אפשרות לפשרה של חוב חברה בפירוק

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט י' דנציגר בסעיף 9 לפסק דינו ברע"א 7392/12 רומנו נגד עירית יהוד מונסון (25.10.12) (להלן: "עניין רומנו"): "קריאת לשונם של הסעיפים שבמחלוקת – סעיף 8(ג) לחוק מזה וסעיף 119א(א)(3) מזה – במשולב, מלמדת בבירור כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי בהנתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשה שלא בתמורה או בתמורה חלקית... כל מסקנה אחרת תסכל למעשה את הטעם הטמון בהעברת הנטל אל בעל השליטה על פי ההסדר" מטרתו של החוק, כפי שהובא בפסק דינו של כב' השופט שנלר, בעיניין רומנו הוא: "למנוע היתחמקות מתשלום מס באמצעות הברחת נכסי החברה החייבת, תוך מתן אפשרות, ואמצעי נוסף לרשויות מקומיות לגבות חובות ארנונה, במקרים בהם חברות פרטיות שנשאו בחובות כלפי הרשויות הפסיקו את פעילותן ו"נעלמו" מהשטח ללא שפרעו חובותיהם לרשויות.

הוכח כי הנתבע פנה חדשות לבקרים לעירייה, על מנת להסדיר את חובות החברה בארנונה, תוך שציין כי מצבה הכלכלי של החברה בכי רע. העיריה היא אשר סירבה להצעות הפשרה.

...

ובהקשר זה התביעה נדחית.

ומה המסקנה המתבקשת.

סופו של דבר דין טענות העיריה להרמת מסך ההתאגדות ויחוס חובות החברה לנתבע – להידחות.

המנהל המיוחד טוען כי מאז שהחלו הליכי הפרוק המשיבים עושים כל שבאפשרותם לחמוק מלמסור לו את מלוא המידע הקשור בחברות וכי על אף ההליכים הרבים שהתנהלו בין הצדדים, המשיבים אינם משתפים פעולה באופן מספק ואף מעבר לכך.

המשיבים טוענים כי אין קשר סיבתי בין עילות הבקשה ובין סכום החובות של החברות שבפרוק.

יתרה מכך, עולה חשד כי הגשת בקשת הפרוק על ידי חזאם, שהוא בנו של המשיב 2, נעשתה בתיאום בין הצדדים ועל מנת להונות את נושי החברה והעובדה שחזאם גם הגיש בקשה לסגירת ההליכים בעקבות הסכם הפשרה הלכאורי שנחתם בינו ובין החברות שבפרוק מעלה חשד כי מדובר בתרמית.

...

המסקנה היא כי יהיה על המשיבים לשלם את מלוא חובות החברות, כפי שייקבעו באופן סופי במסגרת ההליך.

סוף דבר: בהמשך לכל המצוין לעיל, נקבע כדלקמן: המשיבים 2-1, יחד ולחוד, יחוייבו בתשלום מלוא חובות החברות לאחר שייקבע היקפם באופן סופי ובנוסף יחוייבו בשווי הפעילות שהוברחה מהחברות למשיבה 3.

הבקשה נגד המשיבה 3 נדחית ללא צו להוצאות.

ביום 14.7.2020 דחה המנהל המיוחד הראשון את תביעת החוב של העובדים בהחלטה מפורטת ומנומקת, תוך שצויין בהכרעתו כי הוא רשאי "להציץ מעבר לפרגוד" של פסק הדין מיום 14.11.2017, למרות שזה אישר את תביעתם של העובדים נגד החברה שבפרוק (בהסכמת הצדדים לאותו הליך).

נוכח מסקנה זו, אין צורך להדרש לשאלה הנכבדה האם פסק דינו של בית הדין לעבודה, מיום 14.11.2017, לפיו נדחתה תביעתם של העובדים נגד המשיבה, משתיק גם עילת תביעה אפשרית של העובדים נגד המשיבה מכוחה של המחאת הזכויות וההתחייבויות מיום 11.12.2014, והאם כאשר נכרת הסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין ביום 14.11.2017, כוונתם של הצדדים היתה ליסתום את הגולל על עילת תביעה אפשרית זו של העובדים נגד המשיבה.

...

סיכומו של דבר, בקשתו של המנהל המיוחד השני נדחית.

כפועל יוצא מכך תמו הליכי הפירוק ואני מורה על חיסולה של החברה שבפירוק.

בכל הנוגע לסוגיית ההוצאות, שקלתי אם לא ראוי לחייב את העובדים בהוצאות המשיבה, אך בסופו של דבר באתי לכלל מסקנה כי יש להימנע מכך, שהרי הבקשה שנדחתה לא היתה בקשתם שלהם, אלא בקשתו של המנהל המיוחד השני.

