בג"צ הריסת בתי כנסת בתוכנית ההתנתקות

לא הוצגו בפני בית המשפט תכנית או חוות דעת אדריכלית להוכחת קיומו של סיכוי להכשרת הבניה האסורה.

בהליך שאליו הפניתה המבקשת והתנהל ב-בג"צ דובר על מקרה שבו ניתן לעותרים יומם בבית המשפט במספר הליכים שהתנהלו, וחרף ההחלטות שניתנו לאחר שמיעתם הם פנו גם ל-בג"צ. אין זה דומה למקרה דנן בו טרם ניתנה למתנגדים זכות לשטוח טענותיהם בהליך שפוטי כלשהוא.

טרם בוצעו הנתוק והחלוקה בין המבנים עקב מצבה הרפואי של המשיבה.

כאשר נידרש העד, מנהל אגף משאבי חינוך במנהל חינוך בעריית ירושלים, להתייחס להסכמת עריית ירושלים לאי הריסת בית הכנסת ולרלבנטיות של הריסת המבנה מושא ההליך דנן כל עוד בית הכנסת עומד על מכונו, השיב העד כי אינו יכול להתייחס להחלטה הואיל והוא לא קובע מדיניות, תוך שלא היה בפיו כל הסבר להגיונם של דברים (עמ' 10, שור' 9-8, 16-15).

...

לאור כל האמור התבקש בית המשפט ליתן צו כמפורט בבקשה ולהורות על ביצוע ההריסה על ידי המשיב, ואם לא יבוצע אזי יוטל ביצוע הצו על הוועדה המקומית לתכנון ובניה תוך חיוב המשיב בהוצאות המבקשת.

לאור כל האמור התבקש בית המשפט לדחות את הבקשה למתן צו ללא הרשעה.

סוף דבר משלא הוכח קיומו של אינטרס ציבורי חשוב במתן הצו, ומשנגלו ליקויים גם בהיבטים נוספים של הבקשה לאור נסיבות המקרה, אני מורה על ביטול סופי של הצו שניתן ביום 31.7.2018 ועל דחיית הבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה.

נימסר כי בהחלטת ועדת השרים ליישום תכנית ההיתנתקות נתק/33 מיום 20.7.05 הנחה ראש הממשלה "לפנות כל תכולות בתי הכנסת לרבות ריהוט ולהעבירן לתחומה של מדינת ישראל". בפניות העותרים לממשלה – באוגוסט 2005 – נימסר להם ברוח זו, מפי סגן היועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה, כי "לא ניתן יהיה לשמור את המבנים של בתי הכנסת ובתי המדרש ... אולם תכולתם הפנימית כולה תועבר לתחומי מדינת ישראל". לטענת העותרים, לא השתהו בעתירתם, שכן ההריסה לא היתה ודאית עד לאחרונה, כיוון שעוד באפריל 2005 נימסר על דעתם נייר עמדה שעניינו שימור בתי הכנסת במקומם במסגרת בינלאומית.

נוסיף, כי את הוראות חוק יישום תכנית ההיתנתקות יש לפרש גם על רקע האמור בפסק הדין בבג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל (טרם פורסם), בו נקבע (פסקות 83-81) כי חוק יישום תכנית ההיתנתקות פוגע בזכויות יסוד של הישראלים המפונים, ובין השאר "יישום ההיתנתקות מנתק את הישראלי המפונה מביתו, מסביבתו, מבית הכנסת שלו – (הדגשה הוספה – א"ר) ומבית הקברות בו קבורים מתיו. הוא פוגע באישיותו" (פסקה 82).

...

כמתואר בפסק דינו של השופט רובינשטיין קיימנו שני דיונים מפורטים וממושכים, כשמטרתנו היתה להביא את המדינה לידי כך שייעשה כל שניתן, בנסיבות הקיימות, כדי להיעתר להצעותיהם בנות הביצוע של העותרים.

האיזון שנמצא מתאים בנסיבות הענין – והתגבש במהלך הדיונים שקיימנו – פורט על ידי חברי השופט רובינשטיין בסעיפים י(1)-י(5) בסיפא לפסק דינו, ואני מצטרפת לסיכום זה. המדינה קיבלה על עצמה לעשות כל שניתן, בהתחשב בתנאים השוררים במקום, כדי לפעול בהתאם למתווה האמור, ואנו מניחים כי כך ייעשה.

משפניה זו לא נעשתה לצד הפלסטיני, לא שוכנעתי כלל כי הריסתם של בתי הכנסת הוא הפתרון היחיד לסוגיה המונחת בפנינו.

