ארנונה אי צירוף אסמכתא בדבר משלוח דרישת תשלום

בפניי תובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה במסגרתה עתרה המבקשת, יורשת המנוח שלמה סננס ז"ל (להלן: "המנוח"), מלפני בית המשפט להצהיר ולפסוק כדלקמן: כי המבקשת שילמה את כל חובות הארנונה, המים וכל היטל אחר שהיה חייב המנוח שלמה סננס ז"ל לעירייה.

כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב שעה שמסרה כי בכפוף לבצוע תשלום של 55,000 ₪ ובהמשך תשלום נוסף של כ-8,500 ₪, ייראה החוב כלפי העיריה כמסולק, אך לאחר ביצוע התשלומים חזרה בה המשיבה מההסכמה ומסרה כי ההסדר לא אושר לכאורה בועדת ההנחות, וזאת מבלי לצרף כל פרוטוקול או החלטה.

מהשיחות ומהמסמכים שנשלחו עולה, כי : המבקשת הונחתה להמציא לעירייה מסמכים המעידים על מצבה הכלכלי והבריאותי, וכן להציג תימוכין בדבר מצבו הרפואי של המנוח.

בגין החוב האמור, ובטרם פטירתו של המנוח, פעלה העיריה נגד המנוח במשלוח התראות, בעיקולים וכן ברשום הערת שעבוד.

ממכתבי עמותת "ידיד" לעיריה מיום 16.12.13, עולה כי ידועה למבקשת מהות התשלום וכי הוא אינו מהוה סילוק של החוב, אלא תשלום על חשבון החוב, וכי המבקשת נידרשת לפעול להסדרת יתרת החוב.

בהיעדר הוכחה על דברים מפורשים שנאמרו למבקשת או לבנה, על ידי פקידי העיריה לעניין סילוק החוב כנגד תשלום של 55,000 ₪, מנסה ב"כ המבקשת בסיכומיו ובטיעוניו לשים את יהבו על מכתבים ומסמכים שיצאו מלפני העיריה, כדי להוכיח כי ניתנה התחייבות של העיריה למתן הנחה.

...

בין אם אנו מצויים במישור דיני החוזים, ובין אם בתחום המשפט המנהלי, הרי ששוכנעתי כי מלבד העובדה לפיה לא נכרת כל הסכם מחייב בין הצדדים על פי דיני החוזים הכלליים, גם לא ניתנה כל הבטחה שלטונית על ידי פקידי העיריה, מה גם שהפקידה מירב שני לגביה נטען כי נתנה את ההבטחה (טענה שהוכחשה מכל וכל על ידה) לא הייתה מוסמכת ליתן הבטחה מסוג זה, המצויה בסמכות וועדת ההנחות וכפופה לאישור משרד הפנים.

העולה מהמקובץ הוא, כי דינה של התובענה להידחות.

אשר על כן, אני דוחה את התובענה ומחייב את המבקשת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪.

העותר מלין כי הטלת העיקול אינה תואמת את הכללים הקבועים בפקודת המסים (גביה), אכרזת המסים גבייה (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות מקומיות) (הוראת שעה) התש"ס – 2000 והנחיות היועמ"ש לעניין הליכי גבייה מינהליים לפי פקודת המסים (גביה) (מספר הנחיה 7.1002) (להלן: "פקודת המסים", "אכרזת המסים" ו-"הנחיות היועמ"ש). בשים לב להוראות אלה, לוקה ההחלטה בפגמים, בין היתר, בשל העדר התראות נידרשות טרם העיקול, והטלתו טרם הפך החוב מושא העיקול לחוב חלוט. עוד טען, כי המשיבה כשלה מלבסס את החוב בבסיס העיקול ותשובותיה במענה לפניותיו, היו לאקוניות ונעדרות אסמכתות.

כאמור, עניינה של העתירה במחלוקת קונקרטית בין העותר לעירייה בעיניין חובות ארנונה ואין מבוקשת הכרעה כללית באשר לתוקפו של מעשה מינהלי.

