צא ולמד – במרכז הדיון מתח בין טענת העותרים המבקשת להתיר יחידות נוספת בהתבסס על שיקול שהוא שיקול כלכלי והנסב על ההיתכנות הכלכלית להוצאתו לפועל של הפרויקט, אל מול טענת המשיבות ובהתאם לה השיקול הכלכלי (מבלי לגרוע מכך שהוא מוכחש) אינו חזות הכל, אלא שניתן ויש להביא לידי ביטוי ולהחיל במסגרת שקולי המוסד התיכנוני - בבואו לבחון בקשה להיתר בהתאם לתמ"א 38 – מדיניות כללית המבוססת על שיקולים הנוגעים לתשתיות העירוניות ויכולתן לקלוט יחידות נוספות אשר תתווספנה במסגרת היתר בנייה כאמור וזאת, מבלי לגרוע מחובת מוסד התיכנון לבדוק האם יש מקום לסטות מהמדיניות במקרה הפרטני.
השאלה לדיון בעיננו מיתמקדת אפוא בגדרי האיזון אשר יש לערוך בין הצורך והאנטרס בחיזוק מבנים לפי תמ"א 38, צורך ואנטרס אשר לשמו מוקנים תמריצים תיכנוניים במסגרת תמ"א 38, אשר המרכזיים בהם הם תמריצים הנוגעים לתוספות זכויות בנייה, אל מול שיקולים אחרים ובכללם כאלו הנובעים מהמחיר התיכנוני ומהעומס על התשתיות העירוניות – כמבססים אפשרות לסרוב למתן היתר בנייה לפי תמ"א 38 תוך תוספת יחידות כפי המבוקש.
עוד נקבע לעניין חובת ההנמקה כי זו נגזרת מחובת ההגינות של הרשות המנהלית וכי :"הנימוקים אמורים לסייע לרשות להגיע להחלטה מושכלת וכדין, לספק תשתית עובדתית לבקורת עליה, לאפשר להסתמך כראוי בעתיד על ההחלטה ולשמור על אמון הציבור במנהל הצבורי" (בג"ץ 4845/17 ראפת אמארה חמדאן נ' היועץ המשפטי לממשלה (28.10.2019) בעמודים 37-38 והאסמכתאות המובאות שם.; אשר לחובת ההנמקה של מוסד תיכנון בעת דחיית בקשה להיתר מכוח תמ"א 38, ראו גם - עת"מ (מנהליים חי') 16777-05-15 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה קרית אתא נ' ועדת הערר המחוזית- מחוז חיפה (16/12/15)).
...
טענותיהם אלו של העותרים מתמקדות בחלק בהחלטת ועדת הערר במסגרתו פנתה הוועדה לבחון את המקרה הפרטני וקבעה:
"לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת נסיבות הבקשה, מספר הדירות טעונות החיזוק, ההשלכה של תוספת הדירות על הסביבה, לרבות העמסה על תשתיות ציבוריות קיימות וקיומן של בקשות נוספות מכוח התמ"א, השתלבות הבניין המאושר בבינוי המאושר בסביבה הקרובה, איכות הדירות המוצעות במסגרת הבקשה להיתר בקומת הכניסה, מצב הבניין והדירות נוכח הפסקת העבודות, לרבות הסכנה הנשקפת ממצב זה לדיירים ולסביבה, באנו לכלל מסקנה שאין להתערב בהחלטת הועדה המקומית לעניין היקף הזכויות, מספר הקומות ומספר הדירות, שיעמוד בסה"כ על 5.5 קומות ו-18 דירות. כמו כן אנו סבורים שאין להתערב בהחלטת הועדה המקומית, שדרשה שהפחתת הדירות תעשה על ידי ביטול דירות הקרקע. מקובלת עלינו טענת הוועדה המקומית שהדירות הנוספות המוצעות בקומת הכניסה, הינו דירות קטנות ביותר, ונחותות מבחינת איכותן באופן יחסי ליתר הדירות בבניין. לטעמנו, יש בהכרעה של הועדה המקומית ביחס לתוספת שטחי הבניה, מספר הקומות והדירות כדי להוות איזון ראוי בין האינטרסים הרלוונטיים בעניין, המביאה לתוצאה תכנונית ראויה וסבירה"
כאמור לטענת העותרים חלק זה בהחלטה לא נומק הואיל ואין במסגרתו פירוט – מלבד כותרות, בדבר הנתונים שנבחנו לכאורה על ידי וועדת הערר אשר, על אף ששימשו כביכול בסיס לקביעתה נותרו עלומים באופן שאינו מאפשר בחינתם ותקיפתם.
יפים לעניין זה, דברי בית המשפט העליון בבג"ץ 2159/97 מועצה אזורית חוף אשקלון נ' שר הפנים, נב(1) 75, בעמוד 89 לפסק הדין:
"היעדר הנמקה הוא פגם בהחלטה. עם זאת, בדרך-כלל אין די בו, כשלעצמו, כדי שבית-המשפט יבטל את ההחלטה. כך, בין היתר, משום שבפני בית-המשפט מתגלים הנימוקים להחלטה, ובית-המשפט יכול וצריך לבקר את ההחלטה לגוף העניין. גם כאשר חובת ההנמקה מוטלת לפי החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), הפרת החובה אינה פוסלת את ההחלטה, אלא רק מעבירה את נטל הראיה, בביקורת שיפוטית על חוקיות ההחלטה, אל הרשות המינהלית, להוכיח שההחלטה התקבלה כדין."
הנני סבורה כי החלת הכללים כפי שנקבעו על המקרה לפני יש בה בכדי להוביל לכדי מסקנה ולפיה החלטת ועדת הערר אמנם לא נומקה כדבעי ובשל כך, יש מקום להשיב את הדיון לוועדת הערר וזאת, על מנת שזו תפרט נימוקיה.
סוף דבר;
לאור האמור והמפורט אינני מוצאת לקבל איזה מטענותיהם של העותרים וזאת, למעט הטענה בדבר העדר הנמקה מספקת להחלטת ועדת הערר כפי שפורטה בסעיף 54 לעיל ומשכך, הנני קובעת כי הדיון יושב לוועדת הערר על מנת שזו תנמק החלק בהחלטתה אשר נקבע כי לא נומק כדבעי.
