אפשרות חזרה מהודאה לאורך כל שלבי המשפט

סעיף 153(א) לחוק, אשר יעמוד במוקד דיוננו שלהלן, קובע כך: "הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו" (ההדגשה הוספה – א.ש.).

אפשרות מוגבלת זו לחזרה מהודאה ממחישה את העקרון המשפטי אותו אימצנו מבראשית, לפיו "הדיון הפלילי אינו [...] משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק" (ע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד א 5, 18 (1948)), ולצד זאת את העקרון המשפטי האחר – והחשוב לא פחות – אשר קובע כי הפרוצידורה הנהוגה בבתי המשפט איננה "תכנית כבקשתך" (ראו ע"א 5400/18 מיר נ' מירון, פסקה 1 לפסק דיני (‏28.1.2019)).

המחוקק אמנם לא פירש בסעיף 153 האמור מהם אותם "נימוקים מיוחדים" אשר מצדיקים את מתן ההיתר לנאשם לחזור בו מהודאתו, אך לאורך השנים הפסיקה שדנה בסוגיה קבעה בעיניינה מספר קווים מנחים ומחייבים – ואת אלו אפרט כעת אחד לאחד.

...

סבורני, אם כן, כי בטענות המערער אשר מלינות על הרשעתו על בסיס ההודאה שמסר לבית משפט קמא אין כל ממש.

באשר לעונש המאסר שהושת על המערער, סבורני כי עונש זה הינו שקול, מאוזן והולם את חומרת מעשיו, שכאמור כללו ניסיון לרצוח אזרחים תמימים על ידי הצתת רכב ההסעות בו נסעו.

לגוף העניין – אף בהיתחשב בעיתוי הבקשה לחזרה מהודאה, הרי שאין לשעות למערער, אשר היה לאורך כל הדרך מיוצג בידי עו"ד וכאמור, בבקשתו של עו"ד סעאבנה לעיכוב הליכים לא צוין כי המערער לא הודה, אלא רק שהוא לא הבין את טיב הודאתו.

הפסיקה אף הכירה באפשרות לחזרה מהודאה בשל טעות בהפעלת שיקול דעת בנסיבות מסוימות (ר' ע"פ 6028/13 פלוני נ' מדינת ישראל (20.3.2014) (להלן: "עניין פלוני)). ככלל, בית המשפט מוסמך לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו בכל עת, לרבות בשלב העירעור. לעיתוי הבקשה חשיבות רבה, כך שככל שהיא מוגשת בשלבים מוקדמים יותר של ההליך כך תגבר הנטייה להעתר לה. אולם, המבחן המהותי הנו מבחן המניע, היינו - האם בקשת הנאשם לחזרה מהודאה נובעת מרצון כן ואמיתי להוכחת חפותו, או שמא מדובר במהלך טאקטי שמטרתו הפקת תועלת משפטית כלשהיא, בעוד שמבחן העיתוי מהוה אך כלי עזר להכרעה במבחן המניע (ר' עניין פלוני והפסיקה אליה מפנה).

...

 אני סבורה, כי לו המערער, בתום לב, היה מגלה רצון לעמוד על חפותו וצורך לנהל את משפטו, היה מגיש בקשה לחזור בו מהודאתו, בסמוך למועד בו עשו זאת הנאשמים האחרים, וטרם למו"מ עם המשיבה.

על יסוד מכלול האמור לעיל נדחה הערעור על הכרעת הדין.

אף שצוין בכותרת הודעת הערעור שזו מכוונת גם כלפי גזר הדין, בפועל לא נטען מאום בהקשר זה ומשכך הערעור נדחה גם על רכיב זה. המזכירות תמציא לצדדים.

עובדה שיש בה, לטענתו, כדי לחזק את עמדת המבקש בדבר סתירה מהותית בין הודאתו, כפי שנרשמה בפרוטוקול, ובין עמדתו כפי שהדגישה פעם אחר פעם לבא-כוחו דאז – פער שמצדיק ואף מחייב מתן אפשרות למבקש לחזור בו מהודאתו.

סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי נאשם רשאי לחזור בו מהודאתו, בכל שלב של המשפט, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

לאורך השנים נקבעו בפסיקה שלוש עילות מרכזיות בהן ניתן להיתחשב בהתקיימן ישקול בית המשפט להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו: פגם ברצון החופשי; כשל בייצוג המשפטי; ורצון כן מצד נאשם בחשיפת האמת העובדתית (ע"פ 7931/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (30.09.2020); ע"פ 2005/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (11.08.2020)).

...

לאור כל אלה, בנקודה זו, אין בידי לקבל את טענת ההגנה שכשל בייצוג לצד סיכויי הערעור מטים את הכף לטובת קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

על-כן, אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע.

גם בקשה זו אין בידי לקבל.

נימוק זה אינו מצדיק חזרת נאשם מהודאה ועל אחת כמה וכמה אינו אפשרי בנסיבות הנדונות, שבהן אין מחלוקת על כך שנושא הרשעת הנאשם בשתי העבירות נדון ולובן לאורך ההליך כולו ובסופו של דבר הנאשם הביע את הסכמתו המפורשת להרשעתו בשתיהן.

אפשרות הנאשם לחזור בו מהודאתו לאחר הרשעתו מעוגנת בסעיף 153(א) בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המורה כי נאשם רשאי "בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, מכולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שירשמו". במהלך השנים הוכרו שלוש העילות הבאות, אשר בהתקיימן תתאפשר חזרת נאשם מהודאתו: פגם ברצונו החופשי בעת מתן הודאתו; כשל חמור בייצוגו המשפטי; ורצונו הכן לחשוף את האמת העובדתית.

...

רביעית, אמנם ניתן לזקוף לזכות הנאשם את העובדה שבסופו של דבר הודה במעשיו, אך היה זה בשלב מאוחר, לאחר שמיעת הראיות ולאחר הגשת סיכום טענות הצדדים.

גזירת עונשו של הנאשם לאחר איזון כלל השיקולים שעליהם עמדנו, תוך שקילת טענותיה של ההגנה, הצורך בהרתעתו האישית של הנאשם והצורך בהרתעת הרבים מפני עבירות אלימות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לאמץ את עמדת המאשימה בעניין מיקום עונשו של הנאשם בגדרי מתחם העונש ובעניין העונש שראוי להשית עליו.

גזר הדין – סיכום לנוכח כל האמור, על הנאשם נגזרים העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך שלוש-עשרה שנה, החל מיום מעצרו ביום 21.4.2020 (במקרה של סתירה לרישומי שב"ס, יש לפעול לפיהם).

סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1952 קובע כי חזרה מהודאה אפשרית בכל שלב של המשפט, ברשות מבית המשפט שתנתן רק מטעמים מיוחדים שירשמו.

שנית, למעט הודאתו בפני בית המשפט בהליך גישור קצר, נמצא כי לאורך כל ההליך הפלילי עמד הנאשם על הכחשתו את המיוחס לו, הכחשה המקבלת משמעות ממש בפני שירות המבחן בשני התסקירים שנערכו עליו, וביתר שאת בעובדה כי חרף הכחשתו עוד במהלך עריכת התסקיר הראשון, בא השרות בהמלצה להאריך את המאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו, להמנע מהשתת עונש בדמות של"צ ולמעשה להסתפק בענישה שיקומית טיפולית בדמות צו מבחן למשך שנה.

...

בכל הנוגע למניע, סבורני כי אין ממש בטענת התביעה.

נמצא איפה, כי השילוב בין השלב בו מצוי ההליך הפלילי ( טיעונים לעונש) לעולה מתסקירי שירות המבחן, לרבות מדברי באת כוחו הקודמת של הנאשם, עוה"ד צרפתי, מבסס היטב את המסקנה, כי אין מדובר בחישוב טקטי של הנאשם, אלא במי שמסרב להשלים עם הודאה שלדבריו נתן שלא מרצונו המלא, ואשר בכנות מבקש להילחם על חפותו.