בחירת עילת תביעה לחייל משוחרר: פקודת הנזיקין או חוק תגמולים ושיקום

נקודת המוצא המשפטית בסוגיה העומדת לדיון מצויה בהוראת סעיף 17(ב) לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל1970-, הקובעת בזו הלשון: זכאי עקב מאורע אחד לתגמול לפי חוק זה ולפיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-, יחולו עליו, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיף 36 לחוק הנכים או סעיף 21 לחוק מישפחות החיילים, לפי הענין.

סעיף 36 לחוק הנכים, אליו מפנה סעיף 17(ב) לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, מורה בזו הלשון: (א) חייל משוחרר או נכה הזכאי, בשל נכות שלקה בה, לתשלומים, לפי חוק זה והוא זכאי בשל המחלה, החבלה או החמרת המחלה, שכתוצאה מהן לקה באותה נכות, גם לפיצויים לפי חוק אחר, יחולו עליו הוראות אלה: (1) הוא רשאי לנקוט צעדים משפטיים כדי לזכות בתשלומים לפי חוק זה וכן בפיצויים לפי החוק האחר, אך לא יגבה פיצויים לפי החוק האחר ותשלומים לפי חוק זה כאחד; (2) שולמו לו הענקה או תשלומים לפי חוק זה, זכאית המדינה להיות מפוצה בעד תשלומים אלה ובעד כל תשלום אחר שהיא עלולה להתחייב בו מכוח חוק זה, מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם לו פיצויים לפי החוק האחר, עד לסכום אותם הפיצויים; (3) שולמו לו פיצויים לפי החוק האחר, לא יחולו עליו שאר הסעיפים של חוק זה, פרט לזכותו לקבל את סמל הנכים; (4) הוא חייב להושיט כל עזרה שבקש קצין-תגמולים ולנקוט כל פעולה סבירה על מנת לסייע לאוצר המדינה במימוש זכותו לפי סעיף זה, ולא יעשה כל פעולה העלולה לפגוע בזכויות אוצר המדינה לפי סעיף זה או למנוע בעד מימושן; (5) כל עוד לא גבתה המדינה בכל דרך שהיא, את המגיע לה לפי פיסקה (2), רשאי הנכה, בהסכמת קצין התגמולים להחזיר לה את ההענקה, התשלומים או התגמולים וכן את הסכום שיקבע קצין-תגמולים תמורת כל יתר טובות-הנאה שקבל מכוח חוק זה, בשל הנכות המשמשת עילה לתביעתו לפי החוק האחר, ומששולמו הסכומים האמורים תיפקע זכותה של המדינה לתבוע לפי פיסקה (2), והנכה יהא זכאי לתבוע לפי החוק האחר; (6) הגיעה המדינה לידי הסכם בכתב בדבר הפיצויים עם האדם החייב בהם לפי החוק האחר ונקבע בהסכם, שיעור הפיצויים ותנאי תשלומם, לא יהא הנכה זכאי לשעור ולתנאים שונים מאלה שנקבעו בהסכם, אפילו אם עדיין לא נגבו הפיצויים על-ידי המדינה; (7) נכה כאמור בסעיף קטן זה שעבר על איסור לפי סעיף קטן זה או לא עשה את המוטל עליו לפיו, רשאי קצין התגמולים לשלול ממנו כל זכות כאמור בסעיף קטן זה, או מקצתה.

חוקי התגמולים והשיקום אינם מבוססים, אפוא, על עיקרון "ייחוד העילה". לכן, אם אזרח פוגע בחייל, וזה האחרון נפגע "בתקופה שרותו הצבאי עקב שרותו הצבאי", הרשות בידי החייל להיתעלם מחוקי התגמולים והשיקום, ולתבוע את האזרח המזיק על פי דיני הנזיקים האזרחיים.

בעצם הגשת התביעה האחת, אין משום "בחירה" השוללת הגשתה של התביעה השניה; שלישית, חוקי התגמולים והשיקום שוללים קבלת פיצוי משני מקורות, וזאת גם אם סך כל הפצוי האמור היה בו כדי להביא לכדי "השבת המצב לקדמותו". תפיסת היסוד של חוקי התגמולים והשיקום היא, כי קבלת פיצוי - בין מלא ובין חלקי - על-פי אחד המקורות יש בה, כשלעצמה, כדי למנוע גביית פיצויים על-פי המקור האחר.

...

מסקנה זו מתחזקת עוד לפי דרך הפרשנות החדשה, הממקמת את הפעלת שיקול הדעת בשלב הסיום של תביעת הנזיקין.

