זאת ועוד, לדברי הבעל כבר בעת הנישואין הוא ידע את אופייה של האשה, והרי סבר וקיבל שאם יהיו גירושין, כאשר צפה עוד מתחילה, הרי שהוא מסכים ומקבל על עצמו להתחייב בסך של מיליון ש"ח.
יש להורות על חיובו של הבעל, מעבר לכתובה, גם תשלום של פצויי גירושין וזאת מהטעמים המפורטים להלן:
על פי הפסיקה הענפה הקיימת בבתי הדין הרבניים, כאשר אין עילת גירושין מחייבים את הבעל בפיצויי גירושין על מנת שהאשה תסכים לקבל את גיטה.
דומה שלנוכח ההוכחות שכללו עדויות של העו"ד והמזכירה שהיו מעורבים ביצירת ההסכם ובחתימתו, ע"י בדיקת גרפולוג ובדיקת החתימות וכן לנוכח שינוי גירסתה של האשה הוכח כי הסכם הממון אכן נחתם וההוראות בו תקפות.
מאידך יעויין בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ג' סימן קמ"ה) שחולק על מסקנת הגר"ח פלאג'י. שם מדובר היה במקרה שאחד מאס באישתו אחרי היותו עימה חמישה חודשים באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו, וכבר עברו חלפו ארבע עשרה שנה ועדיין הם באותו מצב ואי אפשר להביאם לידי 'שלום בית', והבעל שוטח בקשתו לשים קץ לסבלו ולהתגרש, ומנגד האשה מסרבת בנחרצות ואיננה חפצה להתגרש הימנו בשום אופן, ואחרי שדן שם לחייבה בקבלת גט מחמת דין 'מקללת יולדיו' ודוחה זאת, וכן מחמת שהיא מאוסה עליו ודוחה זאת, העלה שם בדבריו שאי אפשר לאלצה להתגרש כנגד חרם דרבינו גרשום על אף הפירוד הארוך ביניהם וזה לשונו שם:
"וכל זה אין שייך לנ"ד שאין לו טעם מבורר. וחלילה להתיר חרם רבנו גרשום מאור הגולה בעניינים כאלה דאם כן יהיו בנות ישראל הפקר ובשביל זה בעצמו תיקן רבנו גרשום מאור הגולה. ופשוט שחייב במזונותיה וכסותה ככל בנות ישראל הכשירות. ובשביל חשש הרהוריו אין להתיר כלל, וכבר נתבאר זה בסימן הקודם. והרי הוא כמזיד כי הלא יכול לדור עם אישתו ככל אדם וינצל מהרהורים. וביותר צריך להזהר בעתים הללו אשר בעוונותינו הרבים קלי הדעת נתרבו המואסים בנשותיהם על לא דבר [...] ולזה ראוי להביט על היתרים הללו בשבע עיניים שלא יהיו בנות ישראל כהפקר ומה הועיל רבנו גרשום מאור הגולה בתקנתו."
הרי שה'דברי מלכיאל' לא הסכים להיתרו של הגר"ח פלאג'י מחמת שהם פרודים זמן רב ואין סיכוי להביאם לשלום בית ולקרב ביניהם.
...
אך בהמשך דבריו חזר בו וקבע שגם בנסיבות שאין חיוב על הבעל לגרש ייתכן שלא יחויב בתוספת הכתובה, ובאר את דברי רבינו ירוחם וכתב:
"במקום שהאישה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, מה שאין כן במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה."
בקובץ תשובות ח"ג סי' קצח מצויה תשובה באותו נידון אך בנוסח מעט שונה, שכפי הנראה נכתבה לאחר מכן (ביום יב חשון, לעומת הנוסח הקודם שנכתב ביום ב' חשון), ובה כתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל ביחס לפירוש הראשון שהכל תלוי בכפיית הבעל בגירושין:
"ברם דבר זה לא ניתן לאומרו לא מגמרא ולא מסברא... אילו היה הבסיס להלכה זו הואיל וכופין את הבעל לגרש מוכרח לגרשה הוי ליה להזכירו ועיקר חסר מן הספר. גם מצד הסברא לא נראה כן. דהנה זה נראה פשוט אף לדעת הר"ח בכל אלו שכופין להוציא פטור מלשלם תוספת כתובתה, זה דוקא בבאה מחמת טענה שאינו מסוגל להוליד והיא באה מחמת טענה, או מוכה שחין ובעל פוליפוס בזה יכול לטעון אדעתא דהרי כו' אבל במקרה והבעל נעשה רועה זונות ובגלל זה האישה דורשת גט באופן שכופין אותו, על זה האיך שייך לומה בזה אדעתא דהכי לא יהיב לה, הרי בידו להיטיב דרכיו, ואם בידו להתייצב על דרך טוב ולא רוצה לבחור בדרך זו והוא ממשיך באיולתו, כמוהו כמגרש מרצונו ובודאי חייב לתת לה כל המתנות שנתן לה וכמו כן התוספת כתובה. ולפי זה אי אפשר לפרש דמשום האי טעמא מפסידה תוספת כתובתה במורד הואיל וכופין לגרשה, שהרי ברצונו לשוב ממרדו."
