אפליה נגד עובדת ערביה בראיון עבודה: זכויות משפטיות

לטענת הנתבעת, אין מדובר באפליה מחמת דת, שכן התובעת זומנה לראיון עבודה בידיעה כי מדובר ברופאה ערביה.

עמדת הנציבות הנציבות טענה כי זכותם של אזרחיה הערבים של המדינה לשויון נובעת מעצם היותה של המדינה דמוקרטית ויש למחוק כל כתם של הפליה כנגד אזרחיה הערבים של המדינה.

שנית, מיד לאחר שהועמדה על כך שנקטה אפליה כלפי התובעת וקיבלה ייעוץ משפטי ראוי, הודיעה הנתבעת לנציבות כי היא מצרה על הפגיעה שנגרמה לתובעת וכי היא משנה מהחלטתה ונכונה לקלוט את התובעת לעבודה.

...

בשולי הדברים מצאנו לנכון להעיר כי לא מצאנו ממש בטענות הנתבעת כנגד תום ליבה של התובעת.

בנסיבות העניין, ולאחר שעיינו בפסיקה אליה הפנו הצדדים, אנו קובעות כי פיצוי בסך 40,000 ₪ הולם את כלל השיקולים שפורטו לעיל.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל אנו מחייבות את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 40,000 ₪, בצירוף השתתפות בהוצאות, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסך 10,000 ₪, הכל בתוך 30 ימים מהיום.

משמע, במקרה הנידון, בשונה מהתופעה הגואה של ביצוע עבירות בנשק בחברה הערבית, אין עסקינן בהחזקה של נשק מאולתר בידי עבריינים במסגרת פעילות פלילית או ביטחונית.

לשיטתו, הדבר מכרסם באופן משמעותי בטיעוני המדינה לחומרה כנגד הנאשם, באופן המנוגד ל"עיקרון אחידות הענישה" והוא זכאי ל"הגנה מן הצדק".

בת"פ (חי') 51207-09-12 מדינת ישראל נ' דכור (30/9/13), מפי כב' הש' שרון נתנאל, הורשע הנאשם על יסוד הודייתו, לאחר שנשמעו מרבית הראיות בתיק, בעבירות של ייצור והחזקת נשק וירי באיזור מגורים, לאחר שבעת עבודתו כרתך במפעל, ייצר כלי שסוגל לירות קליע ולהמית אדם, והחזיקו בביתו כשלוש שנים עד שנתפס בחיפוש, כאשר אין חולק כי הייצור נעשה לשם שימוש בנשק לצייד.

אשר לטענת ההגנה כי יש להקל בעונשו של הנאשם בשל האפליה שנוקטת המדינה כלפי הנאשם, משבחרה להגיש נגדו כתב אישום ולעתור למעצרו עד תום ההליכים, בעוד שעד כה לא נקטה בהליך משפטי כלשהוא כנגד בן דודו החייל - עומדת בפני הודעת מצ"ח כי "בימים הקרובים" בכוונתה להגיש כתב אישום נגד בן הדוד בעבירות של שימוש בלתי חוקי בנשק והתנהגות שאינה הולמת.

דא עקא, שכמפורט לעיל ובתסקיר, הנאשם איחר לראיון התאמה שנקבע עמו מראש, היתנהל בצורה מניפולטיבית מול שירות המבחן ומסר מידע כוזב על אודות סיבת איחורו לראיון, ובשל פערים שעלו בדיווחיו של הנאשם, אימת שירות המבחן את המידע שמסר מול היחידה לפיקוח אלקטרוני.

...

נוכח נסיבות אלו ומשיקולי שיקום, מצא בית המשפט לנכון לסטות לקולה ממתחם הענישה, וגזר על הנאשם 12 חודשי מאסר בפועל לצד עונשים נלווים.

במקרה הנדון, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים הנדרשים, על רקע טיעוני הצדדים, ובהתחשב בחומרת העבירות שביצע הנאשם, לרבות התכנון שקדם להן והעובדה כי הנאשם חזר וביצע את העבירות פעם נוספת כחודש ימים לאחר ביצעו הירי הראשון, וכן בהתחשב בפוטנציאל הסיכון הרב הגלום בביצוען, הערכים החברתיים שנפגעו ומידת פגיעתם, הצורך בהרתעת היחיד והרבים מעשיית שימוש שלא כדין בנשק צהלי וכן במדיניות הענישה הנהוגה, כמפורט לעיל, סבורתני כי מתחם העונש ההולם את המקרה הספציפי – בהתחשב בפרק הזמן הקצר שבו החזיק הנאשם את הנשק בשתי ההזדמנויות המפורטות לעיל - נע בטווח שבין 20 ל- 48 חודשי מאסר.

