אפליה בקבלה לעבודה על רקע דת

בהיעדר ראיות בעיניין זה ובשים לב ליתר הנסיבות איני רואה לפצות את התובע ברכיב זה. הוצאות בעבר התובע לא הוכיח הוצאותיו השונות למעט 2 קבלות שצורפו לכתב התביעה (עמ' 40) על סך של 42.11 ש"ח כל אחת, וסה"כ 84.22 ש"ח. התובע צירף קבלה נוספת שנסרקה חצויה ולא ניתן ללמוד ממנה מה הסכום ששולם ובגין מה. בעדותו ציין התובע כי הוא מטופל פסיכיאטרית בכדורים ותרופות ושלא היה לו זמן למצוא את כל החשבוניות.

פיצויים שכאלו נפסקים במקרים חריגים ביותר (ראו: ע"א 4576/08 בן-צבי נ' פרופ' היס (נבו 7.7.2011), רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (נבו 6.7.2009)) וזאת כאשר מדובר במעשים מקוממים ונפשעים ביותר, כאשר אמת המידה הכללית לפסיקתם היא חומרת מעשיו של המזיק או פגיעה קשה בזכות חוקתיות כגון עבירות סחר בנשים, תקיפה של בת זוג, הפליה בעבודה על רקע דת או מין (ראו: ת"א (מחוזי ת"א) 2191/02 אלמונית נ' פלוני (נבו 8.3.2006); ע"א 140/00 אטינגר נ' החברה לשקום ופיתוח הרובע היהודי (נבו 15.3.2004)).

...

הפיצוי שנקבע במסגרת ההליך הפלילי הינו משמעותי, ואינו עונשי גרידא אלא לוקח בחשבון את נזקיו הפיזיים והנפשיים של התובע וכך נרשם בגזר הדין: "באשר לפיצוי, בניגוד לקנס, הלכה היא שאין להביא במגוון השיקולים את יכולתו הכלכלית של הנאשם [ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (24.7.2006, פורסם בנבו)]. ...רכיב כספי זה הוא בעל מאפיינים נזיקיים. יש בפיצוי משום קשר למידת החרטה ולקיחת אחריות שחש הנאשם על מעשיו המכוערים כלפי הקורבן. בהחלט ניתן לקבל אינדיקציה לנזק הכלכלי הישיר כפי העולה מתסקיר קורבן העבירה, ובוודאי שנזק זה אינו משקף את הנזק הנפשי שנגרם לו ואני סבור כי זהו אכן מקרה שבו יש לתת ביטוי משמעותי לפיצוי הקורבן. בשים לב לעוצמת הפגיעה בערכים המוגנים, היקף הנזק הכלכלי, פיזי ונפשי, אני אומד את היקף הפיצוי בסך של 30,000 ₪." (דגשים במקור ל.א.).

מכל האמור לעיל אני מוצאת כי יש מקום לנכות מהסכומים הנ"ל את הפיצוי העונשי שקיבל התובע בהליך הפלילי, בסך של 30,000 ש"ח. סה"כ ישלם איפוא הנתבע לתובע סך של 38,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבע ישלם לתובע, בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך של 7,547 ש"ח כולל מע"מ כחוק ואת אגרת בית המשפט.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי היא מעסיקה עובדים ערבים וכי מנהלה דוגל בדו קיום ולא היה מעלה על דעתו להפלות עובד ערבי בקבלה לעבודה רק מחמת היותו ערבי, אלא שאפליה על רקע דת אינה מחייבת שלילה מוחלטת של כל בני אותה דת ודי בהתנכרות לסממן של אותה דת בכדי שתתקיים אפליה.

...

בשולי הדברים מצאנו לנכון להעיר כי לא מצאנו ממש בטענות הנתבעת כנגד תום ליבה של התובעת.

בנסיבות העניין, ולאחר שעיינו בפסיקה אליה הפנו הצדדים, אנו קובעות כי פיצוי בסך 40,000 ₪ הולם את כלל השיקולים שפורטו לעיל.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל אנו מחייבות את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 40,000 ₪, בצירוף השתתפות בהוצאות, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסך 10,000 ₪, הכל בתוך 30 ימים מהיום.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי חיפה (השופטת איריס רש ונציגי הציבור מר אברהם פרקש, וגב' דליה שפירא; סע"ש 29673-10-17) אשר דחה את תביעתה של המערערת לקבלת פיצוי מחמת אפליה בקבלה לעבודה בשל היותה לא יהודייה.

