בדיקת הוכחת הראיה המנהלית

על רקע זה, נראה כי לא בכדי ביקשה סיעת הליכוד ביום 2.9.2019 להצטרף בהסכמה לעיקרי הטיעון שהגיש המערער, אולם העירה בהגינותה כי היא: "מסתייגת מקביעות המערער בנוגע לתום ליבו של המשיב 1". הינה כי כן, הוכח לפנינו על בסיס ראיות מנהליות מספיקות, זיוף קולות ופגיעה בטוהר הבחירות בקלפי מס' 2 בכסרא סמיע.

לשון אחר, בנגוד למשתמע מטיעוני המערער, אין מדובר בקלפי שבדיקת טוהר הבחירות בעיניינה על-ידי המשיב 1 או על-ידי המישטרה החלה באופן טאקטי או מגמתי בעקבות הגשת ערעור הבחירות של המערער וכמענה אפשרי לו. הסיבות אשר בגינן הדיון לפנינו היתמקד בקלפי מס' 2 בכסרא סמיע פורטו בהרחבה בפס' 20 לעיל, ואנו מפנים לדברינו שם. שלישית, בנסיבות בהן במסגרת ערעור בחירות מוצגות לפני בית המשפט ראיות מנהליות מספיקות לזיוף קולות, וכאשר מתמלאים יתר התנאים המנויים בסעיף 86 לחוק ובראשם האפשרות כי זיוף הקולות עשוי להשפיע על תוצאות הבחירות ברמת היסתברות נידרשת, כי אז בית המשפט יתקשה להיתעלם מכך.

...

בערעור שכנגד נטען כי אם בית המשפט ימצא כי יש לקבל את הערעור העיקרי ולשנות מתוצאות ספירת הקולות כנטען על-ידי המערער, כי אז יש לקחת בחשבון קלפיות נוספות מעבר לקלפיות שהוזכרו בערעור העיקרי, אשר גם לגביהן נמצאו טעויות טכניות באופיין בספירת פתקי ההצבעה, בהעתקת הנתונים מגיליונות הספירה לפרוטוקולים של ועדות הקלפי, או בהקלדת הנתונים למחשבי ועדת הבחירות המרכזית.

במכלול נסיבות העניין, אני סבורים כי אין מקום לעשות כן. ערעור הבחירות העיקרי לא היה ערעור סרק.

משמעות הדבר היא כי גם אילו כל טענות המערער במישור ספירת הקולות ורישומם היו מתקבלות, הרי הליקוי במישור טוהר הבחירות הצדיק את פסילת תוצאותיה של קלפי מס' 2 בכסרא סמיע, באופן שהתוצאה היא שאין שינוי בחלוקת המנדטים ובהכרזת הנבחרים (זאת, בהינתן העדר אפשרות מעשית להורות על עריכת בחירות חוזרות בקלפי האמורה, לאחר התפזרות הכנסת ה-21).

בהתחשב בכל אלה, אנו קובעים כי כל צד יישא בהוצאותיו.

לאחר שהמדינה הוכיחה בראיות מנהליות טובות שהעותר משתייך ל"תא משפחתי" – בהסתמך על הצהרתו של העותר כלפי הבנק וכן על פי נסיבות המקרה הספציפי כמפורט לעיל, עובר הנטל לעותר להוכיח שלא כך הדבר (השוו – עניין קרן הגימלאות בפס' 31).

אף אם המשיב התרשל בבדיקה, וכלל איני קובע שכך הדבר, אין בכך כדי לשנות מהעובדה שהעותר ביקש זכאות כרווק אולם התברר שהוא חלק מתא משפחתי.

...

למעשה, העותר כלל לא עשה מאמץ לסתור את המסקנה הברורה העולה מהראיות שעמדו בפני המשיב.

מכל האמור לעיל מצאתי כי לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב כי העותר הוא ידוע בציבור וחלק מ"תא משפחתי".

סוף דבר העתירה נדחית.

כאשר עמד המבקש בנטל הראשוני והוכיח לכאורה את זכאותו – למשל על בסיס תעודות ציבוריות, תמצית רישום ממרשם האוכלוסין או העתק נאמן ממסמך מקורי – תקום לו "חזקת זכאות". זו תיתגבש לכדי זכות אופראטיבית בהיעדר ראיות מינהליות שתעוררנה לפחות חשד מבוסס ביחס לזכאות (עניין מקסימוב, שם; בג"ץ 242/16 אבבה נ' רשות האוכלוסין וההגירה בפיסקה 10 לפסק דינו של כבוד השופט ע' גרוסקופף (13.8.18)).