לאלה יש להוסיף כי כאמור, העותר מנהל ממילא הליך אזרחי מקביל בבית משפט השלום במסגרתו תובע הוא את הערייה בעילת לשון הרע, כשבבסיס תביעה זו, כנטען, אותו עיקול ודרישות תשלום שנשלחו אליו בקשר עם אותו חוב (דברי ב"כ הערייה עמוד 4, שורות 3-5).

לאחר הליכי ערעור לא נידרשת הרשות בדרישת תשלום חדשה באשר לצורך במשלוח דרישות תשלום נוספות לאחר פסק הדין בעירעור, סבורני כי גם כאן צודקת הערייה כי לאחר פסק הדין בעירעור ניתן היה להטיל עיקול, בלא צורך במשלוח התראות נוספות.

הן ההשגה והן הערר, המחזיק 18 עמודים צפופים ו-118 סעיפים הכוללים טענות משפטיות שונות והפניה להלכות משפטיות, מלמדים כי העותר קיבל דרישות רבות, כאשר נוסף על אלה הגישה הערייה תשובות מפורטות המלמדות על בסיס החיובים (ראו למשל הודעת מנהל הארנונה לועדת הערר אליה צורפו עשרות מסמכים הכוללים את הודעות השומה שהוצאו לעותר, העתקי רכוז שטחים והעתקי תרשים המבנה – נספח 2 לתגובת הערייה מתאריך 1.4.2020; ראו גם נספח 3 להודעת הערר פירוט השטחים לחיוב, התואמים את הדרישות דהיום עוד בתאריך 2.4.2017).

...

אף דין טענות אלה להידחות.

אף בשים לב להוראותיו סבורני כי בהתנהלות העירייה לא נפל כל פגם, כאשר מדובר בחוב חלוט, בוודאי במועד המימוש בתאריך 25.12.2019, כחודשיים וחצי לאחר הטלת העיקול, וכאשר העותר ממשיך ומסרב לשלם את חובו והלכה למעשה עונה להגדרה של סרבן המופיעה בסעיף 1 לפקודת המסים (גביה) (ראו גם סעיף 60 לתשובה).

סיכום לאור כל האמור, העתירה נדחית.

עוד היא טוענת כי בבתי הספר המופעלים על ידה לומדים תלמידים שאין להם מסגרת חינוכית אחרת, כי מוסדות אלה הוכרו על ידי משרד החינוך ופועלים ברישיון ובפיקוח, כי אין בידה מקורות מימון והכנסה עצמאיים, מלבד תקציב משרד החינוך ותשלומי תל"ן, כאשר משרד החינוך אינו מכסה במסגרת תקציבו את סכום הארנונה, שכן הוא מסתמך על הפטור מארנונה הניתן לבתי הספר.

העותרת אף לא ציינה כי במסגרת הדיון מיום 2.12.2020 בעתירה זו העלו באי כוחה את הטענה לפיה הכספים שנתפסו על ידי עריית חדרה הם כספים הפטורים מעיקול בהתאם לחוק הרשויות המקומיות, וכי בית המשפט שם הורה על מחיקת העתירה תוך חיוב העותרת בהוצאות המשיבה, ותוך שהוא מבהיר בהחלטתו כי הדרך הנכונה לבירור טענות אלו של העותרת היא בהגשת עתירה חדשה, מפורטת, שבגדרה תעלה העותרת את כל טענותיה ותצרף את המסמכים המתאימים המעידים על כך שמדובר בכספים פטורים מעיקול.

לאחר עבור תשעה חודשים מיום הדיון הנ"ל, הוגשה העתירה דנן, אשר בה מעלה העותרת את הטענה בדבר הפטור לו היא זכאית, וכן הטענה הנוגעת לאיסור הטלת עיקול על פי חוק הרשויות המקומיות, בלא להזכיר, כאמור, את עתירתה הקודמת ואף ללא הפרוט והאסמכתאות כנדרש וכאמור בהחלטה באותה עתירה קודמת, שכן טענתה כי מדובר ב"חשבון ייעודי" המיועד למשכורות המורים, נטענה בעלמא.

