בחינת שכרם של נושאי המשרה בפירוק

בהתאם לחוק הפרוק, כל נושאי המשרה הבכירים בערייה שוייכו, לאחר הפירוק, כעובדי מג'ד-אל-כרום ונחשבו עובדיה, ובהתאם להוראות חוק הפרוק ולהנחיות משרד הפנים - היה על מג'ד-אל-כרום לקבל אישור נחיצות משרה ולצאת למכרז לצורך איוש מחדש של כל משרה ומשרה בה. בנקודה זו נעיר - לא מצאנו ממש בטענה, כי שיוך התובע למג'ד-אל-כרום, לאחר הפרוק, משקף "את חוסר הצדק וההתנכלות בהתנהלות הנתבעים כלפי התובע" [סיכומי התובע, עמוד שני, פסקה שניה]; רשימות שיוך העובדים, לפי חוק הפירוק וצו הפירוק, נעשו באופן רוחבי, כשלב ביניים לקראת קליטת עובדי העיריה, במשרות מתאימות ובמכרזים, בכל אחת משלוש הרשויות שהופרדו, ללא כל כוונה לפגוע בתובע, דוקא.

סעיף 11 לצוו הפירוק קבע, כי: "שר הפנים יהא רשאי לשנות את הרשימה". משעבר התובע להיות משוייך למג'ד-אל-כרום - כמו בכירים מועברים אחרים נעדר ממנה רבות וניהל הליכים משפטיים, על מנת לקבל את תפקיד המזכיר, בו חפץ, בלי להיתמודד במיכרז; לרבות פניה לבית-המשפט העליון, שנמחקה על ידו, לאחר שהוסכם, כי יהיה רשאי להיתמודד במכרזים פנימיים גם בדיר-אל-אסד [בג"ץ 9115/09; פסה"ד, מיום 9.2.10 - בתצהירו של מר אחסאן חוסיין, חשב השכר של מג'ד-אל כרום - נ/1, בנספחי 12].

ביום 9.2.09, קיבלה מג'ד-אל-כרום אישורים לנחיצות משרה, לתפקיד המזכיר (מטעם מנהל השרות במשרד הפנים), ולהרכב ועדת הבחינה, במיכרז לתפקיד זה. בהתאם להוראות תקנות הפרוק ולהנחיות משרד הפנים, פורסם מיכרז, לאיוש המשרה האמורה, אשר כתנאי סף נדרשה בו, בין היתר, השכלה אקדמאית מלאה - תואר BA בכלכלה, משפטים או ניהול [נ/1, נספח 15].

...

מקובלת עלינו טענת הנתבעות, כי לו לתובע היה מאושר שכר בכירים מיום 1.7.07 - ההשבה המינימאלית שנדרש לבצע היתה נשחקת, כאילו לא חוייב בהשבה.

למרות מצב זה - בהתחשב בכך, שלא שוכנענו, שהתובע השיב את מלוא הסכום שנדרש ממנו, בשווי 30 חודשי "אחזקת רכב", עקב שכר חריג שקיבל - איננו מוצאים לנכון לחייב מי מהנתבעות בתשלום "פדיון חופשה", על ימים אלה.

מצאנו, שלא שולם לתובע "פדיון חופשה", עבור כ-9 ימים, שנרשמו לזכותו בסיום העסקתו, אבל - נוכח הספק הנ"ל, מצאנו שאין לחייב מי מהנתבעות לשלמו.

מאחר שדחינו את התביעה - לא מצאנו לנכון להרחיב בשאלת התחשבנות בין דיר-אל-אסד ומג'ד-אל-כרום, וכיצד היה עליהן לחלק ביניהן תשלומים עבורו.

בין המבחנים המרכזיים ניתן למנות את המבחנים הבאים: האופן בו ראו הצדדים הלכה למעשה את היחסים ביניהם; מי קיבל את העובד לעבודה? מי קבע את מכלול תנאי שכרו? מי נשא בעלות שכרו? בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני מי היה עליו להתפטר.