אי-לכך, אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את החלטתו של בית המשפט המחוזי שדחתה על הסף את תביעתה של המערערת מס' 1.

לפיכך דין הערעור להתקבל, כאמור בחוות דעתו.

לטענתם, למשיב, בהתאם לדין, יש עילת תביעה אך ורק מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים").

לטענתם, הלכת וייס אינה רלבנטית כלל לעניינו שעה שעסקה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן: "חוק נפגעי פעולות האיבה"), ומכל מקום, שם דובר על רצון התובעת לתבוע את המזיק-האדם שירה בה, להבדיל מתביעה כנגד המדינה כבעניינינו, וזאת בנוסף לתביעה שהגישה למל"ל. פסק הדין בענייו וייס אינו עוסק כלל בשאלת תחולתו של סעיף 6(א) לחוק הנזיקים.

המונח "נכות", מוגדר בחוק הנכים כ"איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתתו של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה שאירעה בתקופת שרותו עקב שרותו: (1) מחלה; (2) החמרת מחלה; (3) חבלה.

עיקרו במניעת גבייה על ידי מתן אפשרות בחירה בין קבלת תגמולים לפי חוק הנכים לבין פיצוי לפי חוק אחר.

בצד הזכויות שבהן נתחייבה המדינה על פיו הוענק לה החיסיון מפני תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] וחוק הפיצויים" יש לזכור כי הענקת עילה על-פי חוק הנכים פוטרת את החייל מעול ההוכחה של עילת הנזיקין, ודי לו להוכיח ולשכנע כי הנזק נגרם עקב הטיפול הרפואי.

...

לטענת המבקשים, יש לדחות את התביעה נגדם על הסף, מפאת העובדה שאין המדינה ושלוחיה, אחראים בנזיקין על חבלה שנחבל אדם ועל מחלה או החמרתה, שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי ובעקבותיו [בתואם להוראות סעיפים 6(א) ו-7ב(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הנזיקים")].

מנגד, לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות.

בפרשת שוורץ, שהנו פסק הדין המרכזי אליו הפנו המבקשים, קבע בית המשפט העליון [פסקה 4], בהתייחסו להוראות סעיף 6 לחוק הנזיקים, ולחוק הנכים כי: "קריאה תמה של הוראות החוק הנזכרות מביאה בהכרח למסקנה שלא יתכן שהמדינה תהא חייבת לשאת בנטל על פי חוק הנכים ובעת ובעונה אחת תהא אחראית בנזיקין. סעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה קובע במפורש שהמדינה לא תהא אחראית בגין חבלה, מחלה או החמרת מחלה אצל אדם "שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי". הניסוח האמור זהה לאמור בהגדרה של "נכות" שבחוק הנכים.

המכלול האמור הוביל את בית המשפט בפרשת שוורץ למסקנה כי לניזוקה שם לא עמדה עילת תביעה בנזיקין נגד המדינה, לאחר שנקבע במסלול שלפי חוק הנכים כי מחלתה הוחמרה עקב הטיפול הרפואי שקבלה במהלך שרותה הצבאי.

לסיכום אם כן, מורה על דחיית התביעה.

מבוא האם בפני חייל (משוחרר) הטוען לטפול רפואי רשלני שניתן לו במהלך שרותו הצבאי מצד בית חולים ממשלתי, עומדת הברירה לתבוע את המדינה כמזיק על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], או על פי חוק הנכים (תגמולים ושקום), התשי"ט- 1959 (להלן- "חוק תגמולים ושקום"), על פי בחירתו, או שמא לאור הוראות החסינות מפני אחריות הקבועות למדינה בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב- 1952 (להלן- "חוק אחריות המדינה"), רשאי הוא להגיש תביעתו מכוח חוק התגמולים ושקום בלבד, זו השאלה שבפני.

ומכוח השילוב בין הוראות סעיף 6 לחוק אחריות המדינה לבין הוראותו חוק תגמולים ושקום מתקבל אכן כלל של "ייחוד עילה", שלפיו תביעות נגד המדינה כמזיק, בגין נזקים שנגרמו במהלך השרות הצבאי ועקב השרות הצבאי, יוגשו על פי חוק תגמולים ושקום בלבד, ולא על פי פקודת הנזיקין.

...

