ארנונה מדורגת החלטת עירייה

בבית המשפט העליון בר"ם 1541/08 בפני: כבוד השופטת מ' נאור המבקשים: 1. טכנו חשמל טכנולוגיה מיתקדמת לרכב (96)בע"מ 2. ברכה שבת נ ג ד המשיב: מנהל הארנונה ,עריית טירת הכרמל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מנהליים בחיפה בעמ"נ 465/07 מיום 13.1.2007 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברלינר בשם המבקשים: עו"ד ג'ואד חטיב ][]החלטה

המבקשים טוענים למעשה כנגד התעריף המדורג הקבוע בצו הארנונה לגבי "מכון רשוי". כפי שציינתי, המקום לתקיפת צו הארנונה איננו בעירעור על החלטת ועדת הערר.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

גם הטענה לפיה שגה בית המשפט לענינים מינהליים ושגתה ועדת הערר כאשר התעלמה מטענת המבקשים לפיה יש לסווג את כל שטח המבקשים כמכון רישוי, דינה להידחות.

לאור האמור לעיל הבקשה נדחית.

המשיבים מדגישים כי כדי למנוע שינוי קצוני בתעריפים נקבע שיישום צו הארנונה יהיה מדורג כך שבכל שנה הערייה מעלה (או מפחיתה) את סכום הארנונה בשיעור שלא עולה על 10% מהסכום שהייתה רשאית היא לגבות ללא אישור השרים לצוו.

בעיניין אישור זה מסבירים המשיבים, כי אין מדובר באישור "תוספת ארנונה" המוטלת בתוך שנת הכספים, כטענת העותרים, אלא מדובר ב"אישור חריג" של צו הארנונה – עליו הוחלט בערייה עוד לפני תחילת שנת הכספים – וזאת על פי סעיף 9 לחוק ותקנה 9 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000 (להלן: התקנות).

...

יתר על כן, בענין המועצה האזורית תמר התעוררה שאלה דומה בדבר פרסום ברשומות של העלאת ארנונה וחברי השופט ברק דן באפשרות לקבוע את חובת הפרסום ברשומות לעתיד לבוא בלבד: "בדרך אגב ברצוני לציין, כי אילו סברתי, כי במסגרת האפשרויות החוקיות יד הפירוש שבו דוגלים העותרים על העליונה, הייתי מוכן לשקול את האפשרות להצהיר על פירוש כדעתם לעתיד לבוא בלבד, בלא להחילו למפרע (ראה : ג' טדסקי, מסות במשפט (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשל"ח) 25; ע' קפלן, 'תחולה צופה פני עתיד לתקדימי בית המשפט העליון' משפטים ט (תשל"ח-ל"ט) 221). העליתי אפשרות זו בעת הטיעונים לפנינו היום, אך אין לנו צורך להכריע בכך, שכן סבור אני, כי במסגרת האפשרויות הפרשניות החוקיות העומדות לפנינו, הפירוש של העותרים אינו מגשים את מטרת החקיקה, אין בו היגיון, ואין לנו ללכת על פיו" (שם, בע' 392).

סוף דבר אציע לחברי כי נדחה את העתירה ונורה לעותרים, יחד ולחוד, לשאת בשכר טרחת עו"ד המשיבה 1 בסך 15,000 ש"ח ובשכר טרחת עו"ד המשיבים 2-3 יחד בסך 15,000 ש"ח. ת השופט א' ריבלין: אני מסכים.

לכן סבורני, במבט צופה פני עתיד, כי ראוי לקבוע שישנה חובת פרסום ברשומות.

כדי לבצע את השבת הכספים בהתאם להסכמות כאמור, אישרו שר הפנים ושר האוצר אישור חריג להטלת ארנונה מיום 10.12.2015 לפיו אושרה "החלטת הערייה להפחתה בארנונה בשיעור 18.41% לכל הנכסים" המשמשים למגורים בכפר אז"ר וצוין כי "אישור זה מחליף את סעיף 1 לאישור החריג להטלת ארנונה שניתן בתאריך 31.12.12, לגבי שנת 2016" (נספח 4 לתגובה לעתירה; ההדגשה הוספה).

בהתאם לאמור לעיל, נראה כי אין ממש בטענות העותרים ביחס לחוסר סמכות של הערייה לערוך שינויים בשיטות החישוב ובסיווגי הארנונה ביחס לנכסים שבכפר אז"ר. עיון בפסקי הדין שהזכרתי לעיל והכוונה לפרשיות חברת הכבלים, היים ובר טן מביאה למסקנה כי יש לקרוא את הוראות האכרזה ואת הוראות האישור החריג להטלת ארנונה בקריאה המתיישבת עם הפרשנות המרחיבה ההולמת את התכליות שפורטו בפסיקה כאמור בדבר יצירת אחידות בגובה הארנונה המוטלת על נישומים בתחום עריית רמת גן, וכן לאפשר לעירייה לנהל את הליך האיחוד באופן מאוזן, מדורג ושקול.

...

סוף דבר סיכומו של הדיון – דין העתירה להידחות.