ולכן, "בהתקיים שאר התנאים הנוגעים לעניין – ניתן לפסוק כי עובד של חברת כח אדם הפך לעובד של המשתמש תוך היתייחסות למרכיב הזמן". הוסיף חברי השופט (בדימוס) רבינוביץ וקבע בעיניין פאהום כי: "תפקיד מסורתי נוסף, שהיה לחברות כוח אדם, היה אספקת עובדים זמניים למשרות שהיו מיועדות לפרק זמן קצר וזמני כמו ממלאי מקום וכיוב'. לימים הורחבה מסגרת זו להעסקת כוח אדם רגיל ולתקופה ארוכה.

משהציבה חברת כוח האדם את העובד במקום העבודה למישרה קבועה וארוכת טווח, למעשה ניתק הקשר הממשי בינה ובין העובד, למעט לנושאים נוהליים כמו קבלת משכורת ומעקב על הענקת תנאי העבודה שזכאי להם העובד.

העיקר אנחנו החלטנו שאנחנו לא נכנסים וכשהם ביקשו מאיתנו לנהל פרויקטים בתשלום חודשי כי אין לי התחייבות עתידית, אז עדכנתי אז בעצם, מה שאתה אומר לי אדוני, שכל הנושא של ניהול ופקוח פרויקטים, היה תלוי על ברוריה.

...

משלא התבקש בכתב התביעה סעד בעקבות סיום הקשר שבין התובעת לנתבעת 2, התביעה, ככל שהיא נוגעת לנתבעת 2, נדחית.

סוף דבר: מהמקובץ עולה כי דין התביעה להידחות.

משנדחתה התביעה תשלם התובעת לכל אחת מהנתבעות לחוד, הוצאות בסך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין.

הנתבעים הנתבעים בתובענה הם יו"ר דירקטוריון החברה ובעל השליטה בה בתקופה הרלוואנטית מר אילן בן דב (הנתבע 1), הדירקטורים שכיהנו בחברה בתקופה הרלוואנטית (נתבעים 2-6), מנכ"ל החברה מר יהל שחר (הנתבע 7), סמנכ"לית הכספים של החברה הגב' גלית אלקלעי דוד (הנתבעת 8) (כולם יחד להלן: "נושאי המשרה"), מעריכת השווי ארנסט אנד יאנג ישראל בע"מ (הנתבעת 10), וחברת הביטוח של נושאי המשרה והדירקטורים כלל חברה לביטוח בע"מ (הנתבעת 11).

לטענת בעל התפקיד, כיצד ניתן לקבוע לאחר קביעה כזו של בית המשפט של פירוק כי מדובר בתביעה שאינה מקימה עילת תביעה לכאורה (המחייבת לשיטת הנתבעים סילוק על הסף)? בתגובה, EY טוענת כי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון (רע"א 380/14 כהן נ' ארז (6.6.2014)) "אין במתן אישור מבית המשפט כדי לירמוז על סכויי התביעה לגופה, משום שכאמור הרף הנידרש לשם מתן האישור הוא נמוך". EY מוסיפה כי היא כלל לא הייתה חלק מההליך שהתנהל בפני בית המשפט של פירוק בנוגע לאישור הגשת התביעה, וכי המבחן לו נזקק בית המשפט בבואו לבחון טענות סף אינו מבחן "העילה הלכאורית". גם נושאי המשרה הוסיפו מספר טענות בהקשר זה, בין היתר כי בעל התפקיד לא טרח להציג לבית המשפט של פירוק את תגובת נושאי המשרה ואת שתי חוות דעת המומחים שהוגשו מטעמם בבקשה לאישור תביעה נגזרת בעיניין החלוקה השלישית, וכי בית המשפט של פירוק לא קבע מאומה ביחס לטיב עילת התביעה.

