באילו מקרים ניתן לגלות פרוטוקול של וועדת בדיקה לפי חוק זכויות החולה

" בהמשך אף נאמרו דברים יותר קונקריטיים באשר לעילת התביעה בגין אי קבלת הסכמה מדעת לנתיחה וזאת כדלקמן: "כאמור, הדוקטרינה המכירה בפגיעה באוטונומיה כראש נזק עצמאי התפתחה בתחילה במקרים שבהם ניתן טפול רפואי ללא הסכמה מדעת, אך היא הוכרה גם במקרים נוספים, כגון במקרה של הוספת סלקון לחלב ללא ידיעת הצרכנים (ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי, פ"ד נז(4) 673 (2003)). עריכת נתיחה בנגוד לדעתו של הנפטר שהובעה בחייו הוזכרה כבר בעיניין דעקה כביטוי להגנה על האוטונומיה של הגוף (ראו שם, בעמ' 589). אכן, ביצוע נתיחה ללא הסכמת בני המשפחה, ושלא באמצעות המנגנון הקבוע לכך בחוק, עולה כדי תחושת פגיעה בגופו של הנפטר ובכבוד המת. פגיעה זו, שהיא פגיעה בכבוד האדם, היא פגיעה קשה ומשמעותית. הפגיעה הכרוכה בעריכת נתיחה שלאחר המוות, מבלי שניתן לבני המשפחה המידע הדרוש כדי לקבל החלטה מודעת, עוברת סף קריטי שלאחריו הפגיעה באוטונומיה מוכרת כראש נזק עצמאי – וזאת בדומה לפגיעה באוטונומיה הכרוכה בטיפול רפואי שנערך ללא הסכמה מדעת." אם כן, הסכמה לנתיחה לאחר המוות, צריכה להיות הסכמה מדעת, בדומה להסכמה מדעת שניתנת לצורך מתן טפול רפואי, אם כי לתכלית שונה – והיא שמירה על כבוד המת ואי פגיעה ברגשות הקרובים לו. על חובת ההסברים בטרם מתן הסכמה מדעת ומשמעותה, ניתן ללמוד מפסיקה שעסקה בקבלת הסכמה לטפול רפואי בשינויים המתחייבים: "הסכמה מדעת, כשמה כן היא, כוללת אלמנט של הסכמה מצד המטופל וחובת גילוי מצד הרופא. על מנת לקבל את הסכמתו האמיתית של המטופל לטפול המוצע, חובה על הרופא למסור לו מידע על היבטים שונים של הטיפול, ואי גילוי מידע רלוואנטי לגבי הטיפול מקעקע את ההסכמה שניתנה לטפול. לכן, אנו נוהגים לדבר בנשימה אחת על הסכמה מדעת ועל חובת הגילוי." (ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים סה(3) 164, בעמ' 187-188, להלן: עניין קדוש) .

דו"ח ועדת הבדיקה של משרד הבריאות כחלק מראיות התובעים הוגש לתיק בית המשפט דו"ח ועדת בדיקה בעיניין נסיבות המקרה שמונתה על ידי משרד הבריאות, על פי סעיף 21(א)(3) לחוק זכויות החולה (להלן: דו"ח הבדיקה).

התובע העיד גם, כי תפקידו של יו"ר ועדה הבדיקה, במשרד הבריאות, הוא מנהל תחום ש"מתעסק בנפלים וקבורה" (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 2/7/2020, עמ' 47, ש' 23-40 ועמ' 48, ש' 1-3).