עריית חדרה החלה בנקיטת הליכי גביה, באמצעות משלוח דרישות תשלום לעותרת עוד בחודש יוני 2020, כאשר בתגובה לכך העותרת הגישה את העתירה הקודמת בבימ"ש מחוזי חיפה לאחר שהוטל כנגדה עיקול בחודש ספטמבר 2020.

...

המשיבות טענו, מנגד, שיש לדחות את העתירה על הסף מחמת השיהוי בהגשתה, בשל הסתרת פרטים מהותיים, ובכלל זאת דבר קיומם של הליכים קודמים רלוונטיים וחוסר ניקיון כפיים, ולחילופין – אף לגופה של העתירה.

למעלה מן הצורך אוסיף כי אף לגופם של דברים מצאתי כי יש לדחות את העתירה.

אין בידי לקבל טענה זו. המחוקק אמר את דברו בצורה ברורה וחד משמעית, וגם אם הרחבה זו של איסור העיקול עולה בקנה אחד עם הדין הרצוי – ואיני קובע כך – היא אינה עולה בקנה אחד עם הדין המצוי.

בשים לב לכל האמור - העתירה נדחית.

(1) הנכס שבשלו נידרש התשלום אינו מצוי באיזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השמוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

לכך, יש להוסיף כי העותר עצמו לא צירף במסגרת העתירה כל תימוכין לכך שהוא אמנם התגורר ברחוב כרמי 39 בתל אביב כנטען על ידו ובכלל כך – הסכם שכירות, חשבון הממוען לכתובת זו או כל מיסמך אחר התומך במגוריו שם. זאת ועוד, כעולה מהפרוט העובדתי ונתמך באסמכתאות, העותר פנה מספר פעמים לעירייה ובקש לבצע ביקורת במקום הנכס, קרי בפניותיו לימד על החזקת הנכס על ידו ועל קיום עסק במקום.

עוד הפנה בית המשפט לעניין נעמה נסייר נ' עריית נצרת עילית , פ"ד סד(1) 215 (להלן: "עניין נסייר"), שם, בפיסקה 21 נקבע כי: "הליך הגבייה המינהלי ניפתח בהפניית דרישה לנישום לעמוד בתשלום חובו". בהמשך, הטעים בית המשפט כי על מנת שהליך הגבייה המינהלי יביא לעצירת מירוץ ההתיישנות, לא די במשלוח מכתב התראה אלא ש:"על ההליך שננקט להיות משמעותי, ועליו לעמוד בכללי המשפט המינהלי, ובכלל זה, שימוש בתום לב בזכות המיוחדת ויוצאת הדופן שהוענקה לרשות המנהלית בהליך הגבייה המינהלי. משמעות הדברים היא כי על הרשות לנקוט בהליך ממשי לגביית החוב, הליך רציף וסדיר, וללא שהוי. כך לדוגמא, אל לה לרשות להסתפק במשלוח הודעת דרישה לנישום שאחריה אין ולא כלום. עליה להתכבד ולנקוט בהליך אפקטיבי ואינטנסיבי לגביית החוב כמו, הליכי עיקול, תפיסת נכסים ועוד. רק פעולות מעין אלה יגרמו לטעמי להפסקת מירוץ ההתיישנות." כחיזוק לקביעה זו הפנה בית המשפט בעיניין ישיבת אש תורה לקביעות כב' השופט ס. ג'ובראן בעע"מ 10372/08 עריית בת ים נ' אדוט ז"ל (4/1/11), בפיסקה 14: "...רק ביום 29.12.2004 היא החלה לראשונה בנקיטת הליכי גבייה מינהליים, ועד לעת זו היא לא פעלה באופן ממשי לגביית החוב, למעט שליחת הודעות חיוב וההתראות. לפיכך, משחלפה תקופת ההתיישנות הערייה הייתה מנועה מלנקוט בהליכי גבייה מינהליים של חוב הקודם לתקופת ההתיישנות". וכן, לקביעות כב' השופט שילה בעת"מ 6882-11-10 סמקו סנטר ( 1998 ) בע"מ נ' עריית נס ציונה (22/11/10), בפיסקה 9, ולפיהן: "כדי להסיר חשש של פעולות גבייה שהן מהשפה ולחוץ, יש להניח שאם פעולות הרשות לגביית חוב בהליכים מינהליים הן פעולות מעטות, מקריות שאינן מגלות כוונה לגבות את החוב, עשוי בית המשפט למנוע מהרשות לטעון נגד ההתיישנות אף שמהבחינה הפורמלית החלה בפעולות גבייה" (לאסמכתאות נוספות ראו עניין ישיבת אש התורה בעמוד 10 לפסק הדין).

