אשרור מכירת נכס השייך לחברה אשר נמצאת בפירוק

בתי המשפט בבית המשפט המחוזי בירושלים פר"ק 15543-04-16 בפני: כב' השופט אלכסנדר רון תאריך: כ"ח תשרי תשע"ט, 07 אוקטובר 2018 בעיניין: משכנות רמות 2013 בע"מ (בפרוק) החברה ובעניין: יוסי נמיר ע"י ב"כ עוה"ד יונתן גמרניק ושי גליקמן המערער בקשה מספר 52 ["נמיר"] ובעניין: ליעז מסחר והשקעות בע"מ ע"י ב"כ עו"ד חובב רוסק המערערת בבקשה מספר 60 ["ליעז"] ובעניין: עו"ד דורון לנגה, מנהל מיוחד לחברה המשיב/המנהל המיוחד ובעניין: כונס הנכסים הרישמי הכנ"ר פסק דין

שימת לב ממוקדת, למשל, לדברי ב"כ המערער נמיר בעמוד 4 שורה 7 לפרוטוקול העירעור שמטעמו, כי: "הכספים שהעביר המערער לחברה, המקור שלהם הוא מחברת ליעז. כלומר המערער הוא למעשה לווה כספים מחברת ליעז והעביר אותם לחברה...". המערערים אף טוענים שהנם נושים מובטחים, גם אם אין זהות בטענותיהם בנקודה זו. הרקע להליכים החברה נוסדה ביום 23.12.2013, כאשר קדמו למועד הווסדה התקשרויות לא מעטות שנחתמו ע"י מר שמואל רוזנטל, כלשונם של רבים מבין המסמכים השונים המצביעים על כך – "בשם חברה שביסוד". החלטות מצד החברה על אישרור פעולות מייסדיה לפי סעיף 12 לחוק החברות – אין בנמצא.

שמואל רוזנטל עצמו, ללא ספק דמוית מפתח בפרשה, מצוי זה לא כבר בהליכי פשט"ר. בשלבים מוקדמים רכש רוזנטל, כאמור, בשם חברה ביסוד כלשון ההסכמים, חלקה מחברת מ.ד.מ מזרחי יזמות ובנייה בע"מ. המדובר בהסכם שבוטל לימים תוך השבת הקרקע לחברה שמכרה, ומנגד השבת סכומים לקופת הפרוק (פרוטוקול מיום 24.11.2016).

גם בנקודה זו צדק המשיב בתגובתו הכפולה להצהרה זו: ראשית, שככל שעל הפרק נתון רלוואנטי, ראוי היה לנמיר לציין זאת בתביעת החוב עצמה, דבר שלא עשה, עד שנזכר לציין זאת בשלהי הדיון בערעורו; ושנית, כי במישור המהותי, בהנתן שאכן כך, ככל שקיימת זכות, שייכת היא לנמחה: הרי הומחאה הזכות.

...

ועתה, אקדים את העיקר לכל השאר דומה, בעניינם של ערעורים אלה ניתן ללא קושי לפתוח במסקנה המרכזית המתבקשת, אליה הגיע גם המנהל המיוחד: אין בפני בית המשפט, ולו גם אסמכתא סבירה אחת ויחידה להעברה לחברה במישרין, בין מליעז ובין מנמיר, של כספים כלשהם: ולו גם שקל אחד.

חיתומו של הדיון בטענות לנשייה מובטחת במסקנה שלכל היותר הוכיחה ליעז שהיא נושה מובטחת ממועד אגרת החוב, אך סכום הנשייה המובטחת בכלל – 0.

סוף דבר – דין הערעורים לדחיה.

במסגרת הבקשה כעת טוענים המבקשים כי נכסי השותפות, ובהם גם החלקה מושא ההליך, רשומים אמנם במירשם המקרקעין על שם השותפים, אולם הם נרכשו מכספי השותפות ולמטרותיה, ובפועל הם שייכים לשותפות.

עוד טוענים המבקשים כי לשותפות חוב בסך של כ-6.5 מלש"ח לחברת אליבו השקעות בע"מ בגין שירותי בניה שהיא סיפקה לשותפות, וכי נכסי המקרקעין של השותפות אמורים לשמש מקור לתשלום החוב.

בתשובה לתגובה שהגישו המבקשים הם טוענים כי טענתה של המשיבה לבעלות הצדדים במקרקעין נדחתה בידי מותב זה בהחלטה מיום 4.2.2019(החלטה שניתנה בבקשה לעיכוב הליכים מחמת תניית בוררות) והחלטה זו אושררה בידי בית המשפט המחוזי והיא מהוה מעשה בי-דין בין הצדדים.

