אספקת שירותים משפטיים לרשות מקומית מעבר לתקופת ההתקשרות

מזור טוען, כי נאלץ לשלם לרשות המקומית, בגין תקופת הגרייס בסך 24,000 ₪, וזאת נוכח דיווחים מוטעים של בית אפרת לרשות המקומית ובנגוד להסכם ואף תוך המצאת הסכם מזויף.

לטענת בית אפרת, מזור מעולם לא סיפק לה שירותים משפטיים, ומדובר בקיזוז חד צדדי בנגוד לסעיף 21.2 להסכם, המחייב את הצדדים לקיים פגישה על מנת להגיע להבנות ביחס להיתחשבנות ביניהם.

בית אפרת, טוענת מנגד כי הלל לא היה מוסמך מטעמה, הלל או בנו, לא היו בעלי מניות במועדים הרלוונטים להתקשרות בהסכם השכירות (ר' נספחים 1 ו-2 לתצהיר הנתבעת).

" "המושכר" הוגדר בהסכם כדלקמן: "משרדים בגודל של כ- 210 מ"ר נטו וכן שטח נוסף מוצמד של 30 מ"ר (השטחים לא כולל חלק יחסי בשטחים צבוריים ורכוש משותף_ המצוי בקומה 4 במגדל המערבי של הקומה בכפוף למדידה שתערך על ידי הצדדים וכן 2 חניות כפולות (בטור) צמודות וסמוכות זו לזו כמפורט בהסכם זה. החניות המוצמדות תהיינה לפי בחירת השוכר ותסומנה בתשריט כנספח א". "השטחים הציבוריים" הוגדרו כדלקמן: "השטחים הציבוריים הפנימיים והשטחים הציבוריים החיצוניים יחדיו." (ס' 2 להסכם) "השטחים הציבוריים הפנימיים" הוגדרו בהסכם כדלקמן: "כל השטחים שבתחום הבניין, לרבות, ומבלי לפגוע בכלליות האמור, כל המבנים, התוספות או השיפורים שיתווספו מעת לעת, החניונים החיצוניים ו/או העיליים, גגות, מעברים, כניסות ויציאות, רחובות פנימיים, מדרכות, חדרי שירות, שטחי פריקה וטעינה, מעליות, דרגנועים, מדרגות וכל שטח אחר בתחום הבניין העומד לרשות הקהל הרחב ו/או שיעמוד לרשותו וכן המרחבים המוגנים, למעט אותם חלקים המיועדים על ידי המשכיר להשכרה ו/או שהושכרו בפועל ו/או המיועדים על ידי המשכיר למתן רשות שימוש." "השטחים הציבוריים החיצוניים" הוגדרו בהסכם כדלקמן: "כל השטחים שמחוץ למבנה גופו הכוללים, בין היתר, מעברים ודרכי גישה, מדרכות, רחבת-כניסה, גינות תאורה ושילוט." סעיף 10 להסכם קובע הוראות לעניין דמי אחזקה (דמי ניהול), לפיהן, תמורת תשלום דמי האחזקה לחברת האחזקה, מקבל על עצמו המשכיר באמצעות חברת האחזקה, לנהל ולהחזיק את השטחים הציבוריים בבניין.

...

לאור האמור, איני מקבלת את טענת בית אפרת כי מדובר בהפרה יסודית של ההסכם המקנה לה זכות לבטל את ההסכם ולפנות את מזור מהמושכר.

סוף דבר לסיכום, בתקופת הגרייס מיום 1.5.2014 עד יום 31.5.2015, היה על מזור לשלם 1,000 ₪ כולל מע"מ בגין חניות + 800 ₪ לחודש בגין חשמל ומים, ובסך הכל 23,400 ₪.

התביעה שכנגד נדחית.

הקף ההיתקשרות הוערך בסכום של כ-7 מיליון ש"ח, כאשר תקופת ההיתקשרות נקבעה לשנה אחת עם אופציה להארכה עד לתקופה כוללת של 5 שנים.

בכלל זה, התאפשר למציעים לזכות ב-2 נקודות נוספות אם יצהירו על "העידר תביעות משפטיות שהגיש המציע נגד רשות מקומית לרבות תביעות תלויות ועומדות ו/או תביעות שהסתיימו בפסק דין/פשרה נגד רשות מקומית" (סעיף 10.2.4 לתנאי המיכרז).