. ההלכה בעניין זה סוכמה על ידי כב' השופט א' גרוניס (כתוארו אז), ברע"א 11990/04 מ"י נ' פלונית ואח' (מיום 31.12.08) כדלקמן- "סעיף 36 קובע הסדר מיוחד למקרה בו קיימת זכות לפי חוק הנכים ובעת ובעונה אחת גם זכות לפיצויים בשל עוולה נזיקית. ההוראה האמורה, שאין צורך להידרש לפרטיה, מונעת אפשרות לקבל זכויות כספיות מהמדינה על פי חוק הנכים ובד בבד פיצוי על פי דיני הנזיקין מן המזיק (להסבר מפורט ומדויק ראו, ע"א 1162/96 וייס נ' מאק, פ"ד נג (2) 79 (1999) (להלן – עניין וייס)). אולם, אין הוראה זו מונעת הגשת שתי תביעות, האחת במסלול של חוק הנכים והאחרת לפי דיני הנזיקין. בין כך ובין כך, ברור שהתביעה במסלול של דיני הנזיקין, אליה מכוון סעיף 36, אינה תביעה נגד המדינה, אלא תביעה נגד המזיק או נגד מי שאחראי למעשי המזיק (ע"א 507/79 הנ"ל; עניין וייס, עמ' 86; כן ראו, בג"ץ 92/83 נגר נ' מנהלת ענף ביטוח נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי, פ"ד לט (1) 341 (1985); ע"א 5001/92 ברקמן נ' קצין התגמולים, פ"ד נ' (5) 641 (1997)). כלומר, סעיף 36 לחוק הנכים אינו שולל את האפשרות לתבוע הן את המדינה והן את המזיק. עיקרו במניעת גבייה על ידי מתן אפשרות בחירה בין קבלת תגמולים לפי חוק הנכים לבין פיצוי לפי חוק אחר. לעומת זאת, סעיף 6 לחוק אחריות המדינה מונע אפשרות הגשתה של תביעה כאשר מתמלאים התנאים בו".   באותו עניין הייתה הנפגעת זכאית לזכויות על פי חוק תגמולים ושיקום, ובית המשפט מצא שאין היא רשאית לתבוע את המדינה בנזיקין בשל הרשלנות בטיפול הרפואי שניתן לה. בא כוחו של התובע הפנה לפסק הדין שניתן בע"א 1162/96 וייס נ' אביעד יוסף מאק, פ"ד נג (2) 79, שם קבע בית המשפט העליון כי בפני הנכה עומדת הברירה לתבוע על פי פקודת הנזיקין ועל פי חוק התגמולים והשיקום, שכן מטרת ההוראה אינה ניהול כפל תביעות אלא מניעת כפל פיצוי, ואולם עיון בפסק הדין מלמד על כך שבית המשפט כלל לא נזקק ליחס בין סעיף 36 לחוק תגמולים ושיקום לבין הוראת סעיף 6 לחוק אחריות המדינה, וכלל לא דן בחסינות המוקנית למדינה על פי החוק האמור.

סיכום עולה מהמקובץ כי נוכח החסינות מפני תביעות נזיקין המוקנית למדינה בסעיף 6 לחוק אחריות המדינה, עילת התביעה היחידה העומדת לתובע הינה העילה הקבועה בחוק תגמולים ושיקום.

לפיכך אני מורה על סילוק התביעה, ככל שהיא מופנית נגד המדינה, על הסף.

"נספה" מוגדר בסעיף 1 לחוק מישפחות חיילים כ"חייל או חייל משוחרר.