על רקע קביעות אלה נדחתה התביעה תוך שבית הדין האיזורי מסכם את פסק דינו כדלקמן: "איננו מקלים ראש בפגיעה ובעוצמת הפגיעה שחשו התובעת ומשפחתה כתוצאה מהספק שהתעורר בענין מידת יהדותה של התובעת והתחושה שלמרות תרומתם ונאמנותם למדינה, התובעת שונה מחברותיה ואינה יכולה להיתקבל לעבודה פשוטה בשניצליה. עם זאת, כאמור לעיל, הוכח בפנינו כי הדרישה להעסקת עובדים יהודיים בלבד על פי הגדרת ההלכה לא הייתה דרישה של השניצליה, אלא נבעה מדרישות הרבנות המקומית כתנאי למתן תעודת הכשרות. מינהלי השניצליה דוקא היו מעוניינים בהעסקת עובדים לא יהודיים ואף העסיקו בעבר עובדות לא יהודיות ממוצא רוסי ואולם הרבנות עמדה על האיסור להעסקת עובדים לא יהודיים, שאחרת, המשמעות תהא שלילת תעודת הכשרות מהשניצליה. בהיתחשב בגודל העסק ובמספר העובדים המועסקים בכל משמרת, אין זה סביר לידרוש מהשניצליה להעסיק עובד נוסף על כל עובד לא יהודי בכדי למנוע הפלייה של העובד הלא יהודי." לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת כלל החומר שבתיק, אנו סבורים שפסק דינו של בית הדין האיזורי ראוי להתאשר מטעמיו בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה, התשנ"ב-1991.

נציין שגם אם כך הוא, אין בכך כדי לשנות ממהות הדיון וההכרעה של בית הדין מאחר שעקרונות השויון הכלליים, האוסרים על אפליה, בין היתר מטעמי דת או מוצא, חלים על ההליך שלפנינו, לרבות העקרון הגלום בסעיף 2(ג) לחוק בדבר העדר האפליה מקום שהדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של התפקיד או של המשרה.

...

וכך נקבע: "בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), בתובענה של עובד או של דורש עבודה בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על הנתבע כי פעל שלא בניגוד להוראות הסעיף האמור, אם הוכח כי דרש, במישרין או בעקיפין, מעובד או מדורש עבודה, מידע בנושא שהפליה בשלו אסורה מחמת הטעמים המפורטים בסעיף 2(א)." ככלל, בקשת מידע ביחס לטעם המנוי בסעיף 2(א) לחוק אסורה, אלא אם כן מוכיח המעסיק - ועליו הנטל לשכנע בכך - כי היא חיונית והכרחית בראי סעיף 2(ג) לחוק.

מששאלת דתה של המערערת באה בגדרי סעיף 2(ג) לחוק, הרי נוכח הוראה הרבנות המקומית שניתנה במקרה דומה למקרה של המערערת אך פחות משנה קודם לכן, אין בידינו לקבל את טענת המערערת שלפיה עצם הפניית השאלה על ידי עובדת המשיבה (גב' אורטל) למערערת לגבי יהדותה ובקשתה לקבל צילום תעודת זהות, מהוות הפרה של החוק או של עקרון השוויון.

אף אנו סבורים שנכון כי יהיו נהלים מוסדרים ואחידים לטיפול בסוגיה מורכבת זו. סוף דבר, לפנינו מקרה שבו האילוצים שנכפו על המשיבה על ידי הרבנות המקומית הובילו לפגיעה קשה ברגשות המערערת והדברים מובנים ומצערים.

עם כל ההבנה לתחושת האפליה של המערערת, אין מנוס - נוכח גזירת המחוקק אשר קבע את הסדרי מתן תעודת הכשרות - אלא לדחות את הערעור.

]השופטת ע' ברון: לפנינו עתירה לביטול פסק דינו של המשיב, בית הדין הארצי לעבודה, ב-ע"ע 47919-01-21 מיום 15.11.2021 (כבוד הנשיאה ו' וירט-ליבנה, סגן הנשיאה א' איטח, השופט מ' שפיצר ונציגי הציבור גברת ר' בנזימן ומר ע' ליפשיץ), שבו נדחה ערעור העותרת על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בחיפה ב-סע"ש 29673-10-17 מיום 27.12.2020 (כבוד השופטת א' רש ונציגי הציבור מר א' פרקש וגברת ד' שפירא), במסגרתו נדחתה תביעת העותרת לפיצויים ממנהלת בית עסק בגין טענות להפליה בקבלה לעבודה (להלן: בית הדין הארצי ו-בית הדין האיזורי, בהתאמה).

