סמכותו של שר הפנים להסדיר את הפיקוח על כניסתם ושהותם של עובדים זרים בישראל נובעת, בראש ובראשונה, מסעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, הקובע כי מי שאינו אזרח ישראלי ואינו זכאי לתעודת עולה, כניסתו לישראל תהא מותנית באשרה וברשיון ישיבה בהתאם לחוק; סעיף 6 לחוק מקנה לשר הפנים סמכות רחבה שבשיקול-דעת לענין קביעת תנאים למתן אשרה; ובסעיף 3א לחוק נקבעו תנאים מיוחדים להארכת אשרות ורשיונות ישיבה לעובדים זרים.
הד לדברים הגותיים אלה מצא, אולי בלי משים, ביטויו בחקיקה הישראלית; חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 קובע אמנם הגבלות על שהותו של עובד זר בישראל, אך לגבי מטפל סיעודי – למשל – מאפשר הוא הארכה לתקופות ממושכות שמעבר לרגיל (סעיף 3א לחוק).
...
ואולם, סבור אני כחברתי כי תיק זה ראוי לעתירה בג"צית כאן; זאת - נוכח "קיבוציות" הנוהל הנתקף להבדיל מהחלטה פרטנית לגביו, ודומה כי אין סיבה שלא תהא ביקורת שיפוטית ברמה כוללת, בעתירה "ציבורית".
אתגרי הרשויות בנושאי עובדים זרים אינם מבוטלים ואנו ערים להם
אשר לעתירה לגופה, אפתח ואומר כי ברי שהמשימה העומדת בפני המשיבים אינה פשוטה; עליהם לאזן בין צרכי המדינה בעובדים זרים וזכויותיהם של העובדים הללו, לבין החשש שאינו נטול בסיס של "חתימת קבע" על-ידי שוהים, מהם חוקיים מעיקרא שהיו ללא חוקיים, ומהם לא חוקיים אף מעיקרא.
השאלה המעשית - ובסופו של דבר מעבר לניתוחים המשפטיים היפים של שני חבריי לפנינו שאלה מעשית - היא האם וכיצד ניתן לאזן בין זכות זו לקשר מיוחד זה שבין אם לפרי בטנה, והיא אם שבידה רשיון עבודה בישראל בו השקיעה לא מעט, לבין הסיכון של השתקעות בארץ וכל הטיעונים החוששים האחרים המתלוים אליו, ושכאמור אינם מבוטלים.
נראה לי איפוא כראוי להטיל על הרשות לגבש בתוך ארבעה חודשים מפסק דין זה נוהל חדש, שיתבסס על האמור בפסק הדין, ויקבע מנגנונים לטיפול כפי שהוצע מעלה, לרבות מעקב אחר יישומו לאורך הזמן.
