בדיקת שכרות ביציאה ממקום בילוי

בכגון זה כבר נפסק כי המומחית יכולה לסמוך, לצורך גיבוש דעתה על: "תוצאת בדיקת סטאנדרט על ידי צוות המעבדה בה היא עובדת אף שיש בדבר משום עדות שמיעה. מדי יום ביומו משתרכים רופאים, מדענים ומומחים אחרים במהלך עבודתם, על תוצאות בדיקות שעורכים עמיתיהם לעבודה, שאת דרך בדיקתם הם מכירים ועליה הם אמונים. אין זו אלא דרך עבודה מתבקשת וסבירה" (ע"פ 566/89 מרציאנו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ו(4), 539).

הנאשם ידע ליתן פרטים רבים על מקום עבודתו, סדרי עבודה, אופן יציאתו לבילוי לפני התאונה וכיוצ"ב, באופן שאינו מתיישב עם שכחה מלאה של יום הארוע.

בעיניין זה לא הונחה תשתית, ולו כזו המעוררת ספק, באשר לעצם מתן תרופות כאלה לנאשם ואף לא לטיבו של הרכיב מרכיביהם, שיכול להשפיע על מימצאי הדגימה, מהיבט של המצאות שרידי אלכוהול בדם.

אופן היתרחשות התאונה כאן – נהיגה במהירות תוך סטייה לימין בנגוד לכיוון התנועה משך כברת דרך ממשית, תוך גרימה לכלי רכב שהיו במקום לסטייה פן יפגעו מרכבו של הנאשם, מעלה כי השכרות השפיעה באופן מהותי על דרך הנהיגה וגרמה לקרות התאונה ולמותו של המנוח בעטיה.

...

נוכח כל האמור, ראיתי לדחות את גרסתו של הנאשם, בדבר הימנעותו משתיית אלכוהול עובר לתאונה .

אשר על כן, עובדת היות הנאשם במצב של שכרות עובר לתאונה נסמך על שלושה אדנים נפרדים, ובוודאי על היצברם – ריח אלכוהול שנדף ממנו, הודאתו בפני הפרמדיקית, אופן הנהיגה עובר לקרות התאונה וסטייה חדה לעבר כלי הרכב בו נהג אחד העדים, כמו גם התנגשות חזיתית בסופו של דבר ברכב בו נהג המנוח.

אני סבור כי האישומים שעניינם הריגה ונהיגה בשכרות הוכחו כדבעי בפניי, ועל כן ראיתי להרשיע את הנאשם בהם.

סוף דבר - הנאשם מורשע בעבירות שעניינן הריגה ונהיגה בשכרות, ומזוכה, על שום היבלעות וכפל האישומים, מיתרת האישומים.

בחומר הראיות הוצג דוח פעולה "אכיפת איסור נהיגה בשיכרות", לפיו נבדק המבקש עת יציאתו ממועדון בילוי "הפורום" בבאר שבע, והסכים לבצע בדיקת נשיפון אשר הציגה אינדיקאציה לשכרות.

צוין בטופס כי המבקש סרב לחתום ונרשמו דבריו כדלקמן: "אני לא יודע אם לחתום או לא". בטופס דין וחשבון על "בדיקת שיכרות באמצעות מכשיר ינשוף" צוין, בסעיף 6, כי במקום נכחו יחד עם המבקש 2 אנשים נוספים אשר לא מסרו את הפרטים.

...

שוכנעתי כי במקרה זה חוסר בתיעוד פוזיטיבי מצד קצין המשטרה, באשר לבחינת שני חבריו של המבקש, שהיו נוכחים במקום האירוע, ואשר ייתכן ויכלו להסיע את רכב המבקש אל מגרש האחסון, יחד עם הימצאות הרכב במגרש חנייה כשהרכב אינו מהווה הפרעה לתנועה, יש בהם כדי להצדיק התערבות בהחלטת הקצין בכל הקשור בגרירת הרכב אל מגרש האחסון.

אף על פי כן ולמען הסר ספק, אין אני סבורה כי הפגם שנפל בהחלטתו של הקצין בדבר גרירת הרכב יש בה, כדי להשפיע על החלטתו להורות על צו איסור שימוש ברכב.

כפי שציינתי לעיל, חומר הראיות מעיד כי עצם ההחלטה על איסור השימוש ברכב מבוססת על אדנים מוצקים ובדין ניתנה על ידי קצין המשטרה ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטה זו. לאור כל האמור לעיל, אני מורה כי צו איסור השימוש ברכבו של המבקש יעמוד בתוקפו עד תום אך, הוצאות גרירת הרכב אל מגרש האחסון לא יחולו על המבקש אלא על משטרת ישראל.

ההחלטה על איסור השמוש ברכב ניתנה לאחר שבבדיקה משטרתית של הרכב במחסום שיכרות בכביש 65 ק"מ 6 כוון ממערב נמצא, כי ברכב נהג חברו של המבקש בהיותו שיכור, כשבבדיקת נשיפה נמצא רכוז אלכוהול בדגימת אוויר נשוף בשיעור של 528 מקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף העולה על רכוז של 50 מקרוגרם, ונמסרה בשל כך הזמנה לדין וכתב אישום בה יוחסה לנהג עבירה של נהיגה בשיכרות בנגוד לסעיפים 62(3), 64ב(א)(3א), ו39א לפקודת התעבורה.

