אשפוז כפוי בהחלטת ועדה פסיכיאטרית

הועדה הפסיכיאטרית דחתה ערר שהגיש המבקש על הוראת אישפוז כפוי שניתנה בעיניינו על-ידי הפסיכיאטר המחוזי בהתאם לסעיף 9(א) לחוק טפול בחולי נפש, התשנ"א-1991.

לצד זאת, בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על אופן נסוחה של ההחלטה שנתנה הועדה הפסיכיאטרית, כמו גם על נסוחה של חוות הדעת הרפואית העדכנית שצורפה לגבי מצבו של המבקש, שלא הבחינה במידה מספקת בין תאור מצבו בעת האישפוז לבין ההתפתחויות שחלו בו לאחר מכן.

...

בתשובה לבקשת רשות הערעור שהוגשה כעת, ביום 20.10.2022, נטען בעיקרו של דבר כי דין הבקשה להימחק בהתחשב בהתפתחות עדכנית שחלה בעניינו של המבקש.

בהקשר זה נטען במיוחד כי "הסוגיה המשפטית לעניין אוטיזם חוזרת ונשנית ומדובר בשאלה עקרונית אשר יכולה להשפיע על חירותם של מטופלים נוספים". לאחר שבחנתי את הדברים הגעתי לכלל דעה כי בשלב הנוכחי אין עוד הצדקה לדון בבקשת רשות הערעור.

סוף דבר: הבקשה נמחקת.

] בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט הבכיר י' כהן) בע"ו 8277-04-23 מיום 5.4.2023, בגדריו נדחה ערעור המבקשת על החלטת ועדה פסיכיאטרית מחוזית למבוגרים (להלן: הועדה הפסיכיאטרית או הועדה), אשר דחתה ערר שהגישה על הוראת אישפוז כפוי שהוצאה בעיניינה.

...

עוד נטען כי הותרת פסק הדין על כנו יפגע בשמה הטוב של המבקשת, ויקשה עליה להגיש תביעת נזיקין בגין הנזקים שנגרמו לה שלא כדין, לשיטתה, ככל שתרצה לעשות כן. דין הבקשה להידחות.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

כוונת המחוקק איפוא היא למנוע באמצעות החריג מצבים 'אבסורדיים' שבהם נאשם-חולה-נפש עלול לשהות באישפוז כפוי פרק זמן לא-מידתי ביחס למעשה העבירה שיוחס לו. אולם, כבר במהלך דיוני הועדה, נציגת משרד המשפטים הביעה ספק בדבר נחיצות החריג מאחר שניתן מענה לחשש האמור באמצעות הבניית שיקול הדעת של הועדה הפסיכיאטרית הבוחנת את אשפוזו של החולה.

כך בייחוד לנוכח העובדה כי בעוד שאנטרס החולה ואנטרס הציבור נשמרים במסלול הפלילי על-ידי כך שלצורך שיחרור החולה מאישפוז נידרשת החלטת הועדה הפסיכיאטרית אשר גם עליה ישנה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, הליך שכזה אינו קיים במסלול האזרחי אשר בו די בהחלטת המנהל הרפואי של בית החולים כדי לשחרר את החולה מאישפוז.

...

המסקנה המתבקשת ביחס לפרשנות התיבה "מעשה העבירה בוצע בנסיבות מקילות במיוחד", היא כי אין לפרש מילים אלו כמתייחסות למידת האשם של הנאשם-חולה-נפש.

סוף דבר אציע אפוא לחבריי כי נקבל את הערעור כך שתקופת האשפוז המרבית בעניינו של המשיב תהיה כתקופת המאסר המרבית – 20 שנים, ואין הצדקה לקביעת תקופת אשפוז מרבית קצרה מכך.

לפיכך, מסכים אני גם עם קביעתו של חברי השופט אלרון כי דין הערעור להתקבל במובן זה שתקופת האשפוז המרבית בעניינו של המשיב תהיה כתקופת המאסר המרבית, קרי – 20 שנים.