בסעיף 46 לפקודת השותפויות נקבע כי "בית המשפט המחוזי של המחוז שבו רשומה השותפות, או שבו נמצא מקום עסקה הראשי, הוא המוסמך לצוות על פירוקה". אך במסגרת התביעה דנן בית המשפט לא התבקש להורות על פירוק השותפות בין הצדדים.

שם, לאחר שהוגשה תביעה לפירוק שותפות לבית המשפט המחוזי, הוגשה תביעה נוספת לבית משפט השלום למכור חנות שהייתה אחד מנכסי השותפות ולחלק את הפידיון בין השותפים.

כב' השופט זוסמן פסק כי: "משנמנה נכס מקרקעין על רכוש השותפות, הלכה פסוקה היא אמנם שבהליכי הפרוק מוסמך בית המשפט המחוזי להורות גם בעיניין החזקת הנכס, אולם מה יעשו המשיבים אם לא יזכו בצו פירוק בבית המשפט המחוזי ואף על פי כן יכול שיהיו זכאים לזכויות בחנות, לאו דוקא בעילה של שותפות שנתפרקה? במקרה זה לא יוכל בית המשפט המחוזי לידון בתביעתם לגבי החנות, מאין סמכות לכך. בכך, אם הבנתי נכון את בא כוח המבקשים, אין גם המבקשים כופרים, אלא הם אומרים שהסמכות לפניה אל בית-משפט השלום בעילה שאיננה נוגעת לפירוק השותפות, לא קמה למשיבים עד שלא דחה בית המשפט המחוזי את תביעת פירוק השותפות. לטענה זו אין בידי להסכים. המשיבים יכלו אמנם להמתין עם הגשת התביעה לבית משפט השלום עד אשר יתברר המצב בבית שהמשפט המחוזי, ואם יזכו שם בתביעת פירוק שותפות, יתכן ולא יהיה צורך בהליך נוסף. ואולם, אין הם חייבים לנהוג כך. הם מעלים עובדות אשר אם הן תוכחנה, עשויות לשמש עילת תביעה, גם ללא זיקה לפירוק השותפות, ולא ידעתי על סמך מה יוכל בית המשפט למנוע אותם מלהביא תביעה זו לדיון". עוד אוסיף כי הייתי מגיעה למסקנתי בין אם השותפות רשומה ובין אם השותפות רשומה.

...

בהקשר זה אוסיף כי אינני מקבלת את טענת המבקשים כי לא ניתן להפריד נכס אחד מיתר נכסי השותפות מבלי לדון במכלול ההתחייבויות שבין הצדדים.

באותם פסקי הדין, בהם נקבע כי הסכמות לדון בתביעה היא של בית המשפט המחוזי, מדובר היה בקביעה לגבי החבויות הכספיות שבין השותפות, לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה כי קיימת שותפות בין הצדדים (ע"א 2695/00), בתביעה להפרת חובות מכח פקודת השותפויות ותביעה לזכויות המגיעות מנכסי השותפות (23468-01-10) תביעה של חשבונות של שותף ללא קשר לפירוק ( ע"א 760/76).

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.

בסעיף 8 להסכם הפשרה – אשר נראה כי הוא הסעיף שבמוקד המחלוקת שבין הצדדים בעת הזו – נקבע כדלקמן: על שירותיו לחברות יקבל השלוח [המבקש – ד"ח] עשרים אחוז (20%) מריווחי מכירה או השכרת הנכס הידוע כאלורי מעונות סטודנטים בעיר נוטינגהאם, אנגליה לאחר בדיקה חשבונאית של עלויות וחשבוניות הבנייה.

המדובר בצוים שמבוקש כי יינתנו כלפי המשיבים באופן אישי ביחס לנכסים, כספים וזכויות המצויים באנגליה – מחוץ לתחום השיפוט של בית משפט זה. תקנה 95 לתקנות קובעת: (א) בקשה לסעד זמני תוגש בכתב ובכפוף לפרק זה. (ב) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תביעה, רשאי בית המשפט לתת את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה, בקיום התנאים למתן הסעד כאמור בפרק זה ובנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה.

עו"ד ש' כהן בכתב הסיכומים שהגיש טען בין היתר כי למבקש התחייבות חוזית שנתנו לו המשיבים (והם בלבד) "לקבלת 20% מריווחי הפרויקט אשר הבעלות עליו נתונה בידי חברה זרה הפועלת באנגליה ואשר מניותיה שייכות בעקיפין לנתבעים 1 ו־2 (וגם זאת בכפוף לתנאים מסוימים). במילים אחרות, הזכות אליה מכוון התובע היא זכות הנובעת מהסכם עם בעלי המניות (בעקיפין) בחברה בעלת המקרקעין" (שם, סעיף 12 סיפה).

לטענת התובע, הוא השקיע בפרויקט ובהלוואות למשיבים סך של כ־6 מיליון ליש"ט (ר' נספח 12) ונטען כי בסופו של דבר נחתם בין המשיבים, באמצעות המשיב 1 לבין התובע מיזכר הבנות ביום 9.2.20 המעגן את סכומי ההשקעות שבוצעו על ידי התובע לטובת הפרויקט (6.3 מיליון ליש"ט) בהתאם להסכם ההשקעה וכן אושרר תוקפו של הסכם השותפות לשנת 2020 (ר' נספח 14).

...

משכך מצאתי כי דין הבקשה להתקבל, ברם אולם בשל הזהירות הנדרשת והחשיבות החוקתית שיש ליתן אף בשלב זה לאיכות הראיות, על מנת שלא לפגוע פגיעה מעבר לדרוש בזכות הקניין של המשיבים ולאור כל המפורט מעלה, מצאתי כי הצו יוגבל רק לסכום של 1,927,550 ליש"ט (ר' גם תקנה 95(ד)(2); ד' שוורץ, סעדים זמניים – קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת השיפוטי, מחקרי משפט יג(2), 441).

הסיבה לכך, בין היתר, היא שהחלטות בעניין סעד זמני דורשות לרוב בירור ראייתי נרחב והערכאה הדיונית היא זו שהתרשמה באופן בלתי-אמצעי ממכלול הראיות והעדויות אשר הובאו בפניה (ר' רע"א 8837/15 מוניות קו 51 בע"מ נ' טקסי המרכז בע"מ (פורסם בנבו, 10.4.16); רע"א 6685/17 הר של הצלחה וברכה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 10.9.17); רע"א 6984/19 בן חמו נ' פלקו בע"מ (פורסם בנבו, 5.12.19), פסקה 8); רע"א 343/21 יפרח נ' רשות מקרקעי ישראל (פורסם בנבו,9.5.21) פסקה 7); רע"א 4152/21 חלפון נ' קבוצת מזרחי ובניו השקעות בע"מ (פורסם בנבו, 1.7.21) פסקה 10)).

אשר על כן ובהינתן כל האמור הנני מורה כדלקמן: ניתן בזאת צו זמני "לתפיסת נכסים" המופנה כלפי המשיבים ביחס לפרויקט מושא התביעה העיקרית, הממוקם במקרקעין (בנוטינגהם – אנגליה) הרשומים על שם שתי החברות הזרות שבבעלות המשיבים (Elory Student Accommodation ו־Globalcove Limited) והמורה למשיבים להימנע מביצוע דיספוזיציה במקרקעין ובפרויקט וכן להימנע מלהפעיל את כוחם במישרין או בעקיפין בחברות הנ"ל שבבעלותם או בבעלות מי מהם, לרבות מתן הוראות לחברת הניהול שמתפעלת את הפרויקט חברת HFS, ובכלל כך לא למשוך תקבולים והכנסות שמתקבלים מהפרויקט באמצעות חברת HFS, עד לסך של 1,927,550 ליש"ט. נקבע בזאת כי הצו יחול כך שיתאפשר למשיבים לקדם את הליך מכירת הפרויקט ואף ליתן הוראות לחברת הניהול HFS כך שמתוך כספי תמורת המכירה הראשונים של הפרויקט, יופקד בחשבון נאמנות (שיפתח על ידי ועל שם ב"כ שני הצדדים או על ידי ועל שם צד ג נאמן – מוסכם), הסך של 1,927,550 ליש"ט, וזאת להבטחת הסעד הנתבע במסגרת התביעה.

בשנת 1955 הכריזה רשות הפיתוח, שהיא הנתבעת 2 בתביעה שכנגד (לימים: "המינהל"), בשיתוף עם חברת "יכין חק"ל" ו-"פרדס סינדיקט" (עיבוד פרדסים) בע"מ על מיפעל "פרדס בחיסכון", שמטרתו הייתה לאפשר לחוכרים לרכוש פרדס שהיה באותה עת נכס מניב ומקור לרווחים, וזאת בתנאי תשלום נוחים.

לשם כך, הוקמה חברת הדרי ישראל בע"מ (שלימים פורקה) (להלן: "הדרי ישראל") לשם ניהול הפרויקט ונטיעת הפרדסים.

ה"ה חיימוביץ אישררו את הוראותיו של חוזה החכירה ומעולם לא חלקו על קיומה של תניית שינוי הייעוד, והנתבעים, שרכשו מהם את זכויות החכירה במקרקעין, רכשו אותן בהתאם לתנאים שנקבעו בחוזה החכירה.

