יש לציין כי במסגרת כתב ההגנה שהוגש ע"י בנה של התובעת, הוא הנתבע מס' 1 (להלן:
"הנתבע") אף הוא עתר לדחיית התביעה על הסף מטעמים דומים, הכל כפי שיפורט
בהמשך.
בשנת 2019 הגישה התובעת תביעה נוספת בבית משפט השלום בנצרת (ת"א
2903-
05-
19 ) הדומה במהותה לתביעה זו, במסגרתה עתרה לבטל את הסכם
החכירה ולהכיר בה כבעלים של הדירה בה היא מתגוררת במקרקעין וזאת מכוח
החזקה רבת שנים, אולם תביעה זו נמחקה על הסף, בין היתר מטעמים של חוסר
סמכות עניינית, מעשה בית דין ולאור קיומו של הסכם הפשרה מושא פסק הדין
(לא הוגש ערעור על פסק הדין) (להלן: "ההליך בבית משפט השלום").
הנתבע הגיש כתב הגנה מטעמו ואילו המדינה הגישה את הבקשה שבפניי וניתנה ארכה
להגשת כתב הגנה עד למתן החלטה בבקשה זו.
ביום 4.10.21 היתקיים דיון מקדמי לפניי במסגרתו טענו בהרחבה ב"כ הצדדים את
טענותיהם.
...
זאת ועוד, צעידה אחורה בזמן לשנת 1995 מעלה כי בין הצדדים התנהלו מספר הליכים
בעניין המקרקעין והזכויות בהן, כאשר למעשה הליך ההכרעה הראשונה, בו אושר הסכם
הפשרה ביחס לזכויות במקרקעין (ת"א 2894/95 ) הוא מקור הסכסוך גם בהליך זה.
מסקנה זו נלמדת מבין השורות הגם שהתובעת ניסתה להלך על חבל דק בהצגת טענותיה
(אחרת גם לפי גישת התובעת לא תהיה לה עילת תביעה מכוח חזקה רוכשת/התיישנות).
בשים לב לאמור לעיל, סבורני כי יש בהליכים הקודמים כפי שפורטו, כדי להוות מעשה
בית דין כלפי התובעת שהיה בידה לעלות טענות בעניין זה אגב התביעות הקודמות
)23402-
07-
13 ,12204-
09-
2894/95 ) או לבקש להסדיר את זכויותיה משך השנים, אך 6 ,
היא לא עשתה כן. הטענה כי סוגיית הבעלות ביחס לבית לא עלתה קודם כי לא הייתה
סיבה להעלותה, אין בה די, שכן על התובעת הייתה חובה להעלות כל טענה שיכולה
הייתה להעלות והמקימה לה זכות בעלות.
סוף דבר
בנסיבות לאחר ששקלתי בדבר, בחנתי טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו ובראי
עקרונות היסוד שנקבעו בתקנות
-
5 בתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט 2018 , ומכוח
41 (א)( 4) לתקנות לעיל אני מורה על מחיקת התביעה.
