בדיקה בדבר אי גילוי פרט מהותי במכירת רכב

    חובת גילוי פרטים מהותיים הנוגעים לממכר מעוגנת בחובת תום הלב בשלב הטרום חוזי הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים, כמו גם בהוראת סעיף 16 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר").

עוד נקבע כי "מידע כאמור יסייע בבחינת כדאיות הרכישה, בין היתר בהיתחשב ברמת בטיחותו של הרכב, רמת תחזוקתו, מחירו וסחירותו. הגילוי הנאות נועד להגן על צרכנים מפני סוחרי רכב שאינם מגלים להם את כל הפרטים הקשורים לרכב .... ההסדרים המוצעים בהצעת החוק, ובייחוד חובת המסירה של טופס הגילוי, נועדו להקל על רוכש רכב משומש שנמסרו לו פרטים כוזבים או מידע חסר על הרכב, לפעול בהתאם להוראות סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ולבטל את החוזה" (ה"ח – הכנסת, 210, תשס"ח, עמ' 207).

" וכן פסק הדין בתק (חי') 26248-11-10‏ ‏ דוד מצגר נ' א.י.ס. טרייד אין ישראל ושות בע"מ (‏AIC‏ טריד אין) (4.4.2011): "הטענה כי אין צורך בטופס גילוי שכן הכל כתוב בזכרון הדברים, היא טענה שאינה ראויה להשמע, שכן סעיף 4 לחוק מכירת רכב משומש קובע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי את טופס הגילוי יש למסור 'עד למועד חתימת החוזה ובנפרד מהחוזה'.

ודוק: אין בכך שהתובעת בחרה שלא לבדוק את הרכב לפני כריתת העסקה או בכך שלוותה במכונאי שטיפל ברכבה בכדי לשנות ממסקנתי ביחס להפרת חובת הנתבעת לבצע גילוי נאות ביחס לפגיעות שנפגעה הקיה, גם אם יש בכך בכדי לצמצם את פערי הידע בין הצדדים.

...

אי-מסירת טופס גילוי, בניגוד להוראת חקיקה ראשית מפורשת, פועלת את פעולתה ומקימה חזקה לפיה העוסק ברכב לא גילה את מצב הרכב, חזקה אשר למעט במקרים חריגים ויוצאי דופן אין לאפשר לעוסק ברכב לנסות לסתור באמצעות ראיות אחרות.

אף איני מקבלת את טענת התובעת כי הנתבעת דיווחה באופן כוזב על מקור הרכב (ליסינג במקום חברת השכרה).

אשר על כן, תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים הבאים: א. פיצויים בגין הפרת חובת הגילוי: 13,000 ₪; ב. פיצויים בגין עגמת נפש: 5,000 ₪; הוצאות התובעת: בדיקת הקיה במכון קומפיוטסט בסך 585 ₪ ואגרת בית המשפט בסך 789 ₪; ד. שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 4,000 ₪.

החוק מחייב את העוסקים במכירת רכב משומש למסור לקונה לפני הקנייה טופס גילוי המפרט את כל הפרטים המהותיים הרלוואנטיים לעסקה (פרטי הסוחר, פרטי בעלים קודמים, פגיעות קודמות, מרחק בק"מ שעבר).

כך, במקרה דומה בו מכון בדיקה מוסמך נתבע על ידי קונה בשל אי גילוי עובדת החלפת מנוע, נפסק – "לגבי החלפת המנוע, טוענת הנתבעת 3, כי אין כל פגם בכך שהמנוע הוחלף, והדבר לא צוין בטופס הבדיקה. לדבריה, משרד התחבורה הוציא נוהל 127, המפרט מדדים לבדיקת רכב לצורכי קנייה ומכירה. בנוהל זה, מיפרט משרד התחבורה את הבדיקות שיש לעשות ולרשום בטופס אחיד של תוצאות הבדיקה, הנמסר ללקוח. בסעיף 23 של אותו נוהל, קיימת היתייחסות לבדיקת התאמה, בין מספר המנוע שנימצא ברכב, לבין מספר המנוע שנירשם ברישיון הרכב, ועל הבודק לבחון ולוודא שישנה התאמה. ככל שישנה אי התאמה, עליו לרשום בהערות הכלליות שבטופס, את אותה אי התאמה, ולהביא את הדבר לידי מזמין הבדיקה. מכאן, לומדת הנתבעת 3, כי "מכון הבדיקה אינו מחויב לדעת או לבדוק אם אי פעם הוחלף מנוע ברכב", כל החובה המוטלת עליו, היא לבדוק את התאמת מספר המנוע המותקן ברכב, למספר המנוע הרשום ברישיון הרכב.

...

גם אם המסקנה היא שונה משל בעל מקצוע מיומן אחר, עדיין יש לבחון אם האדם הסביר היה נוקט בדרך פעולה אחרת מזו שבה נקט המזיק, או אז נוכל לומר כי שהמזיק רשלן.

סיכומו של דבר, אני פוסקת כי הנתבעת 1 תשלם לתובע סך של 3000 ₪ וכן הוצאות משפט על סך של 600 ₪.

התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך של 250 ₪.

עסקת ההמרה בוצעה על סמך הצהרת התובע, לפיה רכב ההונדה "נקי ללא תאונה". לאחר המכירה התגלה בבדיקה שרכב ההונדה עבר תאונת שלדה קשה שהתובע לא גילה אודותיה.

ד(3) אי גילוי בזכרון הדברים נכתב: "...הקונה בדק את הרכב, לקונה ידוע שלרכב הוסב לאוטומט, לרכב ניתנה אחריות 12 חודשים מנוע+גיר בכפוף לטיפולים סדירים.." (נספח 1 לכתב ההגנה).

