המדובב העיד כי הנאשם דיבר ללא הפסקה וללא שהיה צורך לשכנעו, ודיבורו היה קולח וחופשי, והמדובב היתמקד במספר פרטים עקריים אשר להערכתו קשרו את הנאשם בצורה מפלילה לארוע הירי:
האחד – הנאשם סיפר על ארוע קודם, שבו החזיק ברשותו אקדח, ובדברו אמר רק "את זה" ולא את המילה המפורשת, אולם הוא סימן בידו עם האצבע והאגודל תנועה של אקדח;
השני - הנאשם "סידר" לעצמו אליבי של שהות בקיוסק, כיון שידע שהמצלמות המותקנות שם אינן פועלות;
השלישי – הנאשם דיבר על הטעות שהיתה לחוקרים בכך שלא ערכו לו בדיקת שרידי ירי במקום;
והרביעי – רקוד הליזגינקה ומשמעותו.
ניתן לסכם ולומר, כי מתמלול השיחות שבין המדובב לנאשם עולות מספר אמירות מפלילות אשר יכולות לקשר את הנאשם לארוע הירי, כדלקמן:
**קיומו של סיכסוך כספי בין חסון לבין הנאשם ואחיו, על כספים שחייב הנאשם ועל כלים שצריך חסון להחזיר;
**הניסיון הקודם של חסון ליפתור את הסיכסוך באמצעות "בוררות" עבריינית;
**העובדה שחסון הגיע אל הנאשם באותו יום בשעות הבוקר והודיע כי בכוונתו להגיע אליו גם בשמונה בערב כדי לקבל את כספו – והארוע אכן היתרחש בסביבות אותה שעה בביתו של הנאשם;
**ידיעת הנאשם על הדרך שבה הגיע חסון לביתו, כשהוא רכוב על אופנוע, עם קסדות וכפפות, ועל זהותו של מי שליווה אותו גם בשעות הבוקר וגם באותו ערב;
**כעסו של הנאשם על חסון ועל ה"תעוזה" שגילה בהגיעו לביתו;
וכמובן ובנוסף, כל יתר הפרטים אותם ציין המדובב כמקשרים את הנאשם לבצוע הירי, שעניינם נושאים שונים שעלו בחקירה כנגדו וריקוד הליזגינקה, שאליו עוד אדרש בהמשך.
בפני העד הוצג מילון סלנג עברייני רוסי, שבו לא נימצאו הביטויים או ההקשרים עליהם העיד והוא הסכים לכך, אך עמד על דעתו כי במקרה זה אין שום פירוש אחר לדברים שאמר הנאשם.
העדה היחידה הנוקבת במפורש בשמו של הנאשם היא שרה חסון, אשר לא נכחה במקום, ואך שמעה את הדברים מפי בעלה, בחלוף ימים בהם היה עצור כחשוד בעבירות, ולאחר שהשניים דנו ביניהם על מה שקרה.
...
ובע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, (פ"ד נט(1) 745), נקבע:
"...הראייה הנסיבתית על פי טיבה מוכיחה את הנסיבות ולא את העובדה הטעונה הוכחה, ואילו הליך קביעת הממצא העובדתי נעשה על דרך הסקת מסקנה הגיונית מן הנסיבות שהוכחו בראייה ישירה. "רק אם המסקנה המפלילה המוסקת מן הראיות הנסיבתיות גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה עובדתית חלופית אחרת, כי אז ניתן לומר שהיא הוכחה מעל לספק סביר. עליה להיות המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק בנסיבות הענין, ודי באפשרות קיומה של מסקנה אפשרית אחרת שאינה רחוקה ודמיונית כדי להקים ספק סביר שדי בו לזיכויו של נאשם ..." (ההדגשה אינה במקור – ג.צ.)
בפסק הדין בעניין פון וייזל לעיל, נקבע המבחן התלת שלבי לבדיקת הראיות הנסיבתיות:
"בשלב ראשון נבחנת כל ראייה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני, נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בבצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות, אשר כל אחת בנפרד אמנם אינה מספיקה לצורך הפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך. בשלב שלישי, מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתית, העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחה המפלילה את הנאשם, די בו כדי לזכותו.
כמוסבר, הצטברות הראיות הנסיבתיות והעדר הסברים אמינים או מניחים את הדעת מטעם הנאשם, מציבים מעל ראשו ענני חשדות רבים מאד למעורבות באירוע הירי, אך אין זו המסקנה ההגיונית היחידה הממקמת את הנאשם כמי שהחזיק בנשק וירה לכיוונו של חסון, ואין זו "המסקנה המרשיעה... שגוברת באופן ברור והחלטי על כל תזה חלופית כך שלא נותרת כל מסקנה סבירה אחרת", כאמור בעניין שאדי סלאח שלעיל.
גם בחינת מסכת הראיות המצטברת לא יכולה להוליך לתוצאה שונה, או למסקנה יחידה, חד משמעית ומעל לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו.
לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנאשם היה במקום האירוע בזמן הירי, אולם לא הוכח ברמה הנדרשת כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ולפיכך אני מזכה אותו מחמת ספק זה.
זכות ערעור תוך 45 יום.
