ארבע שנות מאסר בפועל למורשע בהריגה

כמו כן, המערער 1 (להלן: חומייני) הורשע בהריגה – עבירה לפי סעיפים 298 + 29(ב) לחוק העונשין והמערער 2 (להלן: אשרף) הורשע בסיוע להריגה – עבירה לפי סעיפים 298 + 31 לחוק העונשין.

בית-המשפט המחוזי גזר על חומייני שבע שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שיחרורו ממאסר עבירה על אחד הסעיפים בהם הורשע ועל אשרף גזר ארבע וחצי שנות מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שיחרורו ממאסר עבירה על אחד הסעיפים בהם הורשע.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין ערעורו של אשרף להידחות ואילו ערעורה של המדינה על קולת עונשם של המערערים בדין יסודו.

המבקש נדון לארבע שנות מאסר בפועל ולפסילה מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שבע-עשרה שנים, לאחר שהורשע בהריגה, כאשר נהג ברכב כבד וגרם למותם של שלושה בני מישפחה אחת.

...

אינני מקבלת את הטענה כי יש למנות את המועד להגשת עתירה לדיון נוסף החל מהמצאת פסק הדין נשוא העתירה.

]השופט א' רובינשטיין: ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט אורי שהם) בתיק פלילי 40171/04 מיום 31.12.2006, בו הושתו על המערער שש שנות מאסר, מתוכן ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים לבל יעבור עבירה של גרימת מוות ברשלנות או של הריגה תוך נהיגת רכב מנועי; וכן נפסל המערער מקבלתו או מהחזקתו של רשיון נהיגה למשך 20 שנה מיום 27.6.2003.

בע"פ 8103/05 עותמאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) אישר בית משפט זה, מפי השופט לוי, הרשעה בהריגה ועונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל למי שחצה צומת באור אדום וקיפח חיי אישה.

...

כשלעצמי אני סבורה כי אין מאבק נחוש בתאונות הדרכים ללא ענישה מחמירה.

במקרה דנן אני סבורה כי התוצאה אליה הגיע חברי משקפת איזון ראוי המביא בחשבון, בנוסף לצורך להילחם בתאונות הדרכים ולהביא בחשבון את כאבה של המשפחה שיקיריה נקטפו בטרם עת, גם שיקולים רלוונטיים נוספים ובעיקר ההחמרה באישום להריגה לאחר שהוגש כתב האישום לבית משפט השלום בעבירה של גרם מוות ברשלנות – עניין שיש לו משקל כפי שעמד על כך הסנגור, נסיבותיו האישיות המורכבות של המערער, ובעיקר העובדה כי כמערכת מחויבים אנו, לצד ההחמרה ברף הענישה על מנת להגיע לרמת ענישה ראויה, גם בשמירה על אחידות מסוימת ברמת הענישה.

סבורני כי העונש המוצע על ידי חברי משקף איזון הולם בנסיבות ועדיין הוא עונש חמור וראוי בנסיבות.

לאחר שהורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בבצוע עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הוטלו על המערער 12 שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה למשך שנתיים, לבל יעבור במשך 3 שנים מיום שיחרורו עבירת אלימות מסוג פשע ופצוי בסך 25,000 ש"ח למשפחת המנוח.

בהסדר הטיעון נקבע כי כתב האישום יתוקן כך שתיוחס למערער עבירת הריגה ולא עבירת רצח, והמשיבה תגביל את העונש המתבקש על ידה לארבע עשרה שנות מאסר בפועל, למאסר על תנאי ולפצוי שישולם למשפחת הקורבן.

...

התמונה המצטיירת מובילה למסקנה כי לא נפלה כל שגגה בתוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא.

עם זאת, הצדדים היו חלוקים בשאלת ההרשעה בעבירות של הריגה והפקרה אחרי פגיעה; בעוד שהמשיבה עמדה על כך כי יש להרשיע את המערערת גם בעבירות אלו, המערערת סברה כי יש להרשיעה, במקום זאת, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות ואי-דיווח על תאונה (בהתאמה), וסוכם כי הצדדים יטענו בהקשר זה ובית המשפט הנכבד יכריע.

בתאריך 18.10.2009 גזר בית המשפט הנכבד קמא את דינה של המערערת, והשית עליה עונש של ארבע שנות מאסר בפועל, בנכוי תקופת מעצרה, וכן פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה, למשך עשרים שנים.

...

מסקנה זו – משתלבת בצורה יפה גם עם המטרה החברתית הרחבה יותר שאותה משרתת עבירת ההפקרה.

אין בידי לקבל את טענתה של המערערת, לפיה עונשה הינו חמור יתר על המידה.

זאת ועוד – נראה שהעונש שהוטל על המערערת עולה בקנה אחד עם רף הענישה שנקבע במקרים דומים בעבר (השוו: ע"פ 10990/03 אלהרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.2005); פרשת גולה; פרשת ימיני), ואף וייתכן שהוא מקל בהקשר זה. נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי לדחות את הערעור.