סוף דבר נוכח כל המקובץ לעיל, אני רואה להטיל על הנאשם עונשים כדלהלן: 9 חודשי מאסר לנשיאה בעבודות שירות, החל מיום 11/1/23, ללא ניכוי של תקופת מעצרו של הנאשם בפועל.

התרשמתי מהראיות שהוגשו כי אכן, גם בתקופה הראשונה, ועל אף שנחתם בין גב' חדאד לבין חברת MBN חוזה למתן שירותים - Freelancer (פריילנסר), ושהתשלום לגב' חדאד שולם כנגד חשבונית, לפי המבחנים הקבועים בפסיקה, מבחינה מהותית גב' חדאד הייתה עובדת שכירה.

בהמשך ציינה גב' חדאד כי "לפני עבודתי באלחורה עבדתי בתכנית תחקירים בערבית בערוץ 10. כמו כן בנוסף להגשת תכנית "אליום" בתחנת אלחורה, עשיתי כתובות ותחקירים גם כן סיקורים לאירועים חדשותיים מהשטח, שזה מראה בנגוד למה שהמעסיק טוען שיש לי את הכישורים הנדרשים לתפקיד כתבת.

במסגרת מיסמך זה טענה גב' חדאד כי "העובדת החדשה מועסקת בתפקיד כתבת שאני יכולה לעשות ולכן גם הציעו לי להגיש מועמדות לתפקיד זה בשימוע. העדפת העובדת החדשה, שהיא רווקה ללא ילדים, מעידה על אפליה". בתצהיר עדות ראשית מטעמה (סעיף 26) מסרה גב' חדאד כי "במקומי, הנתבעת שכרה עובדת חדשה בישראל לתפקיד כתבת כאמור לעיל מילאתי לצד תפקידי כמגישת טלויזיה". בסעיף 30 לתצהירה, מסרה גב' חדאד כי "....מלבד תפקידי כמגישת התכנית מישראל, עבדתי גם בהכנת כתבות וסיקורים מהשטח עבור התכנית. למרות שתפקיד המגישה בוטל, תפקיד הכתבת אותו מילאתי נותר בעינו ובמקומי שכרו עובדת אחרת...". בסעיף 41 לתצהירי מסרה גב' חדאד כי: "אני סבורה כי היה על הנתבעת למנוע הרעת תנאי עבודה, לאפשר לי למלא את תפקידי – מגישת טלויזיה או כתבת. הנתבעת בחרה לשכור שירותי עובדת חדשה ולא נתנה לי להמשיך בתפקיד". בתצהיר שהוגש על ידי גב' אן ר. נובל, מטעם הנתבעת, צוין כי גב' חדאד לא זכתה בתפקיד כתבת ,אליו התראיינה, מאחר שנבחרה מועמדת בעלת ניסיון עשיר בתחום.

חוק שויון ההזדמנויות בעבודה לטענת גב' חדאד, "הנתבעת הפסיקה את העסקתי על רקע היותי בהריון. התובעת פגעה בזכויותיי ושינתה את תפקידי עת היא מתעמרת בי ועושה כל שלאל ידה על מנת להתיש אותי ולגרום לי לעזוב את העבודה..." (סעיף 55(ו) לתצהירי התובעת).

לאחר בחינת טענות הצדדים, אני סבור כי יש לקבל את תביעתה של גב' חדאד בגין רכיב זה, וזאת לאור סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 שקובע כך: "(א)  עבר מיפעל מיד ליד או חולק או מוזג, אחראי גם המעסיק החדש לתשלום שכר עבודה ולתשלומים לקופת גמל המגיעים מן המעסיק הקודם, אלא שהמעסיק החדש רשאי, על ידי הודעה שיפרסם במפעל ובעיתונות בדרך הקבועה בתקנות, לידרוש שתביעות תשלומים כאמור יוגשו לו תוך שלושה חדשים מיום ההעברה, החלוקה או המיזוג, ואם פירסם את ההודעה אחרי יום זה – מיום הפירסום. המעסיק החדש לא יהיה אחראי לתשלום תביעות שיוגשו לו כעבור התקופה של שלושה חדשים כאמור." אכן כפי שטענה הנתבעת, וכפי שקבעתי לעיל, מדובר בשתי חברות להן אישיות משפטית שונה.

...

לעניין זה אני מקבל את עמדת הנתבעת, שטענה בין היתר כי בין הצדדים הייתה "מחלוקת כנה", ודוחה את תביעתה של גב' חדאד בגין רכיב זה. בתקופה הראשונה היה הסכם Freelancer (פריילנסר) ואמנם כעת אנו רואים בה כעובדת בדיעבד אך מדובר בטעות כנה של הנתבעת.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה, מהטעמים אשר פורטו בפסק הדין.