המבקשים בבקשות הסילוק יישאו בהוצאות המשיבה, לרבות הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ש"ח (הסכום כולל מע"מ), כך שנושאי המשרה יישאו בהוצאות בסך 10,000 ש"ח ו-EY תישא בהוצאות בסך 10,000 ש"ח. ניתנה היום, ט"ז שבט תשע"ח, 01 פברואר 2018, בהיעדר הצדדים.

...

מאחר וטענות בעל התפקיד ביחס להערכות השווי כוללות כאמור גם טענות כלפיי הנתבעים 7 ו-8 וגם טענות מצד נושי החברה, הרי שאין זה יעיל ונכון בענייננו לפצל את בירור המחלוקת כך שזו תתברר בנוגע לאחריות EY כלפי החברה בבית משפט השלום, וביחס לנתבעים 7 ו-8 ולאחריות EY כלפי נושי החברה בבית משפט זה. באופן דומה, על אף קיומו של נספח הבוררות בהסכמים בין EY לחברה, סבורני כי קיים "טעם מיוחד" בהתאם לסעיף 5(ג) לחוק הבוררות לכך שהמחלוקת בין EY לחברה לא תידון בבוררות.

לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי אין זה מוצדק בשלב זה לסלק את עילת התביעה השנייה נגד EY על הסף.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את שתי הבקשות לסילוק על הסף.

סעיף 288(א) לפקודה קובע: "בית המשפט רשאי בכל עת, לאחר שמינה מפרק זמני או לאחר שנתן צו פירוק, להזמין נושא משרה בחברה או כל אדם הידוע כמחזיק נכסים של החברה או החשוד בכך או הנראה כמי שחייב לה כסף או שהוא יכול, לדעת בית המשפט, למסור מידע בדבר ייזום החברה, ייסודה, מסחרה, עסקיה או נכסיה, ורשאי הוא לחקור אותו באזהרה בכל העניינים האלה, בעל פה או בשאלון שבכתב, לרשום את תשובותיו ולדרוש שיחתום עליהן". הלכה למעשה, מסמיך בית המשפט את בעל התפקיד לקיים את החקירות.

לאחר קבלת כל כתבי הטענות, בחינת הדין ויישומו על נסיבות המקרה, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להיתקבל כמפורט להלן: דומה שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שהוחלט להגיש תביעה נגד עיזבון המנוח אפנה להחלטה מיום 7.5.14 (נספח 3 לתשובת המשיבים), שלפיה בעל התפקיד מונה מטעם מחזיקי האג"ח לטפל "בהגשת תביעות נגד העזבון בשם מחזיקי אגרות החוב, וכן ככל שיידרש בהגשת תביעות כנגד נושאי משרה לרבות בעלי השליטה והכל כמפורט בס'1 לכתב ההצבעה". כן אציין שבין מחזיקי אגרות החוב לבין בעל התפקיד אף סוכם שכרו של בעל התפקיד.

...

לאחר קבלת כל כתבי הטענות, בחינת הדין ויישומו על נסיבות המקרה, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להתקבל כמפורט להלן: דומה שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שהוחלט להגיש תביעה נגד עזבון המנוח אפנה להחלטה מיום 7.5.14 (נספח 3 לתשובת המשיבים), שלפיה בעל התפקיד מונה מטעם מחזיקי האג"ח לטפל "בהגשת תביעות נגד העיזבון בשם מחזיקי אגרות החוב, וכן ככל שיידרש בהגשת תביעות כנגד נושאי משרה לרבות בעלי השליטה והכל כמפורט בס'1 לכתב ההצבעה". כן אציין שבין מחזיקי אגרות החוב לבין בעל התפקיד אף סוכם שכרו של בעל התפקיד.

משכך סבורני שקיימת ודאות שלפיה בעל התפקיד יגיש תביעה נגד העיזבון.

