במהלך השנים שחלפו, באחד מנכסי הירושה, דרו דיירים מוגנים.
ילדי המנוח פעלו לפינוי המיגרש, ונטען כי הבת שילמה את חלקה היחסי בעלות.
כך, בסעיף 42 לתגובת המשיב לבקשת הביטול הודה כי: "הבורר היה מודע לכך כי המבקש החתים את המשיב ושאר יורשי יעקב על הסכם הפשרה בכפיה". על כך טוען מבקש הביטול:
ראשית, ככל שהסכם הפשרה נחתם בכפייה, הדרך הנכונה לבטלו הנה פנייה לבית המשפט המתאים בתביעה לסעד הצהרתי לביטול ההסכם (עם חלוף הכפייה ולא שבעה חודשים לאחר חתימת ההסכם).
רק לאחר שקבל לידיו את הפסק "שהזמין" מהבורר, מצא לנכון לשלוח למבקש הביטול, באיחור רב, את הודעת הביטול.
...
דיון והכרעה
יאמר כבר עתה, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, האסמכתאות, כלל הנסיבות ולאחר שהתקיים דיון, הנני להורות על דחיית הבקשה לאישור פסק הבורר ועל קבלת הבקשה לביטול פסק הבורר ולהלן יבוארו הנימוקים;
המסגרת הנורמטיבית:
סעיף 24 לחוק הבוררות, מונה בפנינו עילות, מכוחן פסק-בוררות יתבטל, כאשר עסקינן ב"רשימה סגורה"; וכלשונו:
"בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה – בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה:
סוף דבר
לאור הנימוקים לעיל, הנני להורות על דחיית הבקשה לאישור פסק הבורר ועל קבלת הבקשה לביטול פסק הבורר.