מעבר לכך, נקבע כי הכשרת תצהיר כוזב עשויה להוות "פרצה קוראת לגנב", במובן זה שמציעים במכרזים אחרים יפעלו באופן דומה בתקווה שלא ייתפסו בקלקלתם, וככל שייתפסו – הם עשויים לטעון כי ארעה אך טעות בתום לב שניתן לתקנה בדיעבד.

אמנם, בכל הנוגע למכרזים לאספקת שירותים, הכלל הוא כי אין מניעה להפקיע את העבודה מידי מבצע אחד למישנהו, שכן לרוב לא צפוי נזק בלתי הפיך (ראו למשל: עע"ם 2638/12 רשות שדות התעופה בישראל נ' א.א. עינת מסעדות בע"מ, פסקה 5 (1.4.2012); עע"ם 9012/20 ‏י.ר.א.ב שירותי נוי (1985) בע"מ נ' מצדר בע"מ, פסקה 19 (3.2.2021) (להלן: עניין ‏י.ר.א.ב); עע"ם 5924/21 חברת א.ב. שירותי תעופה בע"מ נ' התעשייה האוירית לישראל בע"מ, פסקה 10 (5.9.2021)).

...

נקבע כי בנסיבות אלה, ניסיונה של ועדת המכרזים לרפא את הפגם על דרך של הפחתת נקודות למבקשת, לא די בו. טעות מסוג זה שאירעה בעניינה של המבקשת מהווה פגיעה בעיקרון השוויון ובכללי התחרות ההוגנת, שיש לבררה כבר בנקודת ההתחלה של המכרז, כך שמדובר, כאמור, בפגם מהותי שאין לאפשר את תיקונו בדיעבד.

ברם, סבורני כי שונים הם פני הדברים במקרה שלפנינו.

לכך יש להוסיף כי המשיבה לא הוכיחה, ולוּ בקירוב, כי עיכוב פסק הדין עד להכרעה בערעור יסב לה נזקים כלשהם; כי כלל לא ברור האם קיימת אפשרות שלפיה המשיבה היא זו שתוכרז בסופו של יום כזוכה במכרז, בין היתר לנוכח גובה הניקוד שהוענק לה על ידי ועדת המכרזים (ובהינתן שטענותיה בסוגיית אופן חישוב הניקוד נדחו בבית המשפט המחוזי); וכי ספק אם ישנה מציעה אחרת שערוכה למלא את מקומה של המבקשת לאלתר, ככל שבקשתה לעיכוב ביצוע הייתה נדחית.

סוף דבר אני מורה, אפוא, על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עד להכרעה בערעור דנן.

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 43352-10-14 מילגם שירותים לעיר בע"מ נ' עריית רחובות תיק חצוני: בפני כבוד השופטת אשרית רוטקופף תובעת מילגם שירותים לעיר בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד אבי זוכוביצקי נתבעת עריית רחובות ע"י ב"כ עוה"ד אשר אילוביץ פסק דין

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים: התובעת, חברה העוסקת, בין היתר, במתן שירותי גבייה לרשויות מקומיות, היתקשרה ביום 1/3/00 עם הנתבעת (להלן: הנתבעת או העיריה) בחוזה מיכרז 17/99 למתן שירותי גבייה, לאחר זכייתה במיכרז פומבי שפירסמה הערייה (להלן: החוזה הראשון).

כן, נקבע בהתאם להוראת סעיף 5.1 לחוזה האמור – תחת הכותרת "נוהל טפול משפטי בחייבים" – כי העיריה תהא רשאית לפי שיקול דעתה הבלעדי, להורות לתובעת להעביר את הטיפול מגביית חובות מחייבים אשר לא נענו לדרישות ו/או מכתבי התראה ו/או ניתוקי מים לטפול משפטי.

לאורך כל תקופת ההיתקשרות האמורה, סיפקה התובעת לעירייה את שירותי הגבייה ומילאה אחר כל התחייבויותיה על-פי הסכם המיכרז, באופן מלא, מקצועי ומדוקדק.

כן, נטען כי על-פי 'הילכת ההישתחררות' ולאור העובדה כי המדובר בהסכם ראשון בלתי סביר באופן קצוני, