בוגדנת בעל תובע גירושין

בעיניין מה שכתבה האשה לבעל "אני בוגדת בך" היא הסבירה שכוונתה הייתה למשוך את תשומת לבו והדברים לא קרו באמת.

בנוסף, טענת האשה שהם חזרו לחיות לאחר מכן יחד, והאיש מודה אלא שטוען שהיא עזבה לאחר מכן ולא הוא, בכל אופן בעיניין זה יש פה מחילה מצדו וכך כותב הגר"י קוליץ זצ"ל: אבל נראה, שגם לדעת המבי"ט, הסובר שכל עוברת על דת אפילו שלא מחמת פריצות, אינה צריכה התראה, אין לחייב בנדון דידן את האישה לקבל גט, הואיל ואחרי מעשה האיום לא הגיש הבעל תביעה לגירושין, ואחרי זה חזרו הצדדים לגור יחד, וכפי שציין ב"כ האישה, והבעל השלים עימה, וא"כ שוב, אין לחייבה לקבל גט בגלל מעשיה הראשונים, שנמחלו לה, ולא חזרה עליהם.

...

ועיין בפד"ר (כרך ד' עמ' 216) מהגרש"י אלישיב זצ"ל (והסכימו עימו הגאונים הרב ע. הדאייא והרב ב. ז'ולטי זצ"ל), והובא בקובץ תשובות ח"ב (סי' עו עמ' קכו), בנידון שלאחר שנודע לבעל שהאישה לא יכולה להוליד, הגיש תביעת גירושין לבית הדין.

...

וזה לשון הרמב"ם (הלכות אישות פרק כה הלכה ו'): "בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה אפילו היה בתוך הקמטים או בכף הרגל אין שומעין לו, חזקה שאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה וחזקתו שידע ונתרצה". וכתב שם המגיד משנה: "זה נראה שלמדה רבנו ממה שכתב ונתבאר פרק י"א בטענת בתולים שאינו יכול לטעון אותה לאחר זמן, אף כאן כל שחזקתו שידע ולא טען אינו יכול לחזור ולטעון... אבל אם בעל ושהה ולא טען חזקה ידע ונתרצה ושוב אינו יכול לטעון, זה נראה לי לדעתו ז"ל". ופסק השולחן ערוך (אבן העזר סי' קיז סעיף י'): "בא על אשתו ושהה עמה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה ...אין שומעין לו חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וידע ונתפייס". וכך הביא המהרי"ק (פרק קה): "כי הנראה לעניות דעתי מאחר שנישאת לו ושהתה עמו כמה ימים בשופי שוב אין שומעין לו לטעון על המום, ואפילו התברר שהיה לה קודם הנישואין... אפילו הכי אין שומעין לו, כמפרש טעמא שחזקתו שידע ונתרצה". וראה פד"ר (כרך יג עמוד 101) בפס"ד הדיינים האב"ד א. הורביץ , נ. בן שמעון, א. צ. שיינפלד, בבעל שטוען שהאשה סובלת מקרירות מינית ולא נאותה לקיים יחסים עם התובע והבעל עזב את הבית, עוד טוען שהאשה הסתירה ממנו שהיא חולה במחלת הקיבה ונודע לו על כך לאחר הנישואין, ומנגד טוענת האשה שהבעל ידע על כך עוד מלפני הנישואין כי הכירו זה את זה..

אין לקבוע זאת כמסמרות, וודאי שכל מקרה צריך להבחן לגופו לאורכו ולרוחבו, ולקחת את המסקנה כשיקול בחיוב הכתובה.

סוף דבר לא מקובלת עלינו טענתו של האיש שלא ידע מהמחלה של האישה במהלך חיי הנישואין, אולם מאידך יש ספק גדול ממי יצאו הגירושין, וכפי שהוכחנו יש לאישה חלק גדול בכך, אין בכך כדי להאשים את האישה בכל, אבל התביעה לשלום בית לא מחפה על טענותיו הקשות של האיש כנגד האישה כאשר האישה לא מאשימה אותו בשום דבר באופן אישי.

