדין אסביר מהו תפקידי והמטלות להן אני נידרשת במסגרתו לבד מנסיעות כימעט יום יומיות לירושלים, למשרדי הרלב"ד, כנדרש בחוזה העסקתי. 11. אני מועסקת ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים.. שהיא הגוף הממשלתי המייעץ לכל רשויות המדינה בנושא בטיחות בדרכים... 13. לאור דרישות התפקיד, אני נידרשת לנסיעות רבות לישיבות המתקיימות במקומות ובאתרים שונים בארץ, בנוסף על הדרישה לנוכחות במשרדי הרלב"ד בירושלים. לפיכך, נקבע בהסכם ההעסקה שנחתם עימי כי אהיה זכאית לקצובת נסיעה ככל עובדי הרלב"ד וכן להחזר הוצאות רכב ברמת שירות ד' ובמכסת נסיעות בתפקיד של עד 833 ק"מ בחודש שישולמו על פי דיווח ביצוע בפועל. עוד הודגש בהסכם העסקה, כי מיכסת נסיעות זו משולמת לי על הנסיעות המבוצעות על ידי במהלך שעות העבודה, ומדי יום, ולא בגין הנסיעה מן הבית לעבודה וממנה לביתי...". גם עיון בדוח הנוכחות שהגישה התובעת מעלה כי אכן תפקידה כלל גם נסיעות במהלך יום העבודה שלה מעבר לנסיעות מהבית לעבודה וחזרה, כפי שאף הצהירה והעידה כמצוטט: "ת: הוגשו לכם לבקשתכם כולל הגשה רפלקטיבית לתקופה מקבילה, ש: לא. יש לנו את דוח הנוכחות של יציאות בתפקיד, ת: ויש לכם גם, ש: ומעבר לזה, בסדר? נכון? כשאת רושמת "יציאה בתפקיד" יש עוד שורה שאת רושמת לאן יצאת, לאן נסעת, נכון? ת: כתוב לכם, החומר הוגש לבית הדין בדיוק לפי בקשתה של כבוד השופטת מירב חבקין, פירוט של כל דוח הנוכחות לא רק בתאריכים אם הייתי או לא הייתי במשרד אלא איפה הייתי בעמודה הנפרדת, מה עשיתי באותו יום ובאיזה מיקום זה היה.

ש: את מסכימה איתי שחוץ מדיווח הנוכחות הזה יש דיווח בנפרד על היציאה שלך, שאת רושמת "יצאתי לאן" ודיווח של הקילומטרים, נכון? ת: לא. בדווח הנוכחות שלנו יש את הצורה הזאת, בנוסף יש דיווח שאנחנו מגישים מה שנקרא דוח נסיעות, מפורט שם עבור מה אנחנו מבקשים החזר נסיעות.

גב' רימון: לא פניתי למעסיק משום שהמעסיק הגדיר לי שברגע שקבלתי הנחיה לשמירת היריון מהרופא אסור לי לעבוד.