בנוסף, ניצל המפרק מבצע לתשלום חובות מטעם משרד הפנים, ובאמצעות הלוואה שניתנה לחברה בפרוק על ידי חברת א.נ. טייטלבאום, שולם לעירייה סך של כ- 5.2 מיליון ₪ בלבד ובכך סולקה במלואה תביעת החוב של הערייה.

לאחר ששמעתי את הצדדים באותו דיון ניתנה החלטתי (ר' עמ' 10 ש' 21 עד עמ' 11 ש' 2), בה ציינתי כדלקמן: "אכן כדברי הכנ"ר והצדדים המעורבים, הסעד המבוקש, קרי, ביטול צו הפרוק הנו חריג, יחד עם זאת נוצרה סיטואציה חריגה בין היתר, בזכות פועלו הנמרץ של המפרק כאשר אותר הנכס ונעשו הפעולות הנדרשות על מנת שניתן יהיה לממשו. בזכות פעולות אלו יש לחברה את האפשרות לפרוע 100% מהחובות, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית. עלתה השאלה לגבי היתנהלותו של בעל המניות, אולם אזכיר כי מדובר בתיק פירוק ולא תיק פשיטת רגל על כל המשתמע מכך. עוד אציין כי הליכי חידלות פרעון אינם הליכים עונשים, אלא נועדו בעיקר להשיא את התמורה לנושים ובמקרה הזה, מטרה זו מתגשמת במלואה. ניתן לטעון גם שישנה מטרה לפעול לשקום החברה וגם כאן מטרה זו תמומש בדרך זו.

ביום 28.4.22, משלא הוגש הסכם הפשרה, קבעתי כדלקמן: "על אף שלוש החלטותיי לא הוגש הסכם הפשרה. אין בדעתי להמשיך ולעקוב אחר הגשות בתיק זה. מסיקה אני כי המגעים לא עלו יפה וכי אין מקום ליתן את הסעד המבוקש – קרי ביטול צו הפרוק. משכך, ההליכים יימשכו כסדרם". בעקבות החלטה זו הוגשה באותו יום בקשה נוספת למתן אורכה להגשת ההסכם ונעתרתי לבקשה זו כשהמועד החדש להגשת ההסכם נקבע ליום 12.5.22.

...

לאחר ששמעתי את הדברים והובא לידיעתי כי המשקיעה אכן שילמה סכומים כאלו ואחרים בתיק זה, קבעתי כדלקמן: "כפי שציינתי בתחילת הדיון, עיקרו יועד לשאלה האם להורות על המשך הליכי המימוש אם לאו. לא הסתרתי את הקשיים והבעיות באימוץ החלופה שהוצעה על-ידי המשקיעה והיא, קיום המתווה, על אף שלא קיבל אישור סופי של בית המשפט. הצדדים אשר היו באולם ובכלל זה נושים, ואף נושים פרטיים (עיריית ת"א ועיריית חולון), ציינו בפני כי אם יקבלו את כספם ואם תהיה עמידה במלוא התנאים שנזכרו בזמנו בהחלטה, הם לא יתנגדו לאישור המתווה.

לצורך כך, משהה אני את החלטתי בבקשות היום עד ליום ג' 13.12.22 שעה 13:00.

באשר לערבות שהופקדה – בהסכמת הנוכחים שהיו באולם; לנוכח האמור בסעיף 34 לעיל; מאחר והוצהר על ידי סילבר כי הכספים הופקדו על ידו או מי מטעמו (המשקיעה); מאחר ולטענתו השקיע סכומים נוספים (וכל המחלוקות, אם תהיינה, בינו לבין ברכה לא תתבררנה במסגרת תיק זה) – מורה אני על השבתה לידי המשקיעה.

לעמדת הנאמן, מרגע שסולקה תביעת החוב של המבקשת כחלק מהסכם הפשרה, היא איננה נושה של החייב או של החברה שבפרוק והיא גם איננה בעלת עניין בהליך חידלות הפרעון.

בהמשך, וככל שהלשון סובלת יותר מפרשנות אחת, על בית המשפט להיתחקות אחר תכליתו של דבר החקיקה, ומבין הפרשנויות האפשריות לבחור את זו המיטיבה להגשים את אותה התכלית.

...

ממילא לא ניתן להסיק מסקנה נחרצת וחד-משמעית ביחס לכוונת המינוח "בעל עניין" רק בהסתמך על ההיסטוריה החקיקתית (המועטת) המיוחסת לסעיף 214 לחוק חדלות פירעון.

אין בידי לקבל את ההשוואה שערכה המבקשת להרחבת מעגל הזיקות מכח סעיף 11 לחוק החברות המאפשר לחברה להתחשב באינטרסים של גורמים שאינם נמנים על בעלי מניותיה.

סוף דבר אשר על כן, הבקשה הנדחית.