בג"ץ מתווה הגז האם המדינה פעלה כדין

עוד נטען כי היזמה של הממשלה לערוך רפורמה ברשות החשמל באה זמן קצר לאחר היתנגדותה של רשות החשמל למתווה הגז והדרתה מהצוות הממשלתי שהוביל את גיבוש המתוה, וכי השתלשלות העניינים בהקשר זה מלמדת כי ביסוד הרפורמה עמדו שיקולים זרים ובהם כלשון העותרת "היתנגדותה של רשות החשמל למתווה הגז ומהלך "סתימת פיות" של כלל המתנגדים, תוך סגירת חשבונות אישיים" (סעיף 190 לעתירה בבג"ץ 8612/15), וכן "הרתעת רגולטורים מפני מילוי תפקידיהם בעצמאות ובנאמנות" (סעיף 283 לעתירה בבג"ץ 8612/15).

סעיף 108 לתקנון הכנסת מתיר לכנסת לבחור ועדה מיוחדת לעניין מסוים אשר דינה "כדין ועדה קבועה לכל דבר, פרט לתקופת כהונתה [...]" וכבר נפסק כי ועדת הכנסת מוסמכת להעביר הצעות חוק לטיפולן של ועדות שונות, לרבות ועדות מיוחדות שלא בהתאם לחלוקה הנושאית הקבועה בסעיף 100 לתקנון הכנסת (עניין יש עתיד, בפיסקה 10 לחוות דעתה של הנשיאה נאור).

בדיון שהתקיים בועדת הכנסת בשאלת זהותה של הועדה המתאימה לידון ברפורמה ברשות החשמל הבהיר היועץ המשפטי לכנסת כי אמנם ראוי שהרפורמה תדון בועדת הכלכלה בהיותה "נמל הבית שלה" אך ציין כי ועדת הכנסת "רשאית מבחינת הסמכות שלה להעביר את הדבר [הדיון ברפורמה – א"ח] לועדה המיוחדת [...]" (פרוטוקול ועדת הכנסת מיום 7.9.2015, בעמ' 33, מש/5 לכרך המוצגים של הכנסת) ומכאן שהטענה כי הועדה המיוחדת פעלה בחוסר סמכות דינה להדחות.

אחד המאפיינים הבסיסיים של חיקוק במדינה דמוקרטית הוא תחולתו הכללית ([בג"ץ 6971/11]איתנית מוצרי בניה בע"מ נ' מדינת ישראל, בפיסקה 35 לחוות דעתו של השופט הנדל (2.4.2013) ואסמכתאות הנזכרות שם (להלן: עניין איתנית); כן ראו בג"ץ 10203/03 "המפקד הלאומי" בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(4) 715, בפיסקה 9 לחוות דעתה של הנשיאה ביניש (20.8.2008)); בג"ץ 971/99 התנועה למען איכות השילטון בישראל נ' ועדת הכנסת, פ"ד נו(6) 117, 161-160 (20.8.2002)).

...

טענה זו דינה להידחות.

סעיף 41(ג)(1) לחוק ההסדרים קובע כי "על אף האמור בחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959, מינויו [של יושב הראש הראשון של רשות החשמל – א"ח] יהיה בפטור מלא ממכרז", ובהקשר זה מקובלת עלי טענת המדינה לפיה במקרה הפרטיקולרי הנדון המחוקק כיוון לכך שהפטור הנ"ל יחול גם על הליכים דמויי מכרז כגון ועדת איתור.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את שתי העתירות וכן אציע שלא לעשות צו להוצאות בנסיבות העניין.

אכן, התיישבותם של תושבי עמונה על קרקע פרטית נעשתה שלא כדין, ואין עוררין על חובתה של המדינה לפעול על פי פסק דינו של בית משפט זה ולפנותם.