גם עיון בתצהירה של הגב' נחמה לאור דרורי מעלה כי הצהירה בנידון: "14. איחזור ואדגיש כי בתקופה שבה שהתה דיקלה בשמירת הריון ועד למועד הלידה, ספטמבר עד דצמבר 2020, היה קשה עד בלתי אפשרי לצפות או לתכנן את לוח הזמנים של עובדי הרלב"ד, הן בשל החלטות הממשלה על צעדי ריחוק שננקטו מעת לעת לאור המלצות גורמי הבריאות ובהתאם לתחלואה והן לאור הכפיפות של הרלב"ד להוראות הנש"מ, אשר, כפי שציינתי קודם לכן, ניתנו כימעט תמיד ברגע האחרון. החלטה זו על עבודה בקפסולות וצמצום המגעים ובכלל זה קיום פגישות בזום ולא פנים אל פנים המשיכה והוארכה מעת לעת עד לאחר חופשת סוכות, כפי שניתן לראות מהודעות הווטצאפ המצורפות..." ר' סעיפים 14-15 לתצהירה גם עיון במסמכים שצירפה התובעת ביום 1.2.23 מעלה כי ביום 24.9.20 הוציאה המעסיקה של התובעת, הרלב"ד הודעה לעובדיה כמפורט: "הממשלה החליטה אמש על הידוק הסגר והטלת מיגבלות נוספות, בין השאר על אפשרויות העבודה במיגזר הצבורי. אנחנו ממתינים לקבל הנחיות ממשרד האוצר על המשמעות המעשית של יישום החלטות אלו, שאינה ברורה כעת. נוציא הנחיות כאשר נקבל אותן. כבר עכשיו, מבקש מכל עובדי הרלב"ד, להערך למצב שמשרדי הרלב"ד (כולל במרחבים ייסגרו מתחילת השבוע הבא ועד אחרי חג הסוכות". כמו כן ב- 28.9.20 יצאה הודעה נוספת: "החל ממחר ועד סוף השבוע- כל העובדים (כולל עובדי שטח) עוברים לעבודה מהבית. אישור עבודה שלא מהבית- בסמכות מנכ"לית בלבד. לכן, עובד שנידרש לעבודה חיונית מחוץ לבית או במשרד- יעביר את בקשתו למנכ"לית באמצעות מנהל החטיבה. בין התאריכים 2.10 ועד 10.10- כל העובדים נמצאים בחופשה מרוכזת. לגבי מתכונת העבודה החל מ11.10 תצא הודעה". משכך שוכנענו כי הסכנה של התובעת בכל הנוגע להרדמות רגלה, הקשורה להריונה לא היתה רלוואנטית בתקופה בה כלל העובדים במקום עבודתה של התובעת עבדו מהבית בשל הקורונה והסגרים, קרי בכל הנוגע לתקופה מיום 28.9.2020 ועד ליום 16.10.2020.

כמו כן הגב' נחמה לאור דרורי העידה כי גם בתקופת הקורונה לא יכולה היתה לבקש מהתובעת לעבוד שעה שברוב התקופה היתה עבודה בקפסולות גם לאחר סוכות וחלק מהעבודה היתה במשרד : "ש: אבל היא בשמירת היריון כי הוא אומר שהנסיעות מסכנות אותה. עכשיו אין נסיעות כי אפשר לעבוד מהבית חופשי. זאת אומרת כל הסיכון שנאמר פה התאיין. האם ניסיתם לבוא ולומר לה את זה? ת: תראה, בכל מצב, אם קוראים את ההוראות שקיבלנו ברלב"ד על איך הדברים התנהלו, בכל מצב מתקיימות גם קפסולות, לא כל העובדים עבדו, לא כל העובדים היו חלק ממערך העבודה, רובנו בכלל היינו בבית, ממש אחדים וזה היה בדרג סמנכ"לים, עדיין עבדו כי בעניינים שקשורים לחירום וכו', רוב העובדים לא עבדו." ר' עמ 23 שורות 1-8.

...

כמו כן שוכנענו כי אכן בשל העובדה כי בכל תפקיד במקום עבודתה נדרשת נסיעה ברכב הן כדי להגיע לעבודה והן תוך כדי העבודה, הרי שלא ניתן במצב זה להציע לה תפקיד חלופי אחר.

עם זאת, שוכנענו כי ההגבלה בכל הנוגע לעבודתה של התובעת חלה רק מהמועד בו חזרו לעבוד בקפסולות קרי מיום 16.10.20 ועד מועד הלידה, הואיל ולפני כן עולה מהראיות כי התובעת עבדה מהבית.

מכל האמור לעיל – אנו נעתרים לתביעה בחלקה וקובעים כי התובעת היתה זכאית לגמלת שמירת הריון מיום 16.10.20 ועד מועד הלידה.