בתוך כך, אחראית המשמרת הסבירה לעותרת שמדיניות זו נובעת מכך שבית העסק הוא מקום כשר, כך שמי שאינם יהודים לא מועסקים בו. למחרת פנייתה לבית העסק, העותרת שבה למקום בלווי אביה, השניים שוחחו פעם נוספת עם אחראית המשמרת, ומשיחתם עלה כי כאשר דורש עבודה בעל "צביון רוסי" מתמודד על משרה בבית העסק, ישנה מדיניות לברר על אודות זהותו הדתית של המועמד; כך שאם מתברר כי מדובר בדורש עבודה שאינו יהודי, בית העסק יסרב להעסיקו.

העותרת סבורה שעתירתה מגלמת השלכות עקרוניות וציבוריות בהנתן חשיבותה של הזכות לשויון, ומדגישה כי הפליה על רקע מוצא ולאום היא אחת מצורות ההפליה הקשות והמבזות ביותר.

...

על רקע האמור העותרת הגישה לבית הדין האזורי תביעה נגד בעלת בית העסק.

אלא שגם בהתעלם מהפגם שבהיעדר צירוף משיבים הדרושים לעתירה, דינה של העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי הניכר בהגשתה.

כך שיש מקום לדחות את העתירה על הסף גם מטעמי סופיות הדיון, ויפים לענייננו דברים שנקבעו ב-בג"ץ 1459/21 טיקוצ'ינסקי נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו, פסקה 12 (25.3.2021): "אילו היתה קיימת אפשרות לערער על פסק הדין, ב'גלגול שלישי', וגיא היה פונה בשלב כה מאוחר לבית המשפט, היה ערעורו נדחה מן המרשם לאלתר. הגשת עתירה, ודאי אינה מצדיקה יחס מועדף. הטעם העיקרי לקציבת מועד להגשת ערעור, נובע מעקרון סופיות הדיון, ומהצורך בוודאות משפטית. על הפונים לבית המשפט לדעת, כי ההתדיינות לא תימשך עד אין קץ; לכל שבת, יש מוצאי שבת. הוא הדין בענייננו-אנו. משנדחתה תביעתו של גיא, תחילה בבית הדין האזורי לעבודה, ובהמשך גם בבית הדין הארצי לעבודה, ומשנקפו הימים ועתירה לא הוגשה, ניתן להניח כי מיום ליום, ומחודש לחודש, התחזקה ודאותו המשפטית של המוסד לביטוח לאומי, כי הדיון בסוגיה תם ונשלם. 'החייאת' התביעה כיום, באמצעות הגשת עתירה, תפגע בעקרונות יסוד אלו. זאת אין לאפשר. מטעם זה לבדו, דין העתירה להידחות על הסף" (ראו גם: עניין בגו, פסקה 10; בג"ץ 4899/21 יפית מנגל חברת עו"ד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 30 (12.9.2021); בג"ץ 2888/21 פורמנובסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (24.6.2021)).

לנוכח האמור, העתירה נדחית על הסף.

האם התובע הופלה בתנאי העסקתו על רקע דתו? התובע טען כי הנתבעת הפלתה אותו בתנאי עבודתו מחמת דתו היהודית, כאשר שילמה לו שכר נמוך יותר מהשכר ששילמה לעובד חדש מהמגזר הערבי, העובד באותו תפקיד של התובע, ובהקף שעות נמוך יותר מהתובע.

(1)   לענין קבלה לעבודה, קידום בעבודה, תנאי עבודה, שליחה להכשרה או הישתלמות מקצועית, או תשלום פצויי פיטורים – אם קבע המעסיק לגביהם תנאים או כישורים, ודורש העבודה או העובד, לפי הענין, הוכיחו כי נתקיימו בהם התנאים או הכישורים האמורים; (2)   לענין פיטורים מהעבודה – אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו.

...

מכל מקום הוא לא הוכיח כי עבד ביום זה. בנסיבות אלו, אנו מקבלים את טענת הנתבעת בעניין זה וקובעים כי מועד סיום ההעסקה של התובע היה 31.1.21.

משדחינו טענה זו אנו מקבלים את טענת הנתבעת בעניין זה. הנתבעת הודתה בס' 25 לכתב הגנתה, וכן בס' 18 לתצהיר חשבת השכר מטעמה, גב' נסרה גנטוס כי הסכום שהיה עליה להפריש לפנסיה – חלק מעסיק – לאורך כל תקופת עבודתו של התובע עמד על 10,192 ₪.

משכך, אנו פוסקים לתובע סך 380 ₪ ברכיב זה. לסיכום: אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי בגין פיטורים שלא כדין – 7,000 ₪.

הוצאות – הנתבעת תשלם לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.