בחקירתה הנגדית של גב' פלד היא שוב סקרה אילו הסברים נתנה לתובעים ולאחר שמסרה להם מידע על הועדה להפסקת הריון, מי מישתתף בועדה, מה יהיה בועדה, הסבר על תהליך הפסקת ההיריון והמתת העובר, האפשרות לראות את העובר לאחר שיוולד, הוסיפה (עמ' 9 ש' 11 – 14): "נתתי להם הסבר לגבי הנתיחה, שישאלו אותם אם הם רוצים, מוכנים, נותנים הסכמה לתת נתיחה או לא, או מסרבים. וגם לגבי הקבורה, שיש אפשרות ליקבור באמצעות בית החולים, או שהם יכולים להחליט ליקבור בעצמם, זה היה שלב אחד." דהיינו גם כשחזרה גב' פלד בעדותה לפניי על נושא ההסברים, היא לא טענה כי הסבירה לתובעים מה משך הנתיחה הצפוי או כי היא התייחסה לשאלה האם הם יכולים לדעת את מקום הקבורה במקרה שבית החולים מטפל בנושא זה. גם בהערכה פסיכוסוציאלית שנערכה על ידי העדה ביום 4/4/2013 נרשם על ידי העדה כי "נעשתה הכנה עם בני הזוג לתהליך הפסקת ההריון....הסכמה לנתיחה של העובר וקבורתו", זאת מבלי לתעד פרטים יותר מפורטים.

...

הכרעה ודיון לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהובאו לפני, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

לאור האמור, אני קובע כי לא הוכחה.

לאחר שאני שוקל את כל אלה, את הסכומים שנפסקו במקרים אחרים, אני סבור כי יש לפסוק לכל אחד מהתובעים סך של 160,000 ₪ ולהעמיד את הפיצוי הכולל על סך של 320,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

התוצאה אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 320,000 ₪.

עותק מלא מדו"ח "ועדת הבדיקה" שהוקמה על ידי הנהלת ביה"ח בהתאם להוראות פרק ו סימן א לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 אודות השמוש בתרופות שפג תוקפן, לרבות בדיקת הכשלים בבתי המרקחת בביה"ח ומסקנותיו.

נטען כי בית משפט מינהלי נעדר סמכות עניינית לידון בבקשת המטופלים מאחר שאינו מוסמך לידון במקרים של זכות עיון פרטית בחומרי חקירה, אלא רק בבקשות על פי חוק חופש המידע.

זוהי לשון החוק: 14(א) הוראות חוק זה לא יחולו על הגופים שלהלן, ועל מידע שנוצר, שנאסף או שמוחזק בידיהם – (8) כל גוף או רשות שיש להם סמכות חקירה על פי דין, לגבי מידע שנאסף או שנוצר לצורכי חקירה ולגבי מידע מודיעיני; (9) מערכי המודיעין והחקירות של משטרת ישראל, וכן יחידות נוספות אשר השר לבטחון הפנים, באישור הוועדה המשותפת, קבע אותן בצו; תחילתו של העירעור שלפנינו בבקשה שהוגשה לממונה בבית החולים, לפי חוק חופש המידע, החל על בית החולים רמב"ם כבית חולים ממשלתי.

פריטים אלו מתייחסים לפרוטוקולים מדיונים פנימיים שהתקיימו בבית החולים ותכתובות בנושא, דו"ח ועדת בדיקה שנערך בבית החולים ודיווחים שנעשו למשרד הבריאות.

באשר לערעור המדינה, בה מבוקש למנוע, בנגוד להכרעת בית משפט קמא, את גילויים של פריטים ח': "מועד מדויק בו הובא, לראשונה, לידיעת בית החולים השמוש בתרופות פגות תוקף; ו-ט': "רשימת התרופות המלאה בהן נעשה שימוש בתרופות פגות התוקף". בהתייחס לשיקולים השונים אשר עשויים להצדיק מניעת גילוי מידע, המדינה אינה טוענת שמסירת המידע הנ"ל תביא לפגיעה בזכות לפרטיות של מוסרי המידע או של מי מהגורמים הרלוואנטיים, וכן אינה מתייחסת לחשש מפני הרתעת הציבור מלשתף פעולה עם גורמי החקירה.

זכות המטופל למידע אודות טפול רפואי שניתן לו מעוגן גם בחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996, סעיף 18(א): "מטופל זכאי לקבל מהמטפל או מהמוסד הרפואי מידע רפואי מהרשומה הרפואית, לרבות העתקה, המתייחסת אליו". נראה כי אין הצדקה למנוע מהם מידע זה. מבחינת החקירה, רשימת התרופות אינה מצביעה על הגורמים השונים המעורבים או על אופן הטיפול בפרשה תוך כדי מעשה ולאחריו.

