היתר הבניה אינו "בהשג יד" ואף לא קרוב לכך, ועצם העובדה ששתי הארכות המועד שניתנו למערערים על ידי ערכאת העירעור - כל אחת, כזכור, בת שנה, בנוסף לשנתיים שניתנו להם מלכתחילה בגזר הדין, לא הביאו להתקדמות משמעותית, ואף לא בכלל, בהליכי ההסדרה החוקתית, יש בה כדי להוכיח כי הכשרת הבניה במקרה של המערערים אינה פשוטה והיא אורכת זמן רב וממושך, כטבעם של הליכי חקיקה.
המערערים לא הבהירו בבקשתם בפני בית המשפט קמא ולא בהליך העירעור מתי אמור להיתקבל אישור זה. כך גם אישור הנהלת רמ"י (נספח ז' להודעת העירעור) מעלה כי ההסכמה היא להקמת מוקד מרעה לצוות המקצועי ומדגיש כי אין הכוונה למגורים, כך שגם שהחלטת רמ"י האמורה אין בה כדי לאשר בניית בית מגורים משפחתי בקרקע חקלאית, ודאי לא בשטח של 300 מ"ר.
בשים לב לאלה, לטענת המשיבה, ההיתר אינו "בהשג יד" כדרישת הפסיקה, ואפילו אינו נראה באופק, ועניין זה לא השתנה ב- 12 החודשים שחלפו מאז עוכב ביצוע צו ההריסה בפעם האחרונה (עד ליום 22/10/2021).
...
אם לא די בנימוקים אלה כדי לדחות את הערעור, הרי שמקובלת עליי טענת המשיבה שלפיה יש לדחות את הערעור גם מן הטעם שדחיית הערעור אינה עלולה להסב למערערים עיוות דין (דחייה שהיא בגדר הסמכות המוקנית לבית המשפט בסעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי).
על כן, יש לדחות את טענות המערערים בדבר הצורך בהחזרת התיק לבית המשפט קמא כדי לבחון מחדש את החלטתו על רקע הגשת מסמכים הנוספים הנ"ל, שכן אין בריאות חדשות אלה כדי ללמד על שינוי נסיבות במישור של דיני התכנון והבניה, שכן אין בהם כדי להעיד על התקדמות כלשהי בהליכי ההסדרה החקיקתיים שעדיין מצויים בחיתוליהם, ואין בהם כדי לשנות מהמסקנה כי היתר בניה אינו מצוי בטווח הקרוב לעין.
סוף דבר
לאור כל המקובץ, בדין הורה בית המשפט קמא על דחיית הבקשה ובנסיבות העניין לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה והריני מורה על דחיית הערעור.
