ארכה נוספת לחברה לקדם את מטרותיה למען העיוורים

המשיבות הפנו לעע"מ 1405/13 רמות ארזים חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' עריית ירושלים (מיום 9.3.14, להלן: עניין רמות ארזים) שם, לטענתם, אישר בית המשפט העליון לרשות לממש את מטרת ההפקעה בנסיבות דומות, לאחר שחלף המועד שנקבע בפסק דין חלוט.

בית המשפט הוסיף וקבע בשלב זה את לוחות הזמנים: "בצד האמור רואים אנו להוסיף, בהנתן השהוי הרב במימוש מטרת ההפקעה עד לזמן האחרון, כי אם תוך שנתיים ימים מהיום לא יינתן היתר בנייה ולא יחל בבצוע הבנייה של גן הילדים, נראה בכך משום שינוי נקודת האיזון בין אינטרס הפרט לצורך הצבורי, שתוצאתו תהיה ביטול ההפקעה והשבת הקרקע למערערים" (הדגשה שלי – מ' א' ג') כב' השופט ע' פוגלמן, הוסיף, בסיכום פסק הדין בחלקו האופרטיבי: "על יסוד מכלול הטעמים האמורים, אציע לחבריי לדחות את העירעור; זאת בכפוף לקביעה שככל שתוך שנתיים מהיום לא יינתן היתר בנייה ולא יוחל בבנייה לצורך צבורי על הקרקע, ההפקעה תבוטל והחלקה תושב למערערים". (הדגשה שלי – מ' א' ג') אין מחלוקת כי בחלוף השנתיים הוצא היתר בנייה (למען הדיוק יום לפני תום השנתיים), אך המשיבות לא החלו בבנייה.

כב' השופט א' רובנשטיין, בהסכמת כב' השופט א' שהם סברו כי לאור ההתפתחויות בקידום מימוש מטרת ההפקעה ובעיקר לאור האנטרס הצבורי, יש לאפשר לעירייה תקופה נוספת לממש את מטרת ההפקעה (התקופה שניתנה לה בפסק דינו של כב' השופט נועם).

ב"כ הערייה בטיעוניו (עמ' 7 לפר' מיום 2.3.17), השיב כך לשאלת בית המשפט מדוע לא פנו בבקשה להארכת מועד לבית המשפט העליון: "ראינו את כל הפעולות שנעשו ....כולל הוצאת היתר בנייה שיצא בזמן. אותה שורת פעולות שנעשתה הייתה אמורה להוביל לבנייה. אף אחד לא חשב שלא נוכל לעמוד בלו"ז. לו היינו משערים שאנחנו לא עומדים בלו"ז היינו פונים לבית המשפט העליון...סברנו שתוך יומים שלושה נוכל לגדר את השטח, לשים שלט ולקדם את הדברים. בפועל הדברים לא נעשו."" אם סברה הערייה כי תוך יומיים שלושה ניתן להתחיל לגדר את השטח, ומשראתה בחלוף מספר ימים כי לא ניתן עשות כן, יכולה היו לפנות בבקשה להארכת מועד לבית המשפט העליון גם לאחר הגשת העתירה.

...

..במקרה דנא, חרף השיהוי הניכר בהתנהלות העיריה במימוש המטרה הציבורית במקרקעין, נוכח ההתפתחויות התכנוניות המאוחרות עליהן העידה, לא מצאנו במכלול כי שיהויה של העיריה מצדיק הענקת הסעד החריג של ביטול ההפקעה .

אולם, כפי שאפרט להלן, כיון שההחלטה על הארכת המועד ניתנה ע"י בית המשפט העליון (זאת בניגוד לעניין רמות ארזים) אני סבורה כי אין מקום שבית משפט זה יאריך את המועד בשנית.

לאור האמור אני מורה על ביטול ההפקעה והשבת הקרקע לידי העותרים.

סמוך לתום תקופת השכירות היתנהל משא ומתן בין הצדדים, באמצעות מר משה שפרן אשר הועסק ע"י התובעת בטיפול בדירות המושכרות על ידה, וסוכם, כי ההסכם יוארך לתקופה נוספת בת שנתיים, מיום 22.12.15 ועד יום 21.12.17, ושכר הדירה החודשי יעמוד על 3,200 ₪.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה ובפניי, שהתובעת הגיעה למקום עבודתה ודרשה ממנה לחתום על המסמכים בלי שנתנה לה שהות לבדוק אותם לעומקם, וכי חתמה מתוך אמונה עוורת שהכספים אכן מגיעים לתובעת עצמה, כפי שזו הציגה בפניה.

סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע, כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל". סעיף זה מבטא את העיקרון של "מעילה בת עוולה לא תיצמח תביעה". מקורו של עיקרון זה הנו בהשקפה, שטובת הציבור מחייבת שבתי המשפט לא יתנו ידם לאכיפת זכויות שמקורן בפעולות אסורות, המנוגדות לחוק.