ביום 23.8.2005 ניתן פסק-דין בבג"צ 7710/05 בפני בית משפט זה (הרכב השופטים: ביניש, א' א' לוי, ורובינשטיין) העוסק בסוגיית הריסת בתי הכנסת בשטח המפונה במסגרת תוכנית ההיתנתקות.

...

בית המשפט פסק ברוב דעות (השופטים: ביניש ורובינשטיין) כנגד דעתו החולקת של השופט לוי, כי דין העתירה להידחות, וכי אין להתערב בהחלטת ממשלת ישראל מיום 6.6.2004 (מספר 1996) לפיה, ככלל, לא יושארו בשטח המפונה "בתי המגורים של המתיישבים ומבנים רגישים, לרבות בתי כנסת" וזאת בכפוף לדרכי פעולה שונות שיש לנקוט ליישום החלטת הממשלה על מנת להקטין ככל הניתן את הפגיעה הכרוכה בפירוקם; דרכי פעולה אלה לא היו במחלוקת של ממש בין הצדדים.

עמדת המדינה היא כי דין הבקשה להידחות, משאין היא עונה לתנאים הנדרשים לקיום דיון נוסף.

3) צווי יישום תכנית ההיתנתקות שנחתמו בידי ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, ושר הביטחון, שאול מופז, התייחסו לפינויָם של כלל התושבים הישראליים מגוש קטיף ומצפון השומרון, תוך הריסת 2,528 מבני מגורים בגוש קטיף, 236 מבני ציבור, מתוכם 26 בתי-כנסת, בגוש קטיף (ראו, לדוגמה, צו יישום תכנית ההיתנתקות על-פי החלטת הממשלה 3281, מיום י"א אדר א', תשס"ה, 20/02/07).

אף התובע, אביה, לא התייצב בבית-המשפט כדי להפקיד את הערבות שנקבעה או לשם השמעת טיעונים נגד הערבות או נגד המעצר (ראו: בג"ץ 5283/05 ח"כ הרב יצחק לוי נ' משרד החינוך, פ"ד נט(2) 826).

...

אדם יכול היה להגיע למסקנה זאת, כפי שניתן היה להגיע למסקנות רבות אחרות: למשל, שהתמונה מתייחסת באופן כללי לתופעת מתנגדי ההתנתקות, ובפרט לאלה שעצורים בעקבות חסימות, ולאו דווקא למתנגדי ההתנתקות הספציפיים אשר ייתכן שהם ששפכו, כביכול, שמן על הכביש; אדם יכול היה לגבש מגוון רחב של דעות שונות, ואף סותרות, על בסיס אותה תשתית עובדתית.

אשר על כן לנתבע-שכנגד עומדת הגנת תום-הלב בהתאם לסעיפים 15(4) ו-15(6) לחוק איסור לשון הרע ודין התביעה שכנגד להידחות.

העולה מכל המקובץ: התביעה העיקרית – נדחית התביעה-שכנגד – נדחית.

בבג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481 (להלן – בג"ץ המועצה האזורית חוף עזה), עמד בית המשפט העליון בהרחבה על תכלית החוק ועל סבירות הפיצויים שנקבעו למפונים בהתאם לחוק.

העותרים טענו כי הם לא התכוונו לבנות את ביתם החדש על המיגרש אותו רכשו אלא התכוונו לגור בבית הקיים במיגרש עד לסיום הליך הקצאת הקרקעות, וזאת רק בשל "הסחבת הממושכת מצד מנהל מקרקעי ישראל" נאלצו להרוס את הבית הקיים במיגרש שרכשו, שלא היה מתאים לצרכיהם, ולבנות במקומו בית חדש על המיגרש ששוויו 1,500,000 ₪ (ראו פסקאות 6 ו 10 לעתירה).

למותר לציין כי סבירות הפיצויים שהוענקו למתיישבים היהודים שפונו מביתם במהלך יישום תוכנית ההיתנתקות נידונה בהרחבה על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ המועצה האזורית חוף עזה, שאישר את כלל רכיבי הפיצויים שהוענקו למתיישבים באופן פרטני.

...

העותרים עצמם ציינו בעתירתם כי הבית אותו בנו בסופו של דבר ניבנה על שטח דומה בגודלו לשטח אותו ביקשו לרכוש במתחם הגולף כאמור לעיל.

בנסיבות עניינם של העותרים, באתי למסקנה כי החלטת הוועדה מושא ערעור זה סבירה ומידתית ועולה בקנה אחד עם תכלית החוק ומטרותיו, ולא מצאתי כי נפל פגם בחוקיותה או בדרך קבלתה.

החלטת הוועדה סבירה ועניינית ולא מצאתי עילה להתערב בה. לאור כל האמור החלטתי לדחות את העתירה.