גם אם נידרש המשיב לבדיקה והקפדה אין בכך כדי ללמד כי הרף הראייתי הנידרש הוא להוכחה חד משמעית.

...

בנסיבות העניין, סבורני כי די בעולה מהמסמכים שהציג העותר, ובכלל זה רישומי הלידה על התמונה הכוללת העולה מהם, כדי להרים את הנטל הראשוני המוטל על העותר ולהקים לו חזקת זכאות.

הכרת אבהות מאוחרת? בכתב התשובה טען המשיב כי משחלפו כארבע שנים מיום לידת אֵם העותר ועד לתיקון רישום הלידה בו נרשם לב מיאנץ כאביה, ומאחר שלא קיימת בדיקת רקמות להוכחות הקשר הביולוגי בין אֵם העותר ללב מיאנץ, לא ניתן להיעתר לבקשת העותר (ס' 40 לכתב התשובה).

נוכח כלל האמור, העתירה מתקבלת.

טוען ב"כ המבקש בסיכומיו כי בדקה התשעים לפני אישורה של תכנית שמכשירה ומאפשרת קבלת היתר מבקשת המשיבה להרוס את המבנה ומדובר ברשעות.

הטענה בדבר פגם בהתייעצות באשר לטענת המבקש שלא מלוא החומר הונח בפני מאשר הצוו הרי שעל הטוען לפגם להוכיח כי הראיות המנהליות שהונחו בפני הרשות אינן מספיקות.

...

כאמור, אני סבורה כי המשיבה רשאית היתה להוציא צו הריסה גם בהינתן העובדה שהצו הקודם בוטל בשל פגמים שנפלו בו וזאת לאחר שתוקנו הפגמים ולפיכך, אני סבורה כי יש לדחות את טענת המבקש.

בענייננו, המדובר בצו הריסה, אשר חלות עליו הוראות סעיף 229 לחוק, שזו לשונן: "לא יבטל בית-המשפט צו מנהלי אלא אם כן הוכח לו שהעבודה או השימוש בוצעו כדין או שלא התקיימו הדרישות למתן הצו כאמור בסימן זה, או אם שוכנע כי נפל בצו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו". במקרה זה נוכח כל האמור אף לא שוכנעתי שיש מקום לעכב ביצוע הצו.

סיכום אשר על כן לאחר ששוכנעתי כי לא נפל כל פגם בהוצאת הצו ומהנימוקים המפורטים לעיל אני דוחה את הבקשה לביטול צו הריסה .

חזקת הסיבתיות אשר נקבעה בסעיף 309(5) לחוק העונשין – שגם יסודותיה הוכחו ברף ההוכחה של "ראיה מינהלית" – סותמת איפוא את הגולל, בהליך שלפנינו, על כל טענה אפשרית בדבר נתוק הקשר הסיבתי בין מעשיו של המפגע לבין מותו של המנוח (ראו: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א 756-757 (1984); וכן ע"פ 140/10 חלילה נ' מדינת ישראל, פסקות 77-76 לפסק דינה של השופטת מ' נאור (10.3.2011)).

כמו כן, מקובל עלי ההסבר שקיבלנו מבאי-כוח המשיבים לפיו עצם הוצאת הצוו ואופן הוצאתו מן הכוח אל הפועל הצריכו חשיבה ובדיקות – וזאת, בשים לב, בין היתר, לגילו הצעיר של המפגע.

...

אשר על כן, טענות העותרים הנסמכות על חוות דעתו של המהנדס אבו ליל, ובפרט תלונתם על נזקי הקונסטרוקציה שכביכול ייגרמו לבניין עקב הריסת הדירה – נדחות בזאת.

לפיכך, סבורני כי נתון חשוב בבחינת שיקול הדעת בהפעלת התקנה כאשר מדובר במבצע קטין הוא הפעולות הקונקרטיות שננקטו על ידי ההורים עובר לביצוע הפיגוע.

לצד האמור, סבורני כי בהנחות היסוד הנוגעות לבשלותם והתפתחותם של קטינים הקרובים לגיל האחריות הפלילית וליכולתם להבין את מעשיהם, יש להשליך על מידתיות הפעלת התקנה.

על רקע האמור, והשילוב שבין השיהוי לבין גילו של המפגע בעת ביצוע המעשה, לו נשמעה דעתי, היינו מורים על מתן צו על תנאי בעתירה ומורים למשיבים לבוא ליתן טעם מדוע לא תוגבל הפעלת סמכותו של המפקד הצבאי לאטימת חדרו של זלבאני.