הרב ירון נבון לאור כל האמור לעיל פוסק בית הדין כפי הדעה האמצעית כדלהלן: הבעל לשעבר ישלם לאשה בגין הכתובה סך של 180,000 ש"ח. סכום זה ישלם הבעל לשעבר, בתשלומים כדלהלן: הבעל לשעבר ישלם לאישה החל מהיום כל חודש סך 1,000 ש"ח. החל מתאריך 13.6.2023 הבעל לשעבר ישלם לאישה סך של 2,000 ש"ח בכל חודש עד לגמר פירעון חיובו הכספי.

" ובדיון מיום ט' באלול תשע"ו (12.9.2016) התובעת כבר מודה בקשר מסוים עם הנטען אך לא מעבר לכך, ואלו טענותיה כאמור בהחלטה הנ"ל: "חוקרת באת כוח הנתבע את התובעת, ואלו תשובותיה: לא אני יזמתי את הגירושין, [...] עבד ב[...] היו לנו רק קשרי טלפונים בלבד, פרצתם לי ל'ווצפ' ולכן אני מסרבת להצגת הוכחות מה'ווצפ'. לא נפגשתי עם [...]" אי הסכמה לחשיפת הוכחות ולבדיקת פוליגראף באשר לבחינת הטענה לבדיקה על ידי בדיקת פוליגראף, נציין המתואר בהחלטת בית הדין מיום 27.12.15: "באת כוח הנתבע מציעה בדיקת פוליגראף, האשה מגיבה: בשמחה רבה." ובשל כך, בסיומה של החלטת בית הדין מהיום הנ"ל נאמר: "לאחר השלב הבא, בית הדין ישקול בחינת הטענות בבדיקת פוליגראף, כבקשת באת כוח הנתבע וכהסכמת התובעת להבדק." ברם, בדיון שלאחריו, סרב בא כוח התובעת כי היא תיבדק במכונת אמת, וכך הובאה שם הצעת בית הדין (מתוך האמור בהחלטת בית הדין מיום ד' ניסן תשע"ו – 12.4.16): "בית הדין הציע בדיקת פוליגראף. כן הזכיר כי האשה הסכימה בעבר להבדק בבדיקה זו." ברם, כך הגיב בא כוח התובע – "מגיב בא כוח האשה: אולי הבדיקה תלחיץ אותה. אני חוזר בי מההסכמה של האשה להבדק. אף שהיא טענה בדיון הקודם שהיא מסכימה בשמחה רבה. נטל ההוכחה על הבעל. ניתן לזמן את הנטען." וכך למעשה, אף שקיימת טענה חזקה לבגידה נגד התובעת, על כל המתואר לעיל, ואף את כתב התביעה לגירושין השתית בעל על טענת בגדת התובעת, למעשה היא לא הסכימה להזים החשש באמצעות בדיקת פוליגראף.

...

וראו אף מאמרו של הגאון הרב חיים שלמה שאנן (שורת הדין עמוד נג והלאה), שם סיכם דבריו כך: "לסיכום פרק זה, מכיוון שהבעל הביא עדים וצילומי וידאו היכולים להעיד לדבריו שהאישה זינתה, והאישה סירבה לשמוע עדותם ואף איימה עליהם, דבר שמנע את בירור האמת, הרי זה כאילו טענת הבעל הוכחה, ובכל מקרה האישה נאסרה עד לבירור הדבר, והאיסור בא מחמתה, ועל כן היא חייבת בגט." ועוד: בידי מצוי פסק דין מבית הדין הגדול (לא פורסם, פס"ד מתאריך י"ג במרחשוון תשס"ח, במותב הדיינים הגר"א שרמן, הגר"ח איזירר והגר"א שיינפלד שליט"א, בעניין חיוב אישה בגט והפסד כתובתה), שם מובא כך: "[...] לכן בהחלט יש להתייחס לבעל כמי שמנע הבאת עדים לבירור", והביאו את הדברים המובאים בשו"ת אמרי יושר הנ"ל, וכן ציינו למאמרו הנ"ל של הגרח"ש שאנן ולעוד מקורות.