העיקרון לא נועד ביסודו לעשות צדק בין הצדדים, אלא הוא עוצב למען "תיקון עולם" ותכליתו למנוע שימוש בבית המשפט כאמצעי למימוש מעשים בלתי כשרים (ראה לעניין זה ע"א 373/54 אהרונסט נ' נוימן, פ"ד י' 1121, 1150, וכן ע"א 4079/05 הוועדה המקומית לתיכנון ובניה-שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ, פורסם בנבו, 11.11.2010).

...

לאור התנהגותה של התובעת, והקשר הישיר בין הפעולה האסורה לבין הסעד המבוקש בתביעה שלפניי, אני סבורה שאין מקום שבית המשפט יתן את הסעד המבוקש.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"צ 6184-12-19 המרכז לעיוור בישראל נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ ואח' מספר בקשה:21 לפני כבוד השופטת מיכל עמית - אניסמן המבקש המרכז לעיוור בישראל ע"י ב"כ עו"ד אורון שוורץ ו/או עו"ד יוגב נרקיס ו/או עו"ד אופירה סמבל המשיבות 1. דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ ע"י ב"כ עו"ד נועם רונן ו/או עו"ד תום אלקלעי 2. אגד חברה לתחבורה בע"מ 3. אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ המשיבות 2-3 ע"י ב"כ עו"ד דורון טאובמן ו/או עו"ד איילת כהן 4. קווים תחבורה ציבורית בע"מ 5. אפיקים שירותי תחבורה מתקדמים בע"מ המשיבות 4-5 ע"י ב"כ עו"ד עמית גור ו/או עו"ד דרור אפלדורף החלטה

בנוסף, שוקפו הסכויים והסיכונים הכרוכים בניהולה של בקשת האישור ונקבע כי לאחר הגשת עמדתו המשלימה של משרד התחבורה יודיע המבקשת עמדתו באשר להמשך ניהול ההליך.

בהחלטה מיום 1.3.2022, לאחר שניתנה למבקש שהות לפעול אל מול משרד התחבורה ושרת התחבורה לשם בירור שאלות שלטענתו מענה משרד התחבורה עליהן אינו משביע רצון, נקבע כי על הצדדים להגיש הודעת עידכון.

עוד מבקש הוא, כי בית המשפט יימנע מהשתת הוצאות, שעה שהמבקש הוא גוף פילנתרופי המשמש ארגון גג בעבור ארגונים שונים למען אנשים עם עוורון ולקויות ראייה.

לטענת המשיבות, אין בהבנתו המאוחרת של המבקש כי תובענה ייצוגית אינה האכסניה המתאימה כדי לקדם את האג'נדה אותה ביקשה לקדם כדי להצדיק את ניהול ההליך כנגד המשיבות ולפטור אותו משיפוי המשיבות בגין הנזקים שנגרמו להן כתוצאה מניהול ההליך.

לכך יש להוסיף את העובדה כי המשיבות לא פירטו את ההוצאות שנגרמו להן במסגרת ההליך ולא צרפו אסמכתות להוצאותיהן הנטענות, כמו גם את היותו של המבקש עמותה ללא מטרות רווח.

...

במסגרת הפעלת שיקול דעתו על בית המשפט לבחון האם יש טעם בהמשך ניהול ההליך, האם יועיל הדבר לחברי הקבוצה, והאם יש הצדקה להקצאת הזמן והמשאבים הדרושים לשם כך. לאחר שעיינתי בבקשת האישור ובבקשה דנן, שעה המבקש סבור כי אין עוד טעם בניהול ההליך, ובכוונתו לפעול מול משרדי הממשלה, חלף ניהול ההליך, וכן שעה שהמשיבות מסכימות כי יש לאשר את ההסתלקות, ואף טוענות כי מלכתחילה לא היה מקום להגיש התובענה, סבורתני כי אכן אין מקום להמשיך בניהול ההליך כנגד המשיבות.

סוף דבר נוכח האמור לעיל, אני מאשרת את הסתלקות המבקש מבקשת האישור.

הפצוי לציבור יתגלם בשניים: העמדת חדרי מלון ושרותי אירוח לארגונים הפועלים לטובת החברה – עם לינה או בלעדיה – באופן שיעלה בקנה אחד עם מטרותיהם הציבוריות; חלוקת שוברים לארוחות ערב במלונות הרשת.

