אשם בנקאי ולא אשם שמאי

התובע ניכנס לבנק ולא ראה את היתרחשות המקרה.

הקבלן מכחיש את האפשרות שבטון ניתז מיציקה זו על רכבו של התובע וכן סבור כי יש להשית לפתחו של התובע אשם תורם מלא נוכח העובדה שחנה במקום אסור.

הקף הנזק הוכח על ידי התובע ולא מצאתי בראיות הנתבעים כל נימוק שלא לקבל את עמדת התובע במישור זה. התובע מבסס את הנזק הנטען על חוות דעת שמאי, תמונות הרכב הניזוק וקבלה בדבר תשלום שכר השמאי.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני סבורה כי דין התביעה להתקבל.

התביעה הוגשה כנגד נגר כדורי ודוד חי בעלי השליטה (כדורי וחי או הנתבעים 1 ו-2); הרוכש הראשון, מר זילברמן המנוח (ביום 23.12.2018 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות בין התובע ליורשי הנתבע 3); הדירקטורים שכיהנו בשעתו: מר דורי נוריאל, ומר ישראל אליהו (הנתבעים 4 ו-6 שניתנו נגדם פסקי דין בהיעדר הגנה); מר דוד שמאי המנוח (הנתבע 5); ומר יוסף דוריאל המנוח (שניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה בין התובע לבין יורשותיו).

התובע מוסיף וטוען כי מבדיקת ספרי החברה המבוקרים לשנת 2003 עולה כי ביום 31.12.2003 נמחקה יתרת החוב של הנתבעים 1 ו-2 לחברה, אך אין כל רישום על קבלת סכום ההמחאה בסך של כ-6.8 מיליון ₪ אותה אמורים היו הנתבעים 1 ו-2 להסב לחברה וכי דירקטוריון החברה אישר בפרוטוקול, שלא נושא על תאריך, את שיחרור הערבות הבנקאית מבלי שבפועל הועבר התשלום.

יפים לעניינינו דברי כב' הש' עמית בעיניין אפריקה ישראל (בעמ' 40): "כשלעצמי, אני נוטה לדיעה כי במצב הדברים הרגיל, אחריות הדירקטור היא אישית והחובות מוטלות על כל דרקטור בנפרד. משלא הוכח כי דרקטור פלוני פעל תוך הפרת חובת הזהירות או פעל בתרמית או בנגוד לחובת האמון החלה עליו, אין לפקוד עליו עוונו של דרקטור או של נושא משרה אחר. כל דרקטור ונושא משרה באשמו-שלו ישא, ואין לייחס אשם לדירקטוריון כולו בבחינת חייבים ביחד ולחוד. חובת הזהירות והמיומנות היא אינדיוידואלית, הדברים נכונים במיוחד לגבי חובת האמונים ... וכך על דרך של קל וחומר בעוולת התרמית, שיש בה גוון עז של אשם מוסרי ויסוד נפשי של כוונה להטעות". התובע בסיכומיו טוען כי הטלת האחריות על הנתבע 5 הנה בשל אובדן הבטוחה בדמות הערבות הבנקאית ומוסיף "...וכמובן למקרה שבו יהיו בעיות גביה מאת ה"ה כדורי וחי" (עמ' 31 לסיכומי התובע).

...

מנגד, התובע לא הוכיח טענתו ביחס לנתבע 5 ושוכנעתי כי הנתבע 5 לא ידע ולא היה מעורב בשחרור כתב הערבות הבנקאית לידי הנתבעים 1 ו-2.

על כן התביעה כנגד הנתבע 5 נדחית ועמה נדחות ההודעות לצדדים השלישיים עו"ד שרמן ורו"ח אריה.

אשר להוצאות, אני סבורה כי יש להעמיד את ההוצאות לטובת התובע מהנתבעים 1 ו-2 על הצד הנמוך, זאת, לאור התנהלותם של מר זילברמן ואחרים, והעובדה כי מדובר היה בתכנית תרמיתית שלנתבעים 1 ו-2 לא היה חלק בה. בנוסף, הנתבעים הסתמכו על בעלי מקצוע כמו עו"ד שרמן ורו"ח אריה, ועל אף שאין הדבר פוטר אותם מאחריות, אין להטיל עליהם הוצאות גבוהות, בעיקר לאור הסדרי הפשרה אליהם הגיע התובע עם מר זילברמן ורו"ח אריה בתיק זה. התובע ביקש להעמיד את הוצאותיו על סכום של 2.2 מיליוני שקלים (20% מהסכום שייפסק בהתאם להסדר הנושים).

הנתבעים טוענים עוד כי קיומו של רווח בין שני חלקי הבתים נזכר בחוות-דעת שמאי שניתנה במסגרת הליך קבלת הלוואת משכנתא מהבנק ע"י התובעים (נ/9).

חוות הדעת הנ"ל (הממוענת לבנק ולא לתובעים), נושאת תאריך 8.6.10.