מסקנה לאור כל האמור, בית הדין מתרשם כי התובעת יזמה את הגירושין, אף שלא פתחה את התיק בבית הדין, היא פתחה תביעה קודמת בבית המשפט ואף בית הדין מתרשם כי היא הודתה שהגירושין באו ממנה.

זאת אף על סמך ההסמכה שקבלנו מאת הצדדים לפסוק בכתובה על פי שיקול דעת בית הדין, ושיקול דעת רחב בכל נסיבות התיק אכן מוביל למסקנה זו. הערה לסיום לסיום נוסיף: בהחלטת בית הדין מיום י"ז טבת תשע"ו (29.12.15) נאמר: "בשלב זה מציעה ב"כ הנתבע כי האישה תמשוך את תביעתה, ללא תביעת הוצאות.

בעיניין הכתובה, ביה"ד הבהיר לבעל כי הוא זה שפתח את תביעת הגירושין ותגובתו הייתה: "והיא הסכימה." לטענת האישה, הבעל עזב את הבית והשאיר אותה עם שלושה ילדים קטנים לבד.

...

בדיון זה לשאלת ביה"ד אם הביא את הקלטות ענה הבעל: "לא הבאתי. אני מקבל את הגזירה". והותיר ביד ביה"ד את ההחלטה על עניינה של הכתובה.

לסיכום הנתונים נמצא כי: הבעל תבע גירושין.

והינה בנד"ד ברור שהבעל לא בעל את האישה אחר שנודע לו מהמום, שהרי אינה ראיה לביאה, ובהחלט יש לומר שמזמן שהתברר לו ששוב אין תקווה ורפואה למכתה הגיש את תביעתו לגירושין, לא שימש עמה, היתנגד לתשלום מדורה ומזונותיה ולא עשה כל דבר המורה על מחילה על מום זה. סיוע לגישה זו יש לראות בדברי האישה ובא כוחה, שכן בעוד שבראשית הדיונים טען ב"כ האישה שייתכן ומרשתו תתרפא, הרי שבאחריתם טען הוא ששוב לא תתרפא ומי יודע אם לא ידרדר עוד מצבה.

...

לביה"ד התברר כי השופט פסק את הנזכר לעיל אך בכדי לא להשאיר וואקום בין המועד בו התקיים הדיון לפניו לבין המועד בו ייתן בית הדין את החלטתו, וציין כי "אני סבור שבית המשפט רשאי לתת סעד זמני עד שבית הדין ייתן החלטתו וברור שבית הדין רשאי לשנות." ב"כ הבעל שב וטען כי "אין לו טענה על בגידה כי לא מסוגלת במצבה, אבל כאשה לא עושה כלום, מ2007 אין יחסי אישות האם נשאיר את הבעל ככה? רוצה לתת רוצה לעזור, האם הוא צריך למות נשוי?". הבעל טען כי הוא אינו יכול לשלם את המשכנתא והאשה טענה מנגד "איך נותן לילדים 4500 ₪, במקום זה שישלם המשכנתא". ב"כ האשה סיכם את תביעתו ולפיה "הערכנו ההוצאות שלה ב10,000 ₪ הורדנו 4000 ₪ שאנו מקבלים, הגענו 6000 ₪ כלומר אנו מבקשים 3000 משכנתא ו- 3000 ₪ שאר ההוצאות." בתום הדיון נתן ביה"ד את החלטתו ולפיה: "על הצדדים להגיש סיכומיהם בנושא מזונות אשה ובנושא הגירושין.

לאור כל האמור לעיל, נראה לפסוק: האשה חייבת לקבל גט מבעלה.

הרב אברהם שינדלר סוף דבר הצדדים שבפנינו אינם חיים כדרך בעל ואשה זה כחמש שנים, ומתוכם מזה תקופה ארוכה הם כלל לא חיים תחת אותה קורת גג. משנת 2009 האשה סובלת ממום קשה שכלל אינו מאפשר לה לחיות חיי אישות.

על כן לאור כל האמור לעיל ביה"ד פוסק: ביה"ד דוחה את תביעת האשה לשלום בית ומקבל את תביעת הבעל לגרש את אשתו, והאשה חייבת לקבל את גטה.