משכך, הוועדה מציינת כי הזכות לשימוש בחקלאות לא נגרעה מהמתנגד וזכויותיו במקרקעין על פי ההסכם עם רשות מקרקעי ישראל נשארו בעינן.
יצויין לעניין זה, כי במהלך הדיון בעתירה, אישר ב"כ העותרים, כי התכנית איננה פוגעת בבעלות העותרים במקרקעין, וכי יעוד המקרקעין היה חקלאי עוד כאשר הועברו אל העותרים, במסגרת הסכם הפשרה עם המדינה, אך לדבריו, לא הובא לידיעת העותרים, דבר קיומן של מיגבלות פיתוח במקרקעין.
עוד נטען, כי העתירה נגועה בחוסר ניקיון כפיים, באשר "העותרים מצפים כי מגוריהם בשטח (שאינם כדין כאמור) יסכלו כל תיכנון במרחב. ברור כי התיכנון הסטאטוטורי אינו צריך להתאים עצמו לבנייה הלא חוקית בשטח...".
לטענת המדינה, התכנית לא שינתה את מעמד העותרים בשטח, אינה פוגעת בזכויותיהם ביחס למקרקעין, ואינה מגבילה את אפשרויות הבניה בשטח, משום שממילא אפשרויות כאלה לא היתקיימו, בשל מיגבלות הבניה ויעודי הקרקע שנקבעו עוד קודם העברת המקרקעין לעותרים.
אין גם טענה, כי התכנית והקמת איזור התעשיה על פיה, יפגעו בשימוש במקרקעין למטרת חקלאות, בהתאם ליעודם.
...
כאמור לעיל, סבורני כי לעניין זה, יש ליתן משקל לפעילותה המצומצמת – ואולי מצומצמת מדי – של המדינה למניעת בנייה והתיישבות במקרקעין, בתחום מגבלות הבניה של התכנית, אשר נמשכה, כאמור, וכעולה מן הטיעונים, עשרות שנים, עובר למסירת המקרקעין לידי העותרים, כאשר בכל אותו זמן היו מגבלות הבניה ידועות וברורות, על רקע תכנית המתאר שחלה במקום.
סבורני, כי קשה שלא לראות את הדברים על רקע המחלוקת הציבורית הקשה המוכרת במחוזותינו, בהתייחס לסוגיית הישובים הבלתי מוכרים, ולהסדרת התיישבות האוכלוסיה הבדואית המתגוררת בהם.
העתירה מתקבלת אפוא באופן חלקי, בהתייחס להחלטת המשיב מס' כמפורט בסעיף 11 לעיל, ונדחית ביחס ליתר חלקיה.