...

סוף דבר: מהנימוקים שפורטו לא הייתי מתערב בפסיקת בית המשפט המחוזי.

הערעורים נדחים.

השופטת ע' ברון: אני מסכימה עם התוצאה שאליה הגיע חברי המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל, שלפיה הערעורים שניהם דינם להידחות.

בכל מקרה, וכעולה מחומר הראיות, לרבות תצהיר המבקשת, המבקשת פעלה בתום לב. במיוחד הדברים אמורים בקשר לבדיקת הקורונה שבה לא ביקשה ולא עיינה בתיק הרפואי של רחל, אלא רק ביקשה לדעת את תוצאות הבדיקה – דבר שהיה חיוני ביותר אותה עת, על מנת לדעת מי מהעובדים מגיעים לעבודה ומי אמור להכנס לבידוד עקב מחלת הקורונה.

חומר הראיות מצביע על כך שרחל הייתה אחראית באופן בלעדי לסביבת העבודה המתוחה שנוצרה במהלך חודשי עבודתה האחרונים, וכי התלונות שהגישה כנגד המבקשת נבעו ממתיחות זו. גם באופן ניהול ההליך המשמעתי נפלו פגמים מהותיים אשר הובילו לפגיעה קשה בזכות הטיעון של המבקשת: החלטת ועדת המשמעת נשענת על מספר נימוקים, ללא כל איבחנה ביניהם לעניין משקלם: "נוכח כל האמור סבורה הועדה כי בשלב זה אינך מתאימה לתפקיד ניהולי הכולל ניהול של צוות עובדים". הנימוק הנוסף לפיו המבקשת אינה מערבת גורמים במשאבי אנוש ואינה מתעדת שיחות שעורכת עם עובדי המרפאה, לא נכללה כלל ברשימת התלונות בזימון לועדה ועל כן ניתן תוך חריגה מהמסגרת הדיונית.

מכתב הזימון לועדת משמעת שנימסר הוא מפורט ומסודר, הוצגו בו מלוא הטיעונים בגינם שקלה המשיבה לנקוט בעיניינה בצעד משמעתי; למבקשת היה זמן די והותר כדי להערך כדבעי לישיבה מאז שנימסר לה מכתב הזימון ; המבקשת הגיעה לועדה בלווי נציג ועד העובדים מטעמה; הועדה תועדה במלואה בפרוטוקול כתוב באמצעות קלדנית שנכחה בועדה ; מעיון בפרוטוקול עולה, כי ניתנה למבקשת היזדמנות מלאה להגיב לכל הטענות שהוצגו בפניה, חברי הועדה שמעו את המבקשת בלב פתוח, הציגו בפניה שאלות על מנת שיתאפשר להם לגבש את החלטתם באופן המיטבי ביותר.

באשר לעובדה כי המבקשת מצויה סמוך לגיל פרישתה ע"פי דין, עפ"י חוק גיל פרישה, גיל פרישה המוקדם הוא גיל 63.5, קרי עוד כ-3.5 שנים.

כשל חמור ביותר התגלה כאשר המבקשת הפרה בצורה גסה את הפרטיות והחסיון הרפואי של עובדת הכפופה לה, וכשל נוסף - כאשר התברר כי אינה מערבת גורמים במשאבי אנוש ואינה מתעדת שיחות שעורכת עם עובדי המרפאה.

בעיניין זה העידה מטעם המשיבה גב' טלי עמרם, יו"ר הועדה כדלקמן (עמ' 19 ש' 7-15): "ש. אנחנו לא רואים היתייחסות כלשהיא לנושא הענישה בפרוטוקול. לפני רגע הסכמנו שמטרת וועדת המשמעת הייתה להחליט על עונש מתאים בנסיבות המקרה. האם זו המטרה של וועדת המשמעת למה אנחנו רואים היתייחסות לנושא הענישה.