מקרקעי ישראל - איסור מכירתם והבעלות בהם סעיף 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל קובע כי "מקרקעי ישראל, והם המקרקעים בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקימת לישראל, הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת.". סעיף 2 לחוק היסוד האמור קובע כי "סעיף 1 לא יחול על סוגי מקרקעין וסוגי עיסקאות שנקבעו לענין זה בחוק". דוגמא לאי החלת סעיף 1 לחוק היסוד לפי האמור בסעיף 2 לחוק היסוד, מצויה בסעיף 2 לחוק מקרקעי ישראל,תש"ך-1960, שם נקבעו סוגי עיסקאות שסעיף 1 לחוק היסוד לא יחול עליהן, לרבות תיקונים משנת 2006 ו-2009, אשר, בין היתר, החריגו לתקופה מסוימת עיסקאות העברת בעלות בקרקעות עירוניות של המדינה עד הקף שטחים שנקבע באותה החרגה.

סעיף 6 להסכם החסכון קבע כאמור כך: "החברה מאשרת בזה שהאדמה עליה ניטע/יינטע הפרדס – שייכת לרשות הפתוח, והיא מתחייבת בזה לגרום לכך שרשות הפתוח תחכיר את הפרדס הנ"ל, כשהוא מהוה יחידת רישום נפרדת, לחוסך לתקופת 49 שנים משנת הנטיעה, הנתנת לחדוש לתקופה נוספת של 49 שנים, ובתנאים הרגילים הנהוגים אצל הקרן הקיימת לישראל לגבי חכירות דומות, שיכללו גם הוראות ביחס לזכויות וחובות של החוסך לגבי החזקת רשת הצינורות המשותפת". נקבע, איפוא, באותו הסכם חסכון כי תנאי החכירה יהיו התנאים הרגילים הנהוגים אצל קק"ל לגבי חכירות דומות, ומובן כי הכוונה לאותם תנאים שיהיו נוהגים בעת שייחתם חוזה החכירה או התוספת לחוזה החכירה.

...

סיכום על יסוד האמור לעיל, אני מקבל את תביעת המינהל נגד הנתבעים, ומורה כדלקמן: על הנתבעים 3-11 לסלק ידם מן המקרקעין, לפנותם, ולהשיבם למינהל כשהם פנויים מכל אדם וחפץ, לרבות כל הבנוי והנטוע עליהם.

אני נעתר לבקשת פיצול הסעדים שבסעיפים 49 ו-50 לכתב התביעה.

התביעה שכנגד נדחית.

במסגרת בקשת רשות העירעור מתעוררות שתי שאלות מרכזיות: האחת, למי עומדת הזכות לקבל את החזר המע"מ ששולם בגין עסקת מכר דירה אשר בוטלה מחמת היותה נכס מכביד במסגרת הליכי פירוק של המוכרת – לרוכשי הדירה או למפרק של המוכרת? (להלן: "השאלה המהותית"); השנייה, מהי המסגרת הדיונית ההולמת לבירור השאלה המהותית במסגרת הליכי הפרוק של המוכרת – תביעת חוב או בקשה למתן הוראות? (להלן: "השאלה הדיונית").

המשיב 5 מוסיף כי על אף שהסכמי המכר הוכרו כ"נכסים מכבידים", הרי שהכרה זו חלה רק ביחס לנכסים המשויכים לקופת הפרוק, ולא ביחס לכספים שהועברו על ידי החברה לרשות המסים, שכן אלו אינם מהוים נכס השייך לחברה.

באשר לטענת המפרק כי בהכרעתו בתביעות החוב הוא משמש כידו הארוכה של בית המשפט, טוענים המבקשים כי בכך אין כדי לגרוע מניגוד העניינים בו הוא מצוי ביחס לשאלה המהותית, וזאת בין היתר מאחר ששכרו של המפרק נגזר מהסכומים שיממש לטובת קופת הפרוק.

...

משנמנע מלעשות כן, תוך הפניית המבקשים להליך של תביעת חוב (הליך שהם רשאים, אך לא חייבים, להסתפק בו), אין מנוס מקבלת הערעור, והחזרת הדיון לבית המשפט קמא על מנת שיבחן לגופה את טענת המבקשים.

סוף דבר: החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

דין הערעור להתקבל, במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט קמא על מנת שיכריע לגופן בטענות המבקשים כי החזרי המע"מ שייכים להם, ולא לקופת הפירוק, וזאת במסגרת הבקשה למתן הוראות שהגיש המפרק.