בנוסף לכך, אף אם הייתי מתרשמת כי העותרים הראו שצו הארנונה לשנת 2019 כלל תיקון ביחס למדיניות הארנונה שהנהיגה רמת גן בכפר אז"ר בשנת הכספים 2018, ולא כך התרשמתי, ממילא מסקנתי היא שבנסיבות העניין לעירייה סמכות רחבה לערוך שינוי כאמור ואין תיקון זה סותר את חקיקת ההקפאה.

אף שמסקנתי היה שיש לדחות את העתירה בשלב זה, אני סבורה כי ראוי היה שעיריית רמת גן תיתן דעתה לעובדה כי מדיניותה הנוכחית יוצרת מצב אנומלי בו בתים שכנים בכפר אז"ר מחויבים בתעריפי ארנונה שונים תחת שיטות שונות לחישוב הארנונה.

הסיבה בגינה החליטה המשיבה על ביצוע השינוי מהתעריף המדורג לתעריף האחיד, הייתה התכתבות מתבקשת עם הוראות הדין לעניין שיעור תעריפי הארנונה (ראו דברי ההסבר לתיקונים בצו הארנונה לשנת 2016 – נספח 5 לתשובה).

עתירה זו נדחתה, אך ערעור שהוגש על דבר דחייתה היתקבל, תוך שנקבע כי החלטת הערייה לתקן את צו הארנונה בכל הנוגע לתאטרון הבימה ולנכסים דומים – דינה להתבטל (עע"מ 9662/16 התאטרון הלאומי הבימה בע"מ נ' עריית תל אביב –יפו (26.6.2019) (להלן: "עניין הבימה").

...

בפסק דין בעניין הבימה, הורה בית המשפט על ביטול החלטת המשיבה להחיל תעריף אחיד ביחס לתיאטרון "הבימה" "ולנכסים דומים". אין בידי לקבל את טענת העותרות כי במונח "נכסים דומים" כוונת בית המשפט הייתה לנכסים בעלי שטח דומה.

התוצאה היא שהמערערת תחויב בארנונה כ"נכס אחר", בהתאם לחיוב בו חויבה כל השנים, בתוספת שיעור העדכון".

אף שברגיל נדרש אישור משרי האוצר והפנים לצורך שינוי סיווג (ראו, כהפניית העותרות, בר"מ 1966/06 המשביר הישן בע"מ (בפירוק) נ' עירית כרמיאל (17.2.2008), פסקה 4), מקובלת עלי עמדת המשיבה, כי אישור כנזכר אינו נדרש מקום בו שינוי הסיווג נובע באופן ישיר מפסיקת בית המשפט.

שוכנעתי כי בחירה זו מהווה החלטה סבירה אותה ניתן היה לקבל באותן נסיבות, ולא נמצא מקום להתערב בה אך משום קיומן הנטען של אפשרויות אחרות (וראו: בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה משרד הפנים, פ"ד מה(3) 678, 688; בג"ץ 6474/10 ‏עיריית ראשון לציון נ' שר הפנים (3.2.2014) סוף דבר נוכח כל המקובץ, העתירה נדחית.

לחלופין, נטען על-ידי המשיב, כי העלאת התעריפים המדורגת לא נועדה לחול על הנכס שבהחזקת המערערת, שכן המערערת לא חויבה בהיטלי ארנונה נמוכים יותר, והיא אינה נידרשת להגדילם.

לאור האמור, הנני מוצא לדחות את טענת המערערת, לפיה יש לסווג את שטח החצר, הקרוי בפיה "שטח המריבה", בסווג של "קרקע תפוסה". אשר לטענתה החלופית של המערערת, לפיה יש לקיים את החלטת מועצת עריית תל-אביב ולהשית את חיובי הארנונה הנוספים בהדרגה, הגעתי למסקנה כי דין הטענה להדחות.

...

הוגשה השגה אל מנהל הארנונה, ומשנדחתה ההשגה, הוגש ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל-אביב (להלן: "וועדת הערר" או "הוועדה"), ולאחר שגם הערר נדחה, הוגש ערעור זה. המערערת טוענת, כי בהתאם לצו הארנונה לשנת 2008, שטח המריבה עונה להגדרה של "קרקע תפוסה" ולא להגדרה של "בניין", כאמור בסעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות").

בהתייחס לטענה, לפיה חל סעיף 4.2.1 לצו הארנונה, מקובלת עליי תשובת המשיב, לפיה אין לסעיף זה תחולה בענייננו, שכן הוא חל במקום שבו השימוש בקרקע אינו כרוך בשימוש שנעשה עם הבניין.

לאור האמור, הנני מוצא לדחות את טענת המערערת, לפיה יש לסווג את שטח החצר, הקרוי בפיה "שטח המריבה", בסיווג של "קרקע תפוסה". אשר לטענתה החלופית של המערערת, לפיה יש לקיים את החלטת מועצת עיריית תל-אביב ולהשית את חיובי הארנונה הנוספים בהדרגה, הגעתי למסקנה כי דין הטענה להידחות.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הנני מחליט לדחות את הערעור.