...

מאידך גם לא מצאנו כי נפל פגם של ממש בכך שהמבקשת לא מצאה לנכון לשתף את רחל בקבוצת הווצאפ החדשה של העובדים כאשר בשלב זה היה ברור כי רחל אינה ממשיכה לעבוד (אף אם פורמאלית הייתה בחופשת מחלה באותו זמן).

לכן גם בהתחשב במכלול הטענות של המשיבה כנגד המבקשת , מצאנו כי רמת הענישה אינה מידתית ואינה סבירה, לא בעניין הורדתה לתפקיד של מזכירה זוטרה ואף לא בעניין מניעת הגשת מועמדות למכרז ניהולי במשך 18 חודשים.

סוף דבר: בנסיבות אלו , ולאור כל האמור לעיל אנו מוצאים כי יש מקום במקרה חריג זה, להתערב בהחלטת הוועדה ולבטלה.

כלל המומחים הסכימו כי הודגמו שינויים נווניים מסוימים בבדיקות ה-MRI משנת 2016, אך המומחה מטעם הועדה קבע כי בעת הבדיקה הקלינית של המערער לא התגלה קרע וכי זה ככל נראה התאחה: לשאלת הועדה אם קרע במנסקוס זה בהכרח גורם למיגבלה אני משיב שלא, ובשביל זה עושים את הבדיקה הקלינית.

(עמ' 11 לפרוטוקול בשורות 22-31) כידוע, ואין צורך להרחיב על כך, ככלל הועדה תיטה לקבל את מסקנות המומחה מטעמה אלא אם יש שיקולים כבדי משקל העומדים מנגד (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי שיבא פ"ד נו(2) 936, 949 (2002)).

אומנם מתוך הכרה בתכלית הסוציאלית הייחודית של חוק הנכים (תגמולים ושקום), תשי"ט-1959, וועדות העירעור נוטות להרחיב ולפרש ברוחב לב את הקשר הסיבתי-משפטי שבין השרות לפגימה (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן), כך שהמבקשים זכאות והכרה לפי חוק הנכים יוכלו לבוא ליעדם דרך שער העיר ולא יאלצו להכנס דרך הפשפש.

על כך כבר נאמר "ומה ההבדל בין קשר סיבתי־עובדתי לבין קשר סיבתי־משפטי? אף אתה אמור: בעוד אשר קשר סיבתי־עובדתי מבקש ליתן ביטוי לקשר סיבתי פיזי־אובייקטיבי ברצף של אירועים, קשר סיבתי־משפטי אמור ליתן ביטוי להכרעה משפטית ערכית בהטלתה של אחריות משפטית." (עניין אביאן) בבחינת קיומו של קשר סיבתי-עובדתי עלינו לאתר תנאי שאין בלתו (causa sine qua non) ולבחון האם הארוע גרם או היה חלק מהגורמים לתוצאה.

האם השרות הצבאי הוא תנאי הכרחי סיבתית לפגימה? אומנם נפסק לאחרונה מפי בית המשפט העליון כי "במקרים שבהם המחלה מופיעה במהלך השרות הצבאי, ואין לה כל קיום קודם בגופו של החייל, די להראות כי מבחינה עובדתית ישנו קשר סיבתי בין השרות הצבאי לבין הופעת המחלה על מנת למלא אחר דרישת ה״עקב״ שקבע המחוקק. אין מקום לידרוש כי יתקיים יסוד אובייקטיבי נוסף הקשור במיוחדות או בייחודיות של השרות הצבאי או במהות הארוע שהוביל לנכות, כדי לגבש קשר סיבתי ביניהם" (רע"א 2652-19 פלוני נ' מדינת ישראל – קצין התגמולים).

...

אך כאמור, לא מצאנו מקום לבכר במקרה זה את חוות דעתו של ד"ר פלאח ומצאנו את עדותו של ד"ר סלטי מקיפה, קוהרנטית, וקונקרטית יותר ביחס לעובדות המקרה.