לאור כל הנימוקים לעיל, אני נעתר לבקשת בעל התפקיד להורות על זימון המשיבים לחקירה, בכפוף לסייגים שבהחלטה.

כעבור ארבע שנים מיום מתן צו הקפאת ההליכים, ביום 27.11.2014, הגיש המבקש את הבקשה מושא הליך זה, כשהוא מבקש להורות על חקירת הנאמנת לאחר שתגיש תצהיר; למתן צו המורה לנאמנת למסור את כל המסמכים להם יידרש; לדחות את בקשתה לשיחרור מתפקיד ולקבלת שכר טירחה; וכעיקר – להורות לה לפצותו בגין היתנהלותה בנגוד עניינים.

דיון והכרעה: המסגרת הנורמאטיבית סעיפים 374-377 לפקודה מתוים מסלול מיוחד, המאפשר לבית המשפט להטיל אחריות אישית, לרבות חובת השבה, על נושאי משרה של חברה בפרוק בגין פעולותיהם בניהול החברה.

לעניין זה הזכירה הפסיקה שיקולים מהותיים שונים, ביניהם, חשש מהרתעת יתר, שעלולה להביא להמנעות אנשים ראויים ליטול על עצמם את התפקיד; חשש מזהירות יתר ורתיעה מוגזמת מנטילת סיכונים אשר תכשיל את מלאכתו של נושא המשרה; חשש מפני הצפה של תביעות אישיות ותביעות סרק; וחשש להכבדה על עבודתו של נושא המשרה ובעל התפקיד, אשר יאלץ להשקיע את מרצו וזמנו בהתגוננות מפני תביעות בחזיתות רבות (ע"א 4042/08 סגל נ' גיורא גרינברג (22.4.2009) פסקה 10).

לאור המסגרת הנורמאטיבית המובאת לעיל, נפנה לבחינת עניינם הפרטני של הצדדים, תחילה לבחינת קיומה של תשתית ראייתית מספקת, שהיא כאמור, תנאי להגשת תביעה לפי הסעיפים עליהם נשען המבקש.

...

בהחלטתי המפורטת מיום 23.02.2016, מצאתי להיעתר לעמדת הנאמנת וכונס הנכסים הרשמי, כי לא נמצא בסיס ראייתי לטענות המבקש, המצדיק את חקירת הנאמנת ולפיכך, דחיתי את הבקשה לחקירתה.

בקשות רשות ערעור, אשר הגיש המבקש, הן על ההחלטה בעניין אי חיוב הנאמנת להגיש תצהיר, הן על החלטתי בה דחיתי את הבקשה לחקירת הנאמנת, נדחו בהחלטות בית המשפט העליון, תוך שהוא מותיר לערכאה המבררת את בחירת אופי ומתווה הדיון.

פעולותיה של הנאמנת במרוצת השנים, נעשו תחת עיניו הפקוחות של בית משפט זה, נושים רבים היו מעורבים בהליך, וחזקה עליהם כי לו היו נוכחים לגלות כשלים בתפקודה – היו מיצרים על כך. סיכומו של דבר, אפילו היה המבקש מוכיח, והוא לא הוכיח, כי הנאמנת נהגה באופן כושל שגרם נזק לחברה, אין הדבר מספיק לצורך הוכחת יסודות סעיף 747 לפקודת החברות, שכן הסעיף פורש ככזה אשר חל בנסיבות בהן בעל התפקיד כשל בתפקידו ביודעין מתוך מטרה להכשיל את החברה (ראה עניין מנור לעיל).

עובדה זו, במצורף למכלול המסמכים האובייקטיבים המעידים על עומק המשבר לו נקלעה החברה, מובילה למסקנה כי קריסתה, הייתה בלתי נמנעת, ובוודאי לא ארעה בעטיה של הנאמנת.

סוף דבר מכל האמור לעיל אני מורה על דחיית הבקשה.