אין די במסירת פרט מהותי זה בעל פה. בנסיבות המקרה גם יש קושי לקבל את טענת הנתבע, לפיה הוא גילה פרט זה בעל פה, שכן, אם נקט בשקיפות מלאה, היה מצופה ממנו ביתר שאת לנוכח מהותיות הפרט, לא להמנע מלרשום עובדה זו כנדרש בטופס הגילוי הנאות.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבע ישלם לתובע את הסך של 44,200 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה.

בנוסף, הנתבע ישלם לתובע את אגרת בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומה ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 5,500 ש"ח. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

יפים לעניין זה דברי בית המשפט בת"ק (חי') 1782-02-10 אורן ממן נ' סאם אליאס [פורסם ביום 10.8.2010] שניתן על ידי כבוד הש' אייל  דורון:   "יכולתו של צרכן לבדוק את הממכר לעולם פחותה מיכולתו של העוסק המוכר לו אותו. למוכר יש ניסיון בתחום הרלבנטי, ידע מתי נידרשת בדיקה, אם בכלל, ואם כן איזו בדיקה יש לבצע. לעוסק יש מומחיות, בין משל עצמו בין באמצעות מי מטעמו, אשר עשויה לעתים לייתר בדיקת הממכר באמצעות צדדים שלישיים. גם עלות ביצוע בדיקות על ידי צדדים שלישיים ובכלל השגת מידע על ידי עוסק, פחותה מזו הנדרשת מצרכן. לעוסק יש יתרון לגודל, הנחת כמות וקשרים בתחום הרלבנטי". זהות הבעלים הקודמים ברכב, והאם היה בעלים פרטי או חברה, הנו פרט מהותי.

זאת ועוד, גם אם עפ"י ההסכם התובע בדק את הרכב בטרם המכירה, אין הדבר משחרר את המוכר, כמי שעוסק בסחר בכלי רכב משומשים, מלגלות גילוי מלא וגילוי נאות, ואין באמירה "בדיקה עצמית" דבר העלול לגרוע מאחריותו ומחובתו של העוסק בסחר כלי רכב, לגלות את כל המידע המהותי והרלוונטי בהקשר זה (ת"א (חי') 53591-05-16 יעקב אשל נ' ירון אזולאי).

...

באשר להודעת צד ג' – הרי שבהעדר התייצבות צד ג' לדיון, לאחר ששוכנעתי כי זומנה כדין, ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 11 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז 1976, אני מקבלת את הודעת צד ג' במלואה.

סוף דבר: אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע לסילוק התביעה, סך של 8,000 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 750 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אני מקבלת את הודעת צד ג' ומחייבת את צד ג' לשפות את הנתבע במלוא הסכומים שחויב בתשלום לתובע, כאמור לעיל.

זאת, מעבר לכך שלפי תקנות הגנת הצרכן (גילוי פרט מהותי לגבי נכס בידי נותן שירות), תשנ"ג-1993 אמור להחזיר את החלק המוחלף לצרכן אלא אם הצרכן מוותר עליו (סעיף 1 (ג)).

עם זאת, בדיון הנתבע ציין כי אם יחזיר לו את הגיר הוא יחזיר לו את הגיר שלו (עמ' 13, ש' 19) וכן שמר את הגיר והעביר לשמאי (אם כי לא ידוע מה קרה מאז אולם מצוין שמסכים להשיב) ומכאן ניתן להסיק שהגיר אצלו הגם שמכתב הגנתו לא השתמע הדבר וגם לא במהלך הדיון ומכל מקום, אם התובע לא דורש לבדוק את הגיר עצמו ולא הגיש כל בקשה לכך – גם לא לצד השני - וישנה חוות דעת שמאית מנגד שבדקה את הגיר, כי אז ניתן דוקא לומר שהתובע לא עמד בחובת ההוכחה כי הגיר לא היה תקול וסרובו להביא חוות דעת מטעמו או להיות נוכח בבדיקה מקימה לחובתו את החזקה בדבר אי הבאת ראיות (הילכת קופל, כאמור לעיל) - אם כי מנגד, מחוות דעת המומחה מטעם הנתבע עולה, כפי שיובהר בהמשך הדברים, כי הגיר לא היה תקול ברמה של החלפה או כגורם לקשר סיבתי לתקלה, אולם כן ניתן ללמוד שלא היה במיטבו וזקוק לשפוץ כך שהתובע בודאי הטיב את מצבו עת הוחלף הגיר והרכב נמכר.

כמו כן, יש הבדל אם לאחר בדיקה בתשלום נתגלתה איבחנה לבעיה מסוימת ובוצע טפול בתשלום משהוא מתבקש נוכח גילו הבעיה גם אם לא היה נידרש מלכתחילה ובשלב זה הלקוח היה יכול לסרב – דבר התלוי מאוד בהקף הגילוי של העוסק: האם הוסבר ללקוח שיכול והדבר לא יביא לפיתרון הבעיה ויכול ויהיו עוד עלויות ובסופו של דבר לא ימצאו את הגורם – והדבר בסופו של יום הטיב את מצבו של הלקוח – בבחינת "השבחה" – לבין מצב בו בוצעה בדיקה בתשלום והעוסק סבר כי טפול יפתור את הבעיה שלשמה ניכנס הלקוח אולם הטיפול לא סייע וגם לא היה צורך אובייקטיבי בטיפול – להבדיל ממצב סובייקטיבי.

...

סך הכל ישלם הנתבע סך של 4730 ₪ לתובע.

בכל הנוגע לתביעה שכנגד, סבורני כי דינה להידחות.

כן יצוין כי גם אם הייתה מתקבלת התביעה, הרי שלא היה משולם שכר טרחת עורך דין מהטעמים שפורטו ביחס לתובע.