‚עלם – עמותה לנוער במצבי סיכון‘ תהיה זכאית לשירותים ששוויים נע בין 350 אלף ל-400 אלף ש"ח (כ-48 אחוזים משווי השירותים); ‚אגודת הספורט לעיוורים בישראל – א.ס.ע.י.‘ תהיה זכאית לשירותים ששוויים נע בין 175 אלף ל-225 אלף ש"ח (כ-25 אחוז); ‚אנוש – העמותה הישראלית לבריאות הנפש‘ – לשירותים ששוויים נע בין 125 אלף ל-175 אלף ש"ח (כ-18 אחוז); ‚עמותת גוונים לפיתוח החינוך הקהילה והסביבה‘ ו‚עדן – העמותה לקידום פרוייקטים חנוכיים, חברתיים ותרבותיים בנגב הצפוני‘ – לשירותים ששוויים נע בין שלושים אלף לחמישים אלף ש"ח. מקום מושבה של עדן הוא בקבוץ כרמייה, והצדדים הסכימו שמרב התרומה לגוונים תיתמקד בסניף שדרות.

הבסיס לחישוב שווייה של הטבה זו – רבע מיליון ש"ח לכל היותר – נעוץ במחירונים הרישמיים של ארוחות הערב שיהיו תקפים כשתוענק, ולמען הסר ספק הצהירה הנתבעת גם כאן שהמחיר הרישמי הוא המחיר שהיא גובה מהאורחים ולא אחר.

בתוך 45 יום מסופה של תקופת ההטבה המוארכת יוגש דוח נוסף של רואי-החשבון.

...

הצדדים הסכימו בסופו של דבר להקטין את השווי שיוקדש לשוברים ל-250 אלף ש"ח, סכום שנראה לי הוגן וסביר ביחס לסכום הפיצוי, למטרתו ולהקצאת המשאבים בהתאמה.

הינֵּה כי-כן בשים לב לסיכויים ולסיכונים שבהמשך ההליך המשפטי ובהוצאות שהוא מצריך, ומשום שפשרה מייצגת את עמדותיהם של שני הצדדים, אני סבורה כי ההסדר שהונח לפניי מדוד, הוגן ומשרת את חברי הקבוצה כדבָעֵי.

הנתבעת תשלם את גמולם של התובעים בתוך שבוע מהמועד שבו יהפוך פסק-דין זה חלוט, כנגד טופס דיווח על עסקת אקראי שימסור לה כל אחד מהם.

בתגובה הובאה עמדת גורמי המיקצוע בשירות למען הילד באותה העת, שלפיה מאחר שהילד שנימסר לאימוץ נושא תחושה של חריגות, רצוי להמנע מהעמסת "מטען" נוסף, בדמות השמתו בתא משפחתי שטרם זכה ללגיטימציה חברתית בחברה הישראלית.

במסגרת התגובה ביקשה המדינה שהות של כ-4 חודשים כדי לאפשר לשרים ללמוד את הנושא ולגבש את עמדתם, תוך שצוין כי בתקופה זו ניתן יהיה לקדם את ההליך הפנים-ממשלתי בנוגע להצעת החוק.

לעומתה, התכלית האובייקטיבית כוללת את המטרות והמדיניות, את הערכים והעקרונות שאותם נועד להגשים כל דבר חקיקה בחברה דמוקרטית מודרנית, כלומר, "התכלית שקורא 'סביר' של דבר החקיקה במדינה דמוקרטית ייתן לו בעת מתן הפירוש" (ברק, פרשנות החקיקה, בעמ' 249; עניין לוונשטיין-לוי, פסקה 24; עניין אבו ערפה, פסקה 30 לפסק דיני; בג"ץ 273/10 אלמיזרק נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים, פסקה 13 (2.9.2011)).

בנוסף לאמור, סבורני שכפי שציינה היועצת המשפטית לממשלה, הפרשנות שלפיה זוגות מאותו המין באים בגדרי התיבה "איש ואישתו יחד" מקדמת את טובת הילד גם על ידי יצירת המשכיות והרמוניה בין חוק האימוץ לבין ההסדר שקבוע בחוק האומנה.

...

על רקע האמור, מובן כי הביטוי "איש ואשתו יחד" שבהוראת סעיף 3 לחוק האימוץ, נחקק בעולם-של-אתמול, בו הוכר רק דגם זוגי ומשפחתי אחד, של זוגיות הטרוסקסואלית – ולא בעולם של-היום, הכולל משפחות מסוג חדש.

לאור שינויי העיתים, ושינוי "סביבתו המשפטית" של החוק כפי שתוארה, אני סבורה כי ביטוי זה אינו משמש כמנעול, אלא כמַפְתֵּחַ (כלשונו של השופט נ' ממן בעניין ירושת המנוח ש.ר, בפסקה 16).

הצעה זו נדחתה בסופו של דבר, אך מעניין לציין כי כאשר נידונה הוראת סעיף 4 לחוק, הקובעת את הפרש הגילים בין המאומץ לבין "בן זוגו" של הורה המאומץ, הוצע לנקוט עקביות ולהחליף את הביטוי "בן זוג" בביטוי "איש ואשתו" – והצעה זו נדחתה, מן הטעם שלא נמצא שוני רלבנטי בין הביטויים (שם, בעמ' 8).