בוררות בבית דין צדק לענייני ממונות

פסק הבוררות, נשוא הבקשה הנוכחית, ניתן ביום 14.1.16, על ידי "בית דין צדק לעינייני ממונות שע"י הרבנות הראשית באר שבע" (להלן: "הבורר").

...

משהבורר לא הכריע בסוגיית הליקויים ברי הקיזוז, בנתיב שנקבע בפסק הדין, אין מנוס מביטול חלקי של פסק הבורר, המתייחס להיקף הקיזוז, לפי סעיף 26(ב) של חוק הבוררות.

על כן, וכדי להתאים את התוצאה האופרטיבית לנסיבות הספציפיות והייחודיות שנוצרו כאן, תנוסח ההכרעה בהליך הנוכחי באופן הבא: פסק הבורר, נשוא ההתדיינות בהפ"ב 52726-01-15, כפי שחזר ונתנו הבורר, מהיבט ערכיו הכספיים, בהליך הנוכחי, מתאשר, על פי סעיף 23(א) של חוק הבוררות, מלבד הפרק שעניינו כימות שווי ליקויי הבניה ברי הקיזוז מהמגיע למשיב, ולגבי פרק זה (הסכום של 24,870 ₪) - מתקבלת הבקשה לביטול פסק הבורר.

להסיר ספק - יתר הטענות ועילות ביטול פסק הבורר שהעלתה המבקשת, עובר להחזרת הפסק להשלמה על ידי, ולאחר מכן - נדחות.

התביעות ההדדיות הועברו להכרעת בורר- בית דין צדק לעינייני ממונות שמופעל מטעם הרבנות הראשית בב"ש, אשר דן בפרשה במותב של שלושה רבנים, בראשות האב"ד הרב י. אברהמוביץ' ( להלן יקרא ביה"ד " הבורר").

...

תמצית טענות המבקשת היתה בכך, שבית הדין לא נעתר לבקשות דיוניות מצידה, ובפועל התעלם מהן, כאשר, תכליתן היתה לאפשר חקירה או הבהרות מהמומחה, או להניח טיעונים וראיות מצידה בפני הבורר, טרם שיפסוק.

סירוב להיעתר לבקשה דיונית, כזו או אחרת, ואף לבקשה לקיים דיון פרונטאלי, חלף הסתפקות בטיעון כתוב, אינו בגדר פגיעה בזכות הדיונית או בעיקרי הצדק הטבעי העומדים לצדדים, ואפילו אם הבורר, תחת דחיית בקשה כזו במפורש, בחר להתעלם ממנה והיא נדחתה מכללא.

הבקשה מתקבלת, לפיכך, חלקית, ועל פי האמור, והפסק מוחזר לבורר להשלמה, לפי ההנחיות שלעיל.

] לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' פרסקי) בהפ"ב 6086-11-12 מיום 12.9.2013, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המבקש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' פרסקי) מיום 16.12.2012, בו אושרו שלושה פסקי בוררות אשר ניתנו על ידי בית דין צדק לעינייני ממונות בבאר-שבע (להלן: בית הדין), ביום ביום כ"ב בתמוז תשע"א, ביום ז' באב תשע"א וביום י"ב באדר תשע"ב. רקע והליכים קודמים המבקש והמשיב הנם אחים, ביניהם היתגלע סיכסוך ביחס לחנות בעיר באר-שבע אשר נרכשה בשנת 1980 (להלן: הנכס) והנו מושא הבקשה דנא (להלן: הסיכסוך).

...

באותו יום חתמו על הסכם בוררות ושטחו את מחלוקותיהם לפני בית הדין, כאשר כבר במסגרת הדיון הגיעו הצדדים להסכמה הדדית בבית הדין, לפיה ישלם המבקש למשיב סך של 101,000 ש"ח עבור חלקו של המשיב בנכס, לאחר ניכוי החובות שהשאיר בשנים בהן עשה שימוש בנכס.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיב.

לגופו של עניין, צדק בית המשפט המחוזי בעת שקבע כי בהיעדר נימוק המצדיק את ביטול פסק הדין בו אושרו פסקי הבוררות – בהם ניתן תוקף להסכמת הצדדים, אותה חזרו הצדדים ואישררו פעמיים – ובפרט בשים לב לזמן שחלף מאז ניתן פסק הדין, אין מקום להיעתר לבקשת המבקש.