אם בן המשפחה בחר לקבל תשלומים על פי הוראות חוק מישפחות חיילים, אזי לפי הוראת סעיף 21(א)(2) לו, זכאית המדינה להיות מפוצה בעד תשלומים אלה, או בעד כל תשלום אחר שהיא עלולה לחוב בו מכוחו, מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם פיצויים לאותו בן מישפחה לפי הוראות החוק האחר, ואולם זכות זו של המדינה מוגבלת לסכום הפיצויים שייפסק על פי הוראות "החוק האחר". בע"א 166/59 אפריאט נ' היועץ המשפטי, פ"ד טו 1134, 1146 (1961) נאמרו הדברים הבאים ביחס לתביעת המדינה כלפי המזיק (או מבטחו): "ומה יהא דין המדינה שפרעה על פי סעיף 21 הנ"ל? אין זכותו של בן-מישפחת החייל כלפי המזיק עוברת אליה, שהרי זכות זו פקעה כאשר גבה מן המדינה, אך עקב הפירעון קמה למדינה זכות שיפוי, מכוח החוק... משנוכחנו לדעת, שאין לבן-מישפחת החייל שגבה מהמדינה כל זכאות גבייה מהמזיק, על כרחך אתה אומר שלא על דרך סוברוגציה באה המדינה תחתיו, שאילו היה הדבר כך, היה המזיק רשאי להשיב על תביעת המדינה: "אין אני חייב לך יותר מאשר הייתי חייב לו, וכלפיו אני פטור". ובהמשך, שם (עמ' 1147 בסעיף 9) – "עילת התביעה של המדינה אינה עילת הנזיקין של קרבנות התאונה שעברה אליה, אלא עילת שיפוי מטעם החוק (סטאטוטורית)...". בע"א 282/88 פול חברות הביטוח הישראליות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 709 (1990) (סעיף 10 שם) נאמרו הדברים הבאים ביחס לזכות התביעה של המדינה על פי סעיף 21(א)(2) לחוק מישפחות חיילים: "מהפסיקה עולה, כי את תביעת המדינה על פי סעיף זה ניתן לראות כתביעת שיפוי עצמאית על כל הנובע מכך". עוד נאמר בע"א 282/88 הנ"ל – "כיוון שמדובר בתביעת שיפוי עצמאית ולא בתביעת נזיקין, הסכום הרלוואנטי לקביעת גובה השיפוי הוא גובה ההטבה (זאת, כל עוד הסכום אינו עולה על ערך הפצוי שהיה מגיע לאלמנה מהמערערת, כפי שאכן בעניינינו) ולא גובה הנזק שניגרם למשיבה". נוכח פסיקה מפורשת זו, כי המדובר בתביעת שיפוי עצמאית של המדינה, אין לקבל את טענותיו החוזרות ונישנות של ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי תביעת התובעת על פי חוק מישפחות חיילים הנה תביעת שבוב.

ברי, לדעתי, ויש להניח כי ב"כ הנתבעת אינו חולק על כך, כי משנספה חייל ובן משפחתו היה רשאי להגיש תביעה על פי פקודת הנזיקין, הוראות חוק מישפחות חיילים בדבר זכות השיפוי של המדינה מהמזיק היו חלות, אף כי "פקודת הנזיקין" אינה חלק מההגדרה של "פיצויים לפי חוק אחר". לפיכך, לשיטתי, השינויים שחלו עם חקיקת חוק הפיצויים, בכך שנקבעה אחריות מוחלטת ונקבע מי יחוב בפצוי בן משפחתו של נספה בתאונת דרכים, אין בהם, כדי לשנות, או כדי לשלול, את זכות השיפוי של המדינה מהמזיק וממבטחתו, שכן גם על פי חוק הפיצויים הפצוי הוא "על נזקים אזרחיים", כפי שהוגדר בחוק מישפחות חיילים.

סעיף 36(א) לחוק הנכים (תגמולים ושקום) [נוסח משולב], תשי"ט – 1959 (להלן: "חוק התגמולים"), נוקט אף הוא לשון "פיצויים לפי חוק אחר" ואף שם ההגדרה הנה "פיצויים על נזקים אזרחיים או פיצויים לפי פקודת הפיצויים לעובדים, 1947", הזהה להגדרה שבחוק מישפחות חיילים.

...

סיכום על יסוד האמור לעיל, התובענה מתקבלת.

הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך כולל של (954,152₪ ּ+929,732₪ +1,317,059₪) = 3,200,943 ₪.

הודעה כלשהי גם לא נמסרה על פי החלטתי מיום 17.6.13.

בפני תביעה לשיפוי שהגישה מדינת ישראל- משרד הביטחון (להלן: התובעת או המדינה), נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: הנתבעת), לפי סעיף 36 לחוק הנכים (תגמולים ושקום), התשי"ט – 1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים) ולפי עילת עשיית עושר ולא במשפט.

כעולה מתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת שהגישה הגב' דפנה שטורמן, ראש תחום החלטות וקביעות זכאות באגף שקום נכים במשרד הביטחון, הנפגע פנה לאגף השקום במשרד הביטחון ביום 25.10.2004 ב"בקשה להכרת זכות (חבלה)" (נספח ב' לתצהיר) בהתאם לחוק הנכים. ביום 2.2.2006 המדינה פנתה אל הנפגע והודיעה לו שהוא זכאי לפי הוראות סעיף 36 לחוק הנכים לנקוט בהליכים משפטיים הן לפי חוק הנכים והן לפי פקודת הנזיקין וחוק הפלת"ד ובילבד ש"אין לגבות פיצויים לפי החוק האחר ולקבל את הזכויות לפי חוק הנכים כאחד". בהמשך, התובעת ביקשה מן הנפגע להודיע לה האם יש מקום להגשת תביעה אזרחית נגד גורם כלשהוא בגין תאונת הדרכים ובמידה וכן, האם הוא בוחר במסלול התביעה לפי חוק הנכים או לפי "החוק האחר" (נספח ג' לתצהיר).