ככלל, נידרשת רשות מנהלית שפעולתה כרוכה בפגיעה באדם להעניק לו היזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו בפניה (בג"ץ 4374/15 התנועה למען איכות השילטון בישראל (ע"ר) נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה נט (27.3.2016) (להלן: עניין מתוה הגז); עע"מ 1038/08 מדינת ישראל נ' געאביץ, פסקה טו (11.8.2009); בג"ץ 3495/06‏ מצגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 (30.7.2007) (להלן: עניין מצגר); בג"ץ 185/64 פלוני נ' שר הבריאות, פ"ד יט(1) 122, 126 (1965); בג"ץ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב 1493, 1508 (1958) (להלן: עניין ברמן); בג"ץ 113/52 זקס נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ו 696, 703 (1952); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1147 (מהדורה שנייה, 2011) (להלן: זמיר); דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך א 461 (2010) (להלן: ברק-ארז א)).

...

סבורני כי חשיבותו המיוחדת של הפינוי בהסכמה במקרה של מאחז עמונה; פרק הזמן המוגבל של ההסדר המוצע – במסגרתו מהווה הכרעת הערכאה המוסמכת באשר למתכונת הפירוק תנאי הכרחי (ואף לא בלעדי) לקידום התיישבות קבע במקום; והפגיעה הקטנה יחסית בזכויות בעלי האדמות הפלסטיניים, מובילים למסקנה כי ראוי היה לאפשר למתווה המוסכם לצאת לדרכו.

סוף דבר, התנהלות המדינה בענייננו נגועה בפגמים.

אף על פי כן, נוכח הפגיעה המצומצמת יחסית בזכויות בעלי האדמות – שאף עשויים לצאת נשכרים מפירוק השיתוף, ונהנו מזכות טיעון בהיקף מסוים; בהתחשב במשקל שנודע לפינוי מאחז עמונה בהסכמה, לאור נסיבותיו הייחודיות; ומאחר וההסכמה הייתה מבוססת על עמדת היועץ המשפטי לממשלה או מי מטעמו – הגם שאין בכך לחייב את בית המשפט – סבורני כי לא היה מקום להתערב בשיקול דעתם של המפקד הצבאי והממונה ולפסול את המתווה המוסכם.

לטענת המדינה, סעיף 52 מהווה מקור הסמיכה לפרק המתווה שעניינו הגבלים עיסקיים ועוד; לעניין ייצוא הגז נקבע בבג"ץ הייצוא, כי זה אינו מצריך חקיקה; בעיניין המחירים לא קבעה הממשלה הסדר ראשוני כלשהוא בהחלטתה, אלא אך גילתה דעתה בנושא זה; ולעניין המיסוי, הפרק הרלבנטי בהחלטת הממשלה עוסק אך ורק ברשום הודעת רשות המסים על החלטות pre-ruling.

אפשרות אחרת היא חקיקתו של "חוק תשריר", אשר יבהיר, למען הסר ספק, כי הממשלה פעלה כדין ובסמכות שעה שהחליטה את אשר החליטה ביחס למתווה הגז (דוגמה לחוק תשריר ניתן למצוא בחוק שנידון בבג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד מ(2) 793 (1996); כדוגמה לחוק אשר מהותו ישום הסכם (להבדיל ממתן תוקף להסכם) ניתן להצביע על חוק ישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תקוני חקיקה), תשנ"ו-1996)).

...

לדעתי יש להותיר בידי חברות הגז את ההחלטה אם לבטל אם לאו את המתווה כולו בנסיבות אלה ועלינו לצמצם עצמנו אך ורק אל המסקנה המשפטית הנובעת מן הניתוח שערכנו והיא - בטלותן של הוראות הכבילה.

לפיכך, לדעתו, דינן של העתירות להידחות.

השורה התחתונה היא איפוא כאמור בסעיפים (א) ו-(ב) למעלה: הוחלט על ביטולו של מתוה הגז בשל פסקת היציבות (בלא שמצאנו מקום להתערבות שיפוטית בנושאים אחרים שעמדו על הפרק), תוך השעית הצהרת הבטלות לשנה כדי לאפשר הסדרה.