המבקש גם לא הביא את חברו הנהג להעיד; וגם טענתו של המבקש לפיה לא הריח דבר מחברו והוא נראה רגיל, אינה עולה בקנה אחד עם האמור בדו"ח בדיקת מאפיינים, שם צוין כי יש ריח אלכוהול מהפה, וכי הנהג היתנדנד בהליכה על קו. המבקש העיד בחקירתו, כי יצא עם חברו הנהג לבילוי במסעדה-בר, מקום בו יש אלכוהול, התפצל ונפרד ממנו במקום, וסמך עליו שלא שתה לאחר ששאל אותו ונענה שלא.

...

ברע"פ 1286/11 יעקב אמברם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) התייחס בית המשפט העליון לעילה שבסעיף 57 ב(ב)(2) וקבע: "נדמה כי דרישה מבעל רכב לעשות ככל שביכולתו על מנת למנוע את ביצוע עבירת הנהיגה בשכרות היא דרישה ראויה ובעלת חשיבות. זהו צורך השעה. כאשר אדם נוהג ברכב כשהוא שיכור, כלי הרכב משמש כנשק מסוכן. מי שנותן לאחר לנהוג ביודעו שהוא עלול לשתות משקה אלכוהולי, עליו לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה ובכך להפחית את הסכנה הנשקפת לציבור. אין זה מובן מאליו שאב חייב באופן אוטומטי להתרצות לבקשת בנו ולתת לו את מפתחות מכוניתו. לבקשת הבן להשתמש במכוניתו של אביו יש 'תג מחיר' חינוכי ומשפטי. גם סירוב הוא אופציה; גם הסכמה. אבל ההסכמה צריכה להיות מותנית בתנאים על מנת להפחית את המסוכנות." בענייננו, לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה, לאור החוק וההלכה הפסוקה, אני סבורה כי אין עילה לבטל את הצו מכוח הוראת סעיף 57ב(ב)(2), שכן המבקש לא עשה דבר מעבר לשאלה שהינה בגדר 'יציאה ידי חובה'.

"תכלית הודעת איסור שימוש ברכב היא להרתיע את בעלי הרכב מפני מסירת כלי רכב לנהגים בלתי זהירים, ותכלית זו שרירה וקיימת גם כאשר הרכב הינו בבעלות חברה, לרבות חברת ליסינג כמו במקרה שלפנינו." על כן, אני סבורה כי לא מתקיימת עילה מכוח סעיף 57ב(ב) להוראות החוק.

מכל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה.

מעיון בתיק המישטרה עולה, כי ביום 22.1.2022 בשעה 03:20 ניצפה המבקש נוהג במכוניתו ביציאה ממקום בילוי.

בדיקת שיכרות אשר בוצעה באמצעות מכשיר ינשוף העלתה כי בדגימת אוויר נשוף נמצא רכוז אלכוהול בליטר אחד אוויר נשוף של 352 מקרוגרם.

...

כך למשל בבש"פ 10865/06 מ"י נ' אשר ישעיהו , קובע כב' השופט אדמונד לוי : "מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום- יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך". בב"ש 090192/07, [מחוזי ת"א] יניב רדלייך נ' מ"י , קובעת למעשה כב' הש' אהד "חזקת מסוכנות" בכל הנוגע לנהג שיכור: "לטעמי, עילת נהיגה בשכרות חייבת להיות עילה עצמאית לפסילה עד תום ההליכים, בלא קשר לעבר תעבורתי, בלא קשר לגיל הנוהג, בלא קשר לעיסוק הנוהג. כל מי שייתפס נוהג בשכרות יש למנוע את המשך נהיגתו המסכנת – מיידית." באשר ליתר הנסיבות הרלוונטיות: המבקש נוהג משנת 2020 ולחובתו הרשעה קודמת שלא מן העניין.

אני סבור כי המשך נהיגתו של המבקש בעת הזאת עלול לסכן את שלום הציבור ועל כן לא אבטל את הפסילה המנהלית ולא אקצר את משכה.

סיכומו של דבר – הבקשה נדחית.

בהתאם לאמור בבקשה, המבקש ורעייתו בילו במועדון במהלך חג פורים, כאשר רעייתו היא מי שנהגה ברכב ואולם בשל כאב חד שחשה בבטנה התחתונה, בהיותה בהיריון עזבו את מקום הבילוי ורעייתו של המבקש היא מי שנהגה ברכב.

עוד ציין כי הנהג סירב להזדהות ולבצע בדיקת נשיפון, החל לקלל ולהתנהג בצורה תוקפנית ורק לאחר היתערבות של שני שוטרים נוספים, הסכים לבצע את בדיקת הנשיפון ואז עוכב לאחריה, כאשר תוצאת הבדיקה העידה על הימצאות אלכוהול בגופו של המבקש בכמות של 468 מ"ג לליטר אויר נשוף.

גם בטופס "תיחקור חשוד" הודה המבקש כי נהג מהפורום הביתה וכאשר הודע לו בסעיף 3 לטופס כי בבדיקת מכשיר הינשוף נמצא שיכור ומהו ההסבר לכך, השיב: "אישתי בהריון רציתי רק לצאת מהאזור של הרעש כי כאבה לה הבטן והיא נכנסה להתקף חרדה." אם כן, אין מחלוקת בדבר נהיגתו של המבקש בהיותו שיכור לכאורה, וזאת על אף שבטיעוניו בעת הדיון הכחיש כי נהג ברכב.

...

אם כן, אני סבורה כי בשלב זה מתקיימות ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת למבקש.

בנסיבות אלה ולפנים משורת הדין בלבד ומנימוקים אלה אני מורה על קיצור תקופת איסור השימוש והעמדתה על 21 יום.