לאחרונה התפרסמה חוות דעת מאחד הדיינים, שהעלה כדרך הראשונה שכתב הגאון רי"ש אלישיב זצ"ל, ובמסקנת דבריו כתב:
"סוף דבר, לא מצאנו בדברי הראשונים והפוסקים שתפסיד תוספת כתובה מכח הסברא של אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה אלא במקום שכופים להוציא אבל במקום שאין כפיה והאישה תלויה ברצון בעלה וברצותו מגרש וברצותו מקיים, לא איתמר האי סברא כלל וכלל. ואילו היה הדין שהפסידה תוספת בכהאי גוונא לא היו שותקים הש"ס, הפוסקים, מסכמי ההלכות והשו"ע מלחדש חידוש מבהיל שכזה, מלבד מה שמפורש בדבריהם להיפך".
לפי דרכו, בכל מקרה שאין עילה אחרת להפסד כתובה ואין פסיקת חיוב או כפיית גירושין יש לחייב תשלום כתובה ותוספת.
ובתשובת הרשב"ש סי' ב' הוסיף בביאור תשובת אביו וכתב:
"ראיתי בגליוני א"א הרשב"ץ ז"ל שאין לה תוספת לפי שמעשיה גרמו לה. ודבריו נראין אמת, שהרי בספר הזכות כתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דיש לה תוספת הוא לפי שהוא הפסיד אנפשיה שהיה לו לבקש ולחפש אם היא אילונית וכיון דלא בדק רצה ליזוק נכסיו, אבל בזו מה היה לו לבדוק ולא עלתה על דעת להתנות עליה דכשם שהוא חייב לעלות כך היא חייבת, על כן לא היה לו להתנות ולא עלתה על דעת שתמרה את פי בעלה, על כן כיון שהיא רוצה להתגרש מעשיה גרמו לה ומאבדת אף התוספת, ואין לה אלא בלאותיה הקיימים."
תשובת מהרש"ך ח"א סי' מה
המהרש"ך חלק א סימן מה [א] שהובא בבאר היטב סי' קיז סק"ה כתב בדין רואה מחמת תשמיש, שלא מתחילת הנישואין, שאינה מפסידה תוספת כתובה, וחלק על חכם אחד שכתב שאינה מקבלת תוספת, ובתוך דבריו כתב:
"גם מה שרצה לצדד, דאפשר לומר שאפילו אם תמצי לומר שחייב לתת לה כתובה, אם דוקא אותה כתובה היא לבד מה שהכניסה לו בנדוניא, ופטור מעיקר כתובה ותוספת, או חייב בעיקר כתובה ופטור מתוספת, לפי שכפי הנראה הדין נוטה שיהא חייב בעיקר הכתובה, שהוא המנה מאתים דחזו לה מדאורייתא, ולא התוספת, לפי שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה שלא מרצונה, ועכשיו שהתורה אסורה לו להשהותה עמו, מה יוסיף ומה יתן וכו'. לא ידעתי מאין ראה אלו הדברים, שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה, שא"כ לא יתחייב בתוספת אחר מותו, ולפי סברתו א"כ אפילו מנה מאתים לא יהיו לה, לפי שתקנת מנה מאתים הוא, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, א"כ מה יעשה זה שהוא מוכרח להוציא, שלא לעבור על ד"ת... שהכל תלוי במה שכתבתי, שכיון שאירע לה קלקול אחר שנשאת, נסתחפה שדהו, ונהי שאסור להשהותה, מכל מקום חייב לפרוע לה כל סכי כתובתה. זהו הנראה לפסוק על פי הטענה הראשונה."
אמנם מהרש"ך כתב: "לא ידעתי מאין ראה אלו הדברים, שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה", אך אין בתשובה זו פירכא לכל האמור לעיל, מאחר ומהרש"ך רק דחה את הטענה שחיוב הבעל בתוספת הכתובה הוא מכח קנס, וכי עקב כך בכל מקרה לגופו עלינו לשקול אם יש מקום לקונסו.
דיין ג
סוף דבר:
הוכרע על פי העולה מרוב הדעות ומכח המיצוע והפשרה, כדלהלן:
ביה"ד מקבל את תביעת הגירושין של הבעל.