הנתבעת, תשלם לתובעת תוך 30 יום מיום שיומצא לה פסק הדין, את הסכומים הבאים: הפרש פיצויי פיטורים בסך - 135,470 ₪ תשלום בגין פדיון חופשה שנתית - 20,006 ₪ תשלום חלף הפרשות לפנסיה - 10,647 ₪ תשלום ימי הבראה – 1,890 ₪ הוצאות משפט סך – 12,000 ₪ כל הסכומים הנ"ל בסק' א-ד יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.11.19 - היום בו היה צריך לשלם את גמר החשבון עם סיום עבודתה - ועד למועד התשלום בפועל.

ההליך בבית הדין: נוכח השלב המתקדם שבו הוגשה הבקשה, לאחר שהתובעת תיקנה את תביעה חמש פעמים; לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים והתקיים דיון טרום הוכחות, וימים ספורים לפני מועד ישיבת ההוכחות שהיתה קבועה ליום 6.6.23, מצאתי לנכון לפרט את השתלשלות ההליכים בתובענה זו: א) ביום 11.10.20 הגישה התובעת תביעתה כנגד הנתבעת בד בבד עם בקשה לצוו מניעה זמני.

בתיקון הראשון דרשה התובעת סעדים כספיים – פיצוי לעבר בגין החזרת שעות עבודה חודשיות למשך חמש שנים; פיצוי בגין זכויות סוציאליות לרבות נילוות לשכר ונגזרות ממנו, לרבות פנסיה, הבראה וחופשה; פיצויים מוגברים לא ממוניים עקב אפליה, לרבות עוגמת נפש.

בהחלטה שניתנה בדיון טרום ההוכחות הוריתי לצדדים להגיש תירגום לשפה העברית של המסרונים בשפה הערבית שצורפו לתצהירים.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי עיון בראיות הנוספות מעלה שאין בהן כדי לסייע לתובעת בביסוס טענותיה העובדתיות והמשפטיות, הן אינן תורמות לקידום ההליך ולייעולו, ואף עלולות לסרבל את ההליך מעבר לצורך.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את הבקשה והתשובה, ולאחר שעיינתי בתמליל שהתובעת מבקשת להגיש, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

על רקע זה אני קובעת, כי תמליל השיחות הוא ראיה רלוונטית הנוגעת למחלוקת מרכזית בהליך זה. מדובר אפוא בראיות בעלות חשיבות לבירור האמת.

סוף דבר: הבקשה להוספת ראיות מתקבלת.

לטענת המשיב הוא שמע את השיחה היטב, היות שהקול של המשנה למנכ"ל היה רם וחזק, וכך גם שמעו אותה יתר העובדות במשרד חברת ההשמה; בסיום השיחה נציגת חברת ההשמה היתה המומה ואמרה למשיב כי המשנה למנכ"ל מסרב לראיין אותו לעבודה היות והוא ערבי.

באשר לסכויי העירעור נטען, כי העירעור אינו מעלה שאלה משפטית רלוואנטית המצדיקה היתערבות, אלא מדובר בעירעור על ממצאים עובדתיים, כאשר ערכאת העירעור לא נוטה להתערב בקביעות הערכאה דלמטה אלא במקרים חריגים.

לגופן של הטענות העובדתיות, נטען בין היתר כי בית הדין דלמטה קבע כי עדי המשיב, ובפרט נציגת חברת ההשמה, מהימנים; כי המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה ולא הוכיחה כי אי קבלת המשיב לעבודה אינה נוגעת למוצאו, בהתאם לדין; וכי בית הדין דלמטה דחה טענת המבקשת לאי-אפליה בשל העסקת עובדים רבים מהמגזר הערבי בטענה כי "אפליה אינה (רק) עניין של סטטיסטיקה" (סעיף 15 לתגובה).

נקודת המוצא הנה כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש פרי זכייתו באופן מידי, והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין.

אשר לסכויי העירעור – קביעת בית הדין קמא לפיה אי קבלת המשיב לעבודה הנה על רקע מוצאו – הנה בעיקרה קביעה עובדתית, והערעור מופנה אפוא כנגד קביעה עובדתית זו. כידוע, ערכאת ערעור ממעטת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, ולכן סכויי העירעור כשלעצמם אינם מצדיקים עיכוב הבצוע.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את הבקשה והתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי באיזון שבין סיכויי הערעור למאזן הנוחות דין הבקשה להידחות, כמפורט להלן.

בשקלול השיקולים הגעתי לכלל מסקנה כי לא בוססה הצדקה לסטות מהכלל לפיו הגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין לחיוב כספי.

סוף דבר – דין הבקשה להידחות.