יחד עם זאת, בהתחשב בכך שהמבקש יוצג על ידי עורך דין לאורך ההליך ובשים לב לכך שהחלטות בית המשפט המחוזי, ובפרט ההסדר הדיוני שנקבע ביום 2.7.2012, העניקו למבקש הזדמנות נאותה, ואף למעלה מכך, לעמוד על זכויותיו, אין בידי לקבל טענה זו. אשר על כן הבקשה נדחית.

התביעות ההדדיות הועברו להכרעת בורר - בית דין צדק לעינייני ממונות, שמופעל ע"י הרבנות הראשית בב"ש (להלן: "בית הדין הרבני" או "בית הדין").

...

..לאחר שבחנתי היטב את מכלול הנסיבות מצאתי כי כל צד ישא בהוצאותיו בהליכים שלפני".

ובעניין "דין פרוטה כדין מאה" ראה גם רע"א 2376/16 זאב אלימלך קביאטקובסקי נ' רות לפ (פורסם באתרים משפטיים), שם נקבע כדלקמן: "...קשה להיעתר לבקשה גם בשים לב לשוויה הכספי של התביעה. המבקש תבע בגין נזק שנגרם לשער בחצרו, אשר על-פי הנטען עומד על סך של 2,500 ש"ח. סכום זה אמנם אינו מבוטל, ויש מתוכנו שהוא רב משמעות לגביהם, אך אינו מצדיק בנסיבות ניהול הליכים בשלוש ערכאות שעלותם כשלעצמה גבוהה. חריגים לכך יהיו במקרים המעוררים שאלה עקרונית.. נפסק כבר, כי "מן הראוי להקנות משקל הולם לסופיות הדיון, ולהקפיד שההוצאות המוקדשות לניהול ההליך בכללותו יהיו מידתיות ביחס לשווי הסכסוך"..

אשר על כן אני קובעת כי שווי הליקויים שקיומם כבר נקבע הינו בסך של סכום זה בתוספת מע"מ הינו בסך של 36,679 ₪.

על כן, הצדדים הביאו סכסוכם לפני בית דין צדק ובית הוראה לעינייני ממונות וריבית שע"י בית הוראה הישר והטוב (ע"ר) – על ידי הבוררים כב' הרבנים: בלסברג, ארשטר ואקר (להלן: "הבוררים"; "בית הדין"; "הליך הבוררות").

...

תמצית פסק הדין בבית משפט קמא לאחר שבית המשפט קמא סקר את ההלכה הפסוקה הוא הגיע לכלל מסקנה, כי במקרה דנא "אין הצדקה להורות על ביטול פסק הבוררות מכוח עילת הביטול בסעיף 24(4) לחוק ממספר טעמים". בנימוקיו ציין בית המשפט קמא כי לטעמו לא נגרם עיוות דין למבקשים, שכן אלו האחרונים ביודעין בחרו להביא הסכסוך להכרעת הבוררים שידונו ויפסקו על פי דין תורה; הצדדים העניקו לבוררים סמכות רחבה, וכרוחב הסמכות שהעניקו הצדדים לבוררים, כך מצומצמת יכולתם להשיג על קביעותיהם והכרעותיהם של הבוררים.

בית המשפט קמא הגיע לכלל מסקנה כי למבקשים ניתנה הזדמנות נאותה, ואף מעבר לכך, לטעון טענותיהם לפני הבוררים ומצא כי "אין הצדקה להורות על ביטול פסק הבוררות מכוח עילת הביטול בסעיף 24(4) לחוק ממספר טעמים". בית משפט קמא פירט חמישה נימוקים מדוע אין לבטל את פסק הבוררות או להשיבו לבוררים לשקילה מחדש, כדלהלן בתמצית: טענות המבקשים הינם בעלות אופי ערעורי; לא נגרם עיוות דין, מכוח סעיף 26(א) לחוק הבוררות; הצדדים העניקו סמכות רחבה לבוררים וכן לא חל סעיף י"ב לתוספת הראשונה לחוק הבוררות; הליך הבוררות בין הצדדים אינו כפוף לסדרי דין וראיות לרבות היוועצות הבוררים עם מומחה.

מכל מקום, לא מצאתי שנפלה טעות בנימוקים אלה ושיש הצדקה להיעתר לבקשת רשות הערעור.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית בזאת.