אפליה על רקע דת: הפלת עובדת בשל אמונתה הדתית

בנוסף נפסק כי: "יש מקום להיתחשב גם בהיבט הסובייקטיבי של ההיתנהגות המפלה ולאופן בו היא נתפסת בתודעתו של קורבן האפליה: 'משמע - להשפעת היתנהגותו של המעביד על תחושות ההשפלה, העלבון והפגיעה כפי שאלה נחוות על ידי בן הקבוצה המוגנת וככל שהמעביד יכול לצפות על רקע הנסיבות ובאופן סביר כי העובד או המועמד לעבודה ייחס היתנהגות זו להשתייכות לקבוצה המוגנת ויחווה בעטיה השפלה ופגיעה בדימוי העצמי" (תעא (ת"א) 7757-09‏‏ דינה פישר נ' מרכז להכשרה מקומית תיכונית ותורנית ממיסודה של הסתדרות הנוער הדתי העובד בישראל, ניתן ביום 27.1.2013).

עם זאת, ניתנת בדו"ח אפשרות להמשיך ולהדיר את החוקרות שכן נכתב שם כי יש לאפשר: "היתחשבות ביחסים הבינאישיים ובכימיה הבינאישית של הצוות וכך בין היתר כאשר הדבר מבוקש בנימוק בשל אמונה דתית של מי מהצוות". בדו"ח גם אין כל הסבר או דיון בהסדרים הקיימים במישטרה וברשות המיסים למרות שהצוות התבקש להשוות את ההסדרים הקיימים ביחידה להסדרים ביחידות דומות במקומות אחרים.

...

מקובלת עלינו במלואה טענתן זו של התובעות, ואולם בהעדר יחסי עובד-מעביד בין התובעות לבין מר מורנו, לא נתרקמו ביניהם יחסים חוזים שעליהם מושתתות זכויותיהן של התובעות ובכלל זה זכויותיהן במשפט העבודה ועל פי חוק השוויון.

משכך נעדר בית דין זה סמכות עניינית לדון בתביעה המופנית נגד מר מורנו באופן אישי ועל כן נדחית התביעה נגדו.

לפיכך יש לחייבו בתשלום השלמת פיצויי פיטורים בלבד בסך של 3,377ש"ח. סוף דבר – המוסד לביטוח לאומי ישלם לתובעות את הסכומים המפורטים להלן: לגב' גנדל - פיצוי בגין הפרת הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בסך של 80,000 ₪; לגב' דנינו – פיצוי בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בסך של 90,000 ₪.

הסעדים להם עותר התובע הם אלה: [א] צו עשה למתן מכתב שיחרור לקרן הפנסיה והשלמת פצויי פיטורים; [ב] פיצוי בגין אי תשלום עבור קרן לקשרי מידע בשתי שנות עבודתו הראשונות בסך 43,128 ₪ שהם כ – 5,000$ בערכם השיקלי במועד הגשת התביעה; [ג] פיצוי בגין פיטורים שלא כדין שמקורם באי טפול הולם בפניותיו בנוגע להמשך העסקתו ואי קדומו האקדמי בגובה 6 משכורות בסך 101,298 ₪; [ד] פיצוי בגין הפרת חוק שויון הזדמנויות בעבודה בסך 50,000 ₪ בגין הפגיעה בתנאי עבודתו, אי קדומו המקצועי ופיטוריו בשל אפליה פסולה מחמת אמונתו הדתית; [ה] פיצוי על עגמת נפש בסך 125,000 ₪.

נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי על יסוד מכלול העדויות וחומר הראיות שנפרש בפנינו, אנו קובעים, כי התובע לא הוכיח איזה מטענותיו כלפי מכון לב ובכלל זה את הטענה, כי הופלה על רקע דת. טעמינו למסקנה זו יפורטו מטה.

...

הנה כי כן, לא שוכנענו כי מדובר בפער משמעותי כפי שמציג אותו התובע.

לאחר שבחנו את המסכת הראייתית שנפרשה בפנינו ושקלנו את טענות הצדדים לא נותר בנו ספק, כי התובע הוא שהביא את החוזה בין הצדדים לידי ביטול והדברים אכן עולים בצורה ברורה ומובהקת מתמליל השימוע.

סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעה על כל ראשיה נדחית.

שיקול זה הוא שיקול זר במובן הבסיסי ביותר והפוגעני ביותר מאחר שיש בו משום הפליית אדם על רקע אמונתו הדתית.

...

אינני מקבל טענה זו כנימוק לשלילת הפיצויים (להבדיל מהפחתת סכום הפיצוי הראוי כמפורט לעיל), אף שהתנהלותם של מנלה ראויה לביקורת, בשל מה שנחזה לנטילת החוק לידיים, כעולה מהחלטת ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז דרום מיום 18.7.2016 (ראו נספח 12 לתצהירה של הגב' סגרון), במסגרתה נקבע כך (ערר 6044/16): "(אלא ש) העורר קיבל את מבוקשו בהליך שבפנינו והמשיך, בפועל, לפעול בניגוד מתריס להוראות חוק התכנון והבנייה. גם עתה בקשת ההיתר שבפנינו נועדה, זאת בשנית או שמא נאמר בשלישית, להכשיר מצב קיים. הפעם מדובר על בנייה בניגוד להיתר שהונפק בהתאם להחלטתנו הקודמת וממש בסמוך לה. בניגוד לבקשה שהוצגה לנו, נבנו חדרי האירוח בקומה העליונה תוך קירוי המרפסות ללא היתר. לשם הכשרת בנייה זו ובהעדר שטחים עיקריים, מבקש העורר בבקשה הנוכחית גם שינויי בינוי בקומת הקרקע שמטרתם 'פינוי שטחי בנייה'.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת.

