טענה נוספת בפי הרש"פ, כי היה על בית המשפט המחוזי לקצוב מועד למשפחת המנוח להודיע באיזה מסלול פיצוי היא בוחרת לילך, והאם המשפחה מוותרת על הכרה כנפגעי פעולות איבה לפי חוק התגמולים.
טרוריסטים אינם מנהלים את פעולותיהם בהתאם לדיני המילחמה; להפך – כל מהות פעולותיהם היא ביצוע מתמשך של פשעי מילחמה ופגיעה באוכלוסיה אזרחית חפה מפשע, בנגוד להוראות סעיפים 51(2) ו-51(4) לפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ג'נבה משנת 1977 המהוה משפט בנלאומי מנהגי (ראו גם סעיף 8(2)(b)(i)-(ii) לחוקת רומא של בית הדין הפלילי הבנלאומי).
על-פי סעיף 36(א)(1), רשאי הנפגע לנקוט צעדים משפטיים כדי לזכות בתשלומים מאת המוסד לביטוח לאומי לפי חוק התגמולים וכן בפיצויים לפי החוק האחר (ובעניינינו – פקודת הנזיקין), אך לא יגבה פיצויים לפי החוק האחר ותשלומים לפי חוק זה כאחד.
בנסיבות אלה, הידיעה שסכויי תפיסתו קטנים, תיגרום למזיק הפוטנציאלי להמשיך לבצע את ההיתנהגות המזיקה, אף אם היא פוגעת ברווחה החברתית, ויתקיים מצב של "הרתעת חסר". מצב כזה יכול להתרחש כאשר חלק גדול מהניזוקים נימנע מלהגיש תביעה בשל מיגוון סיבות, בכללן – קשיי הוכחה לביסוס קשר סיבתי; עמימות באשר לזהות המזיק, ועלויות משפט גבוהות לעומת פיצוי בשיעור נמוך יחסית שניתן בגין נזקים מהסוג ממנו סובל הניזוק (שם, בעמוד 888).
...
שקילת התנהלות דיונית זו יחד עם מכלול הראיות שהציגה התביעה, מובילה למסקנה כי בדין נקבע כי המחבל אומן על-ידי הרשות הפלסטינית, וכי קיים קשר סיבתי בין אימונים אלה לבין הרצח שביצע.
בסופו של דבר, המסקנה המשפטית נגזרת מעובדותיו הקונקרטיות של המקרה שלפנינו, בשים לב לדיני הראיות הרלוונטיים שעליהם עמדו חבריי.
כן מקובלת עליי מסקנתו של חברי שלפיה הפגם שנפל בניסוחה של תעודת שר החוץ אינו מצדיק במקרה דנן את התערבותנו.