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 14.7.2023, בע"ו 25139-07-23 (השופט א' רומנוב), שבגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת הועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים (להלן: הועדה הפסיכיאטרית או הועדה), מיום 10.7.2023, להאריך את אשפוזו הכפוי לתקופה בת 3 שבועות.

...

לבסוף קבע בית המשפט המחוזי: "לאחר שהוועדה הפסיכיאטרית בדקה את המערער היא קבעה שביחס אליו קיימת מסוכנות בינונית לעצמו ולאחרים. לא מצאתי כי הוועדה טעתה בקביעה זו ולא מצאתי שלערכאת הערעור קיימת עילה לבטל או לשנות את החלטתה". ביחס לחלופות לאשפוז הכפוי, ובשים לב לדברי בנו של המבקש לפני הוועדה, הוסיף בית המשפט המחוזי וציין כי: "בצד דחיית הערעור אומר, כי במידה [והמבקש] יציג לבית החולים מקום מגורים שבו יוכל להתגורר אם ישוחרר, וכן מפקחים שיוכלו להשגיח ולפקח עליו ועל קבלת טיפול רפואי לאחר שחרורו, בית החולים יבחן את החלופה שתוצע, ככל שתוצע, וישקול על יסוד הנתונים העדכניים שיהיו מונחים לפני את אפשרות שחרורו של המערער מבית החולים עוד בטרם תחלוף תקופת שלושת השבועות שעליה הורתה הוועדה". על יסוד כלל האמור, נדחה הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי, שבגדרה מעלה המבקש 3 טענות עיקריות: ראשית, נטען כי "טעה בית המשפט קמא בכך שקבע כי על אף שלא נשקפת מהמבקש מסוכנות עכשווית – עדיין יש להשאירו באשפוז"; שנית, כי "טעה בית המשפט קמא בכך שלא התייחס כלל לעובדה כי מדבריו העדכניים של מנהל המחלקה [...] מצוין כי כיום אין למבקש פסיכוזה פעילה"; שלישית, כי "שגה בית המשפט עת לא התייחס ולא נתן משקל לחלופת אשפוז שקיימת בעניינו של המבקש". לאחר שנתתי דעתי על הבקשה ועיינתי בחלק מנספחיה – מצאתי כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה מאת המשיבים.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.

נזק נוסף אשר נגרם לתובע הנו, שאותו פגם אשר נפל בהחלטה אודות האישפוז הכפוי בדמות נתונים שגויים כאמור נגרר לאורך כל הליך האישפוז, שוחזר בכל תעוד רפואי אשר נערך אודות התובע ולא התברר עד תומו וזאת חרף הוראת הועדה הפסיכיאטרית.

...

כתוצאה מכך, מבקש התובע כי יפסק לו סעד כספי בסך 36,400 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לו. המשיבה – מדינת ישראל (בשם בית החולים "שיבא" ובית החולים "אברבנאל"), טוענת כי הליך אשפוזו בכפייה של התובע היה כדין, ועל כן דין התביעה להידחות.

יחד עם זאת אני קובעת, כי הפגם שנפל באופן כה מהותי בתיעוד הרפואי אשר הוביל לאשפוזו, השפעת פגם זה על ההחלטה לאשפזו, חוסר האונים בו היה שרוי התובע בניסיון להעמיד את נסיבות האשפוז על דיוקן באופן אשר היה בו בכדי להגביר את התרשמות הצוות הבודק באשר לצורך באשפוז, העובדה לפיה התיעוד השגוי יופיע מעתה בתיעוד הרפואי של התובע בעתיד וכן מחדלה של הנתבעת לתקן את הפגם – כל אלה גרמו לתובע עגמת נפש משמעותית, אשר על הנתבעת לפצותו בגינה.

מכל האמור לעיל, אני קובעת כי על הנתבעת, מדינת ישראל, לפצות את התובע בסך של 15,000 ₪ (ראה והשווה ת"א (חיפה) 73649-10-18 פלוני נ' מדינת ישראל (7.11.2022).

כן תשלם הנתבעת לתובע סך של 500 ₪ הוצאות משפט.