בתאריך 3.5.2007 הנפגע בחר למצות את זכויותיו בהתאם לחוק הנכים וחתם על הצהרה שנמסרה לקצין התגמולים ולפיה הובא לידיעתו של הנפגע שהוא רשאי לנקוט צעדים כדי לזכות בזכויות לפי חוק הנכים וכן בפיצויים לפי פקודת הנזיקין או לפי חוק הפלת"ד, ובילבד שלא ניתן לגבות פיצויים לפי "החוק האחר" ולקבל את הזכויות לפי חוק הנכים כאחד.

לחלופין, היא מבקשת להתיר לה להגיש את תצהירו של הנפגע שניתן במסגרת בקשתו לפי חוק הנכים (שצורף לסיכומים מטעמה) ממנו עולה שהנפגע עומד בזכאות הראשונית לפי חוק זה. דיון והכרעה האם קיבל הנפגע מהנתבעת פיצויים השוללים את זכאותו לפי חוק הנכים? טענת המדינה בדבר זכאותה לשיפוי מאת הנתבעת מבוססת על סעיף 36(א) לחוק הנכים: "חייל משוחרר או נכה אשר זכאי, בשל נכות שלקה בה, לתשלומים, לפי חוק זה, והוא זכאי, בשל המחלה, החבלה או החמרת המחלה, שכתוצאה מהן לקה באותה נכות, גם לפיצויים לפי חוק אחר, יחולו עליו הוראות אלה:..." בעניינינו רלוואנטית הוראת סעיף קטן (2): "שולמו לו הענקה או תשלומים לפי חוק זה, זכאית המדינה להיות מפוצה בעד תשלומים אלה ובעד כל תשלום אחר שהיא עלולה להתחייב בו מכוח חוק זה, מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם לו פיצויים לפי החוק האחר, עד לסכום אותם הפיצויים;" כאמור, לעמדת הנתבעת, מכיוון שהנפגע קיבל תשלומים תכופים מהנתבעת, במסגרת התביעה שהתנהלה על פי חוק הפלת"ד (ת"א 6393/04), הוא לא היה זכאי לפיצויים על פי חוק הנכים, ולכן לא קמה למדינה עילת תביעה נגדה לפי חוק הנכים.

יצויין גם, כי טענה זאת הועלתה על ידי הנתבעת ונדחתה בשלושה פסקי דין של ביהמ"ש המחוזי שדנו בין היתר בזכות השיפוי של המדינה לפי חוק הנכים או חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), תש"י- 1950 (להלן: חוק מישפחות חיילים) בו קבוע הסדר שיפוי מקביל לזה שבחוק הנכים.

לפי הסבר זה, בהגדרה הכוללנית "פיצויים על נזקים אזרחיים" המופיעה גם בחוק מישפחות חיילים, התכוון חוק מישפחות חיילים לחול על כל חוק מכוחו קיימת זכאות לפיצויים על נזקים אזרחיים, בשים לב שבמועד חקיקתו טרם נחקק חוק הפלת"ד. ביהמ"ש הוסיף, שעד לחקיקתו של חוק הפלת"ד, מי שניפגע בתאונת דרכים או משפחתו של נפגע שנספה היו רשאים לתבוע לפי פקודת נזיקין, ומכאן שנראה כי למדינה הייתה זכות מכח חוק מישפחות חיילים לתביעת שיפוי על פי פקודת הנזיקין.

...

די בכך כדי לדחות את טענת הנתבעת בעניין זה. למעלה מן הצורך, מצאתי כי דין הטענה להידחות גם לגופה.

התיישנות התביעה בכתב ההגנה טענה הנתבעת, באופן לקוני, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, בגין פער הזמן בין התאונה בה נפצע הנפגע (9/3/2004) לבין מועד הגשת התביעה (11/8/2011).

לסיכום אשר על כן ולאור כל הנ"ל, אני קובע, כי הנתבעת חייבת לשפות את התובעת עבור הסכומים ששילמה ותשלם לנפגע על פי חוק הנכים בקשר עם התאונה דנן, עד לסכום הפיצויים המגיעים לנפגע על פי חוק הפלת"ד, בהתאם לסעיף 36(א)(2) לחוק הנכים.