פחות מחודש לאחר הגשת התביעה, ביום 10.3.2022, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה שכותרתה "בקשה מוסכמת" למתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים, אשר נחתם ביום 9.3.2022, בגדריו הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הסכם המכר יבוצע ויקויים; יתרת התמורה תשולם למערער על-ידי המשיבים עד ליום 30.8.2022; במועד זה, כנגד תשלום יתרת התמורה, יפנה המערער את הדירה (להלן: הסכם הפשרה).
מעדות עורך הדין עלה, בין היתר, כי המערער ואישתו חתמו על הסכם המכר לאחר הליך ארוך שבו נשקלו מספר קונים פוטנציאליים, ובסופו החליט המערער למכור את הדירה על מנת להמנע מהליך כנוס נכסים; כי לאחר כשנה, ציין המערער בפניו, כי העסקה לא היתה רווחית והביע רצון לבטלה; כי המערער נמלך בדעתו לאחר הגשת ההליך הראשון על-ידי המשיבים ובקש מעורך הדין לקיים עימם משא ומתן; וכי בסופו של דבר, המערער חתם על הסכם הפשרה במשרדו של עורך הדין יום לפני הגשתו לבית המשפט, לאחר ששקל את הדברים.
עוד שגה בית משפט המחוזי, לטענת המערער, בכך שנתן משקל כלשהוא לעדותו של עורך הדין; בכך שלא ייחס משקל לטענתו, כי אין כל היגיון בחתימתו-שלו על הסכם פשרה המקפח אותו, אף יותר מהסכם המכר; וכי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע עובדתית כי הוא, המערער, חתם על הסכם הפשרה, שכן באותו מועד ממש, הוא נפגש עם עורך דין אחר על מנת שייצגו בהליך.
זאת ועוד, גם טענותיו של המערער בדבר הפערים בין חתימתו "האותנטית" לבין החתימות על הסכם הפשרה אינן מגלות עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
...
המערער העלה בערעורו טענות רבות אשר מצדיקות לגישתו התערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, אולם אין בידי לקבלן.
הערעור נדחה אפוא, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.
על מנת ליתן למערער שהות להתארגן, אני קובע את מועד פינוי הנכס ליום 28.11.2023.