לעניין זה קובעת ההלכה הפסוקה כפי שנקבעה בע"א 8068/11 הנ"ל בדעת רוב, כי נוכח לשון סעיף 16 לחוק המכר והראציונל העומד בבסיסו, ובהיותו סעיף קוגניטי, לא ניתן להחיל את דוקטרינת האשם התורם במסגרתו.

...

התוצאה היא אפוא כי הפיצוי לתובעים עומד על סך 80,000 ₪.

סוף דבר: התביעה מתקבלת.

אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים סך 80,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.7.10 (מועד התשלום לפי ההסכם) ועד ליום מתן פסה"ד. כן יישאו ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות בסך 15,000 ₪, כאשר לעניין שיעור ההוצאות התחשבתי בין היתר בעלויות בגין חוות דעת ומאידך בפער המשמעותי בין סכום התביעה לסכום שנפסק.

הקושי של הבנק להפרע מהדירה, נוצר, איפוא, בשל עניין שאינו באשמת הבנק כלל והוא נעוץ בעובדה שהנתבעים התקשרו מלכתחילה עם מוכר שמכר דירה שלא היה רשאי למכור.

עדות הנתבע, בחקירתו הנגדית, לפיה עת סר לסניף הבנק להפציר כי הדירה תמומש מהר, הדירה הייתה שווה כמיליון ₪, אינה נתמכת בחוות דעת שמאית וממילא, לא הועלתה בצורה סדורה בתצהירו ומתייחסת כנראה לשנת 2001, מועד שבו ממילא לא הייתה מסתיימת תביעת המימוש של הדירה, גם לו הוגשה בחודש פברואר 2001.

...

הבקשה האמורה נדחתה על ידי בהחלטתי מיום 21.1.13, מהנימוקים שניתנו במסגרתה, לאחר שהגעתי למסקנה כי אין כל בסיס להעברת הבקשה לנשיאה לצורך קביעת מותב אחר ולאחר ששוכנעתי כי יש בידי ליתן את פסק הדין ולקבוע ממצאים עובדתיים בכל טענות ההגנה של הנתבעים, ללא צורך בשמיעת העדים מחדש.

הנתבעים הגישו בר"ע על החלטתי זו, אולם הבר"ע נמחקה, לאחר שבית המשפט הבהיר לתובעים כי סיכויי הערעור נמוכים וחייב אותם בהפקדת ערבון להבטחת הוצאות הבר"ע ולאחר שהנתבעים ביקשו ארכה לשקול את ההפקדה ואת הבר"ע ולאחר שלא הפקידו את הערבון, גם לא לאחר חלוף הארכה וגם לא נתנו כל הודעה לבית המשפט של ערעור בעניין זה. תמצית העובדות ביום 6.3.00 נערך הסכם מכר בין הנתבעים ולבין הגב' גיזל (מזאל) שלומוביץ ז"ל ("המוכרת"), באמצעות בנה, חיים שלומוביץ ("שלומוביץ"), לפי ייפוי כוח נוטריוני כללי מיום 18.7.99.

עם זאת, סבורני כי לא ניתן ואין מקום להפחית ולו סכום זה מסכום התביעה.

על רקע כל האמור לעיל, גם אין מקום לחייב את הבנק בהוצאות הבקשה הנ"ל. סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת במלואה.

הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את סכום התביעה בצירוף ריבית כנזכר בסעיף 5 לכתב התביעה.

האשמות שאין להן מקום, ותביעה שאין לה מקום, כמבואר בקיצור במידת האפשר להלן, בפסק הדין הניתן בהמשך לסיכומים שנשמעו היום.

כן נפנה זהבי מיידית לדרישה כי הבנק יעניק לו פיצוי, ולהטחת חשדותיו בדרור על כי "אתה עובד למען הבנק והבנק רוצה את העמלות של התיק" (עמ' 68, ש' 13), ומטעם זה נימנע דרור לדעת זהבי מלבצע את הוראות המכירה שניתנו "במפורש"; דרור הביע עלבונו הקשה מהאשמה, בפרט זו לאחר ההכרות רבת השנים ביניהם (עמ' 68, ש' 20-9).

הפסיקה הנסבה על אלה ענפה כל צרכה (ע"א 8052/13 מיליקובסקי נ' שמאי (13.7.2016); ת"א (תל אביב-יפו) 26522-06-14 מנדזיצקי נ' סופיריור בית השקעות בע"מ בפיסקה 438 (30.4.2019) והאסמכתאות שם).

...

במקביל, דווקא ביחס למניה המסוימת (Universal Display) שדרור המליץ לו למוכרה (עמ' 38 לכתב התביעה) שקל זהבי אם להיעתר להמלצה, החליט בשלילה, ורכש עוד ממנה, כך גם ממניות Vaneck ו-AU עוד ביום 27.2.20 (מתוך הנחה כנראה שהירידות הסתיימו, שנתבדתה).

על רקע האמור נפנה לבחינת טענות התובעים בנתיב הנוכחי.

סוף דבר נוכח כל האמור, התביעה נדחית.