המשיבות 2-3 מוסיפות על כך וטוענות, כי העובדה שהוגשו שתי הצעות זהות אינה בלתי-צפויה ולכן, חברת החשמל פעלה כדין בהתייחסותה לשיקולים סבירים אחרים.

אף בהנתן קיומה של סברה כי נכון לקבל החלטה שונה, כל עוד לא נפל פגם באופן הפעלת שיקול הדעת המינהלי, או במשקל הראיות שהונחו מלפניה, אין משמעות הדבר כי ההחלטה שהתקבלה תחשב כחורגת ממיתחם הסבירות (ראו עת"מ 1818-02-19 חורן נגד המועצה הארצית של לישכת עורכי הדין (17.2.2019); עע"מ 4501/09 מדינת ישראל נ' תמימי (16.3.10); בג"ץ 1/81 שירן נ' רשות השידור (24.8.81); בג"ץ 4504/05 סקבורצוב נ' השר לביטחון פנים (4.11.09)).

נוסף על כך, בהיתחשב בנסיבות הייחודיות שבמקרה הנידון ובכללן, שוק המציעים הכולל שני ספקים עם בעלויות צולבות, ההיתר לשיווק משותף של שני המאגרים, מתוה הגז והמחירים שנקבעו בגדריו, למול הרצון להוזיל את המחירים ולהשיא את האנטרס הצבורי והתחרות החופשית – ניתן לראות את המקרה הנידון כאחד המקרים החריגים העשויים להצדיק חריגה מידתית מהכלל האוסר היתחשבות בשיקולים שלא פורטו ברמה הנדרשת במסמכי המיכרז.

...

אני מקבל את עמדת העותרות לפיה ישנו טעם לפגם מסוים בהחלטת חברת החשמל להתבסס על תשתית עובדתית מסוימת ביחס לתפוקת המאגרים, אמינותם וזמינותם, מבלי שניתנה למאגרים האפשרות להציג נתונים עדכניים בקשר לכך.

סוף דבר לא שוכנעתי כי החלטת חברת החשמל חרגה ממתחם האפשרויות הסבירות שעמדו מלפניה בנסיבותיו הייחודיות של העניין.

ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש לאור המקובץ, העתירה נדחית.

והינה בנדון דידן נראה, כי אכיפה בדמות השבתם של רווחים שעשתה המערערת על חשבונו של הציבור שלא כדין, תוך מודעותה לאי החוקיות אשר דבקו בהם, יכולה לשמש בנסיבות השלמה נאותה למנגנונים הרגולטוריים שנועדו לפקח עליה.

"נזכיר, כי לא אנו ניהלנו את המשא ומתן, ואין לנו סיבות להניח כי העוסקים במלאכה לא פעלו נאמנה ולמען הציבור וצרכי המדינה לפי הבנתם. השאלה היא תקפות המתווה במישור המשפטי." (בג"צ מתוה הגז, פסקה כ').

...

אף על פי כן החלטתי לדחות את בקשת האישור, משום שאינה עומדת בתנאי סעיף 8(א)(2) בחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006, במובן ש"תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין".

סיכום כאמור לעיל החלטתי לדחות את בקשת האישור, הן משום שעילת התביעה לא הוכחה, אף לא לכאורה, במובן שאין ראיה לכך שמחירו של הגז הטבעי בחוזה חח"י בלתי הוגן, הן משום שענייננו אינו עומד בדרישת סעיף 8(א)(2) בחוק תובענות ייצוגיות.

למרות האמור, החלטתי שלא לחייב את המבקשת בתשלום הוצאות כלשהן.

סבורני כי ראוי לעודד תביעות מסוג זה, בין השאר באמצעות הכוונה של פסיקת הוצאות (לשימוש בפסיקת הוצאות ככלי לניווט מושכל של תובענות ייצוגיות ראו גם אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006" הפרקליט מט 131, 164 (תשס"ז – תשס"ח)).