ד"ר סלטי נחקר בפנינו ומצאנו את תשובותיו כמספקות ומבהירות את חוות דעתו המקצועית והאובייקטיבית.

המערער טען לפגיעה על פי מנגנון המיקרוטראומה, אך ספק רב אם מנגנון זה מתאים מקרה דנן בו לא מדובר על פעילות חוזרת ונשנית של חייל, אלא לפעילות מגוונת יותר, שגם אם הי מאומצת כשלעצמה, היא אינה גורם נזק לפי מנגנון זה. ב"כ המערער העלה טענות רבות כנגד המומחה וחוות דעתו, ולא חסך בביטויים ציוריים, אך לא מצאנו לנכון לקבל טיעונים אלה, ומצאנו את עדות המומחה כאמור כאובייקטיבית ומשכנעת.

אף את טענות המערער כי במקרים דומים אחרים הוכרו מערערים אחרים לא מצאנו לנכון לקבל כמצדיקה קבלת הערעור דנן.

הגם שאין חולק בדבר תנאי שירותו של המערער, לא מצאנו כי קיימת תשתית רפואית לקביעת נכות, או קשר סיבתי בין תלונותיו ובין תנאי השירות.

כך ביום 17.2.22, ובהמשך לבקשה, העיד פר' שמעון פולק לפני ובעקבות עדותו זו ניתנה החלטתי, בו ביום, בפרוטוקול הדיון, במסגרתה דחיתי, בשלב זה, את הבקשה לחשוף את דו"ח הארוע, שכן התרשמתי מתוך עדותו כי מדובר, לכאורה, בדו"ח ניהול סיכונים וככזה הוא בגדר דו"ח חסוי הנהנה הן מהגנת עו"ד-לקוח מעת שהועבר לחברת ענבל – מבטחת ביה"ח וליועציה המשפטיים, והן מהגנת חסיון מסמכים שהוכנו לקראת הליך משפטי.

לסברת התובעים יש בתעוד ובעדויות שהצטברו להצדיק את גילוי המסמך וחשיפתו מכוח הוראות חוק זכויות החולה ובהיותו בגדר מיסמך מסקנות ועדת בדיקה כהגדרתה בחוק.

ד"ר קישוני הבהירה כי היא אינה יכולה במסגרת תפקידה לטפל בתלונה רפואית ומתוך שכך היא מפנה במקרה שכזה את המטופל לגורם רפואי שיבדוק את תלונתו (עמ' 118 ש' 13-16 לפר'), ד"ר קישוני לא זכרה האם היא עצמה הפניתה את התלונה לרופא מטפל או שהבהירה לאב כי עליו לפנות לגורם רפואי והאם מסרה תשובה כלשהיא לתובע 2 (שם, עמ' 113 ש' 23-26; עמ' 116 ש' 1-4); ד"ר שילוני לא ידעה לומר מה תוכן נוהל הטיפול בתלונה רפואית הקיים בבית החולים (שם, עמ' 112 ש' 21-24).

הכתרתו של הדו"ח כ"חסוי" או בכותרת "ניהול סיכונים" נועדה אך ורק על מנת להסתירו מעיני התובעים לצורך עקיפת הוראות חוק זכויות החולה והצורך בהקמת ועדת בדיקה, ואם כן מהעדויות והראיות עולה כי – הוגשה תלונה, היא לא נבדקה למרות החובה לעשות כן, התלונה היא תלונה המצריכה הקמת ועדת בדיקה, פר' פולק ביצע למעשה מהלכי בדיקה של ועדת בדיקה מבלי לכנותה בשם זה, פר' פולק פעל במישור האיכות והבטיחות וכלל לא במסגרת ניהול סיכונים ולא לנוכח תביעה עתידית.