בנוסף, תשלם הנתבעת 1 לתובעים שכר טרחת עו"ד והוצאות בסכום כולל של 5,000 ₪.

בהקשר זה חשוב להזכיר כי הכלל הוא שלכל אדם עומדת החרות לבחור היכן לגור ומכאן שגם את החרות לבחור היכן לא לגור, אך לאף אדם לא עומדת הזכות לבחור את שכניו, ודאי שלא על סמך קריטריונים בלתי רלבאנטיים (השוו לעניין זה את סעיף 6ג(ג) לפקודת האגודות השיתופיות האוסר על הפליה בקבלה ליישוב קהילתי "מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית", ופסק הדין בסוגיה זו בבג"ץ 2311/11 סבח נ' הכנסת (17.9.2014)).

כפי שאראה להלן, המענה לשאלה זו הוא אמנם שלילי, אך אין לכך חשיבות במקרים דוגמאת זה שלפנינו – זאת, לנוכח העובדה שכללי המשפט המנהלי ממילא אוסרים על חברה קבלנית, אשר פועלת במסגרתו של מיזם משותף עם רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), להפלות בין אזרחי ישראל במכירת דירות שבנתה על אדמות המדינה על רקע תכונותיהם האישיות או הקבוצתיות כמו לאום, דת או גזע.

דרישה זו אף היא מהוה חלק מהמנגנון החוקי אשר בא למנוע הפליה בהקצאת קרקעות המדינה אשר מונעת מטעמים פסולים כגון דת, אמונה, השתייכות לאומית, מין, מגדר ונטייה מינית.

...

השאלה העומדת במרכזה של הבקשה לרשות ערעור הינה: האם הפליה במכירת דירת מגורים על ידי חברה קבלנית מקימה לנפגעים עילת תביעה נגד החברה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: החוק או חוק איסור הפליה)? מאחר שלשאלה זו יש חשיבות עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים למחלוקת, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

סיכומו של דבר: גם בהינתן נחרצות עמדות חבריי מכאן ומכאן, ראוי יהיה להכריע בסוגיה מקום שבו נדרש לכך.

לגופו של סכסוך, אינני מקבל אפוא את עמדת המערערת לפיה טעו בתי משפט קמא בכך שחייבו אותה בתשלום פיצויים.

בשל כך, מצטרף אני למסקנות חבריי, לפיהן יש לדון בבקשה כערעור, וכי דין הערעור להידחות.

בשנים הבאות יועמד האולם לשימושה של התובעת לצורך קיום אירועים ו/או כנסים כאמור למשך מספר ימים בשנה על פי צרכיה של התובעת ובתאום מראש עם הנתבעת בהתאם לפניות האולם בכפוף לחתימת חוזה (בנוסח המצורף כנספח א' או נוסח הדומה לו) ובתמורה כפי שיסוכמו וכמקובל" (הסכם מיום 8.4.14).

העותרת טוענת, כי הערייה מונעת משיקולים פוליטיים זרים, בעטיים היא נוקטת אפליה על רקע דתי.

יתרה מזו, לשיטתה היא "רואה בסובלנות ובכבוד ההדדי ערכים עליונים המאפשרים לכל אדם לחיות על פי אמונתו, השקפתו וצו מצפונו. לנוכח כך מקפידה הערייה לשמור על צרכיהם של כל תושבי העיר ומבצעת איזון עדין שנועד לשמור על המרקם החברתי והאנושי המיוחד שבה" (דברי מנכ"לית עריית רעננה, נספח 9 לעתירה).

...

בהחלטה מפי כב' השופט י' עמית נקבע כדלקמן: "לאחר שעיינתי בעתירה על נספחיה, נחה דעתי כי על פניו קיים סעד חלופי באשר מדובר בהסכם חתום בין העירייה לבין העותרת. על פניו, עומדות בפני העותרת שלוש אפשרויות: במישור האזרחי – במסגרת תובענה לאכיפת הסכם שמא אף בקשה לביזיון בית המשפט, בהתחשב בכך שההסכם נחתם במסגרת הסדר פשרה שהושג בשעתו בין הצדדים. במישור המנהלי – לאור פרט 8 בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים תש"ס – 2000 (השוו בדומה לעניין מצעד הגאווה בירושלים עת"מ (י-ם) 526/05 הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות נ' עיריית ירושלים (26.6.2005))". בהחלטה זו, פתח בית המשפט העליון את הדלת בפני העותרת לנקוט אחד משני מתווים - האזרחי או המנהלי.

לפיכך, אני מקבלת את העתירה ומורה על בטלות החלטת העירייה ביחס לביטול ההסכם ובעקבותיו ביטול הכנס שנקבע לתאריך 2.5.15.

באשר למשיבים 1,3 ו-4 – נחה דעתי כי לא חלה עליהם חובה להשיב לעתירה ומשכך, העתירה נגדם נדחית.