...

משכך, הנני דוחה טענתו של העותר ולפיה דרישת התשלום לא הומצאה לו כדין.

עוד אין בידי לקבל את טענת העותר ולפיה החוב התיישן.

סוף דבר; משנדחו טענות העותר מזה ומנגד התקבלו טענות העירייה ולפיהן דין העתירה דחייה על הסף מפאת העדר מיצוי הליכים ונקיטה בהליכים על פי דין – הנני מורה על דחיית העתירה.

בהתאם לכך, בפסיקה הובהר כי רשויות מקומיות אינן מוסמכות להטיל חיוב ארנונה רטרואקטיבי, אלא בהנתן טעמים כבדי משקל הנעוצים בהתנהלותו של הנישום, וב"אשם" אפשרי שדבק בו. כך לדוגמה, במקרה שבו נישום פעל במירמה או הטעיה את הרשות המקומית על מנת לחמוק מתשלום ארנונה – ישנה הצדקה לחייבו בתשלום רטרואקטיבי ביחס לתקופה שבה פעל שלא כדין (ראו: עע"מ 1280/10 מעונות מכבי נ' עריית רמת גן, פסקה 7 (18.3.2012); עע"מ 6704/13 ועד מקומי תנובות נ' תוסף קומפאונדס בע"מ, פסקה 20 (8.7.2015), והאסמכתאות שם).

נוסף על כך נטען בבקשת האישור כי הערייה מנועה מלחייב את הנישומים בתשלום ריבית פיגורים בגין תקופות שקדמו לעידכון שומת הארנונה, שכן חוב הארנונה מתגבש רק עם משלוח דרישת התשלום לנישום.

בהקשר זה צרפה הערייה פסק דין מיום 13.3.2019 שבו אושר הסדר פשרה בין מוסך סנקביץ ובין הערייה, שלפיו מוסך סנקביץ התחייב לשלם כמחצית מסכום החוב.

השופט נ' סולברג היתייחס לאפשרות זו בעיניין גרסט בקובעו כי "במצב דברים שכזה, כאשר המבקש מגבש תשתית ראשונית לתביעתו ואילו העוסק נימנע מלהפריכהּ, יתכן שיהא די בכך על מנת לבסס את סכויי התביעה בשלב המקדמי של בקשת האישור"; ובהמשך נאמר לעניין הוכחת קיומה של קבוצה כי "ככלל, קשה לידרוש מן [המשיב] להוכיח שאין קבוצה ושאין מדיניות. אכן, במצבים כאלו ייגזר דינה של הבקשה – לשבט" (ראו שם, בפסקות 39 ו-43).

...

כאמור לעיל, בעקבות המסקנה בדבר היעדר קבוצה שאליה הגיע, בית המשפט המינהלי נמנע מלהכריע ביתר טענות הצדדים לבקשת האישור.

העירייה סברה כי שונות זו צריכה להוליכנו למסקנה כי העניין איננו מתאים לבירור במסגרת של תובענה ייצוגית; ואילו המערערת טענה כי אין כל מניעה לנהל הליך ייצוגי בגין טענות עקרוניות זהות, שבסופו ייערך בירור אינדיבידואלי של שיעור ההשבה לה זכאי כל חבר בקבוצה בגין הנזק שנגרם לו. גם בהקשר זה סבורתני כי יש טעם בטענת העירייה.

סוף דבר המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא שבקשת האישור איננה עומדת בתנאים שנקבעו בחוק תובענות ייצוגיות.