מכל מקום בו ביום קיבל האב מידע נוסף מד"ר גילבורד כפי שעולה, לכאורה, מרשומה רפואית מאותו היום (מוצג 679 למוצגי הנתבעת, רשומה מיום 10.9.12) – "3 ימים לאחר לפרוטומיה, עדיין מורגש...שוחחתי עם אביו וכפי שהסברתי לו אתמול שמצבו יציב . מסר לי שלא ידע שהייתה פתיחת המעי בעת הניתוח. חזרתי והסברתי לו שאחרי הניתוח היה סיבוך ביטני והיינו צריכים לקרוא לכירורג כללי אשר הרחיב את הניתוח..." ד"ר יצחק בירן, העומד בראש מנהלת האיכות והבטיחות וניהול הסיכונים בבית החולים רמב"ם, העיד אף הוא כי תפקידו של פר' פולק הוא ליתן מענה למחלקת ניהול סיכונים ולא ליתן מענה לתלונות מצד מלינים פרטיים - "...אני לא חושב שפרופסור פולק מעיד על משהו שהוא בירור התלונה. לא היה מתפקידו לברר תלונות. פרופיסור פולק מברר הליך רפואי שנאמר עליו שהוא בעייתי והוא מברר אותו מול האנשים שביצעו אותו. זה לא דרך, זה לא קשור, הוא לא עשה את זה בגלל שהוא התלונן לטליה ברמן קישוני....אני לא זוכר שעשיתי סימני קריאה, אבל אני אומר שפרופסור פולק, בתפקידו, בירר את הדברים במישור, במישור בירור האיכות והבטיחות. זה לא בגלל, הוא לא היה חלק מבירור תלונות. תלונות זה היה או ד"ר ברמן קישוני או פרופיסור אידלמן וכל אחד בתפקידו" (עמ' 88 לפר' הדיון מיום 28.3.23) יתר על כן, התלונה שהוגשה על ידי אביו של התובע , נגעה כאמור לאי מסירת מידע אודות הניתוח ואולם אין בתלונה זו כדי להעלות רשלנות בעצם ביצוע הניתוח כך שאם התלונה הייתה נמסרת לפר' פולק בלשונה – אין סיבה ממשית מדוע, בהתייחס למהות תפקידו, שיידרש לבצוע ועדת חקירה בגינה.

...

עדויות שנוספו אחר מתן החלטתי מיום 17.2.22 ונשמעו במסגרת שמיעת הראיות בתיק, לא היה בהן לסתור באופן ברור את עדותו של פר' פולק.

וכזו גם מצאנו בדבריו ש כב' הש' י. עמית בעניין רעא 6171/17 - פלוני נ' קופת חולים מאוחדת,(2017) - "חיסיון עורך דין-לקוח נתפס כחיסיון מוחלט שלבית המשפט אין סמכות להסירו, גם לא במסגרת הליכים אזרחיים ... עם זאת, הובעה בעבר דעה התומכת בהפיכת חיסיון עורך דין-לקוח לחיסיון ש'אינו מוחלט' ... או לחסיון יחסי בהליכים אזרחיים ..." לצידו של חסיון עורך דין לקוח עומד חסיון נוסף – יציר הפסיקה – שעניינו במסמכים שהוכנו לצורך משפט או לצרכי יצוגו של לקוח בהליך משפטי, שגם אז עסקינן בחסיון חמור העומד בפני עצמו ויותר מכל הוא חסיון "חפצי" ולא חסיון "אישי" בלבד (ע"א 407/73 - יצחק גואנשיר נ' חברת החשמל לישראל בעמ, (1974)), וכפי שהבהיר המלומד י. קדמי, בספרו הנזכר בעמ' 1077 - "מקום שמדובר ב"מסמכים משפטיים" הבאים בגדר החסיון משום שנולדו לצורך התדיינות משפטית קיימת או צפויה (בין שהוכנו על ידי בעל דין או על ידי עורכי הדין ובין שהוכנו על ידי גורם שלישי לבקשתם, ואפילו טרם הוחלפו בין עורך הדין ולקוחו כאמור בסע' 48 לפקודת הראיות (נ"ח) - יהיו מסמכים אלו חסויים כשלעצמם.

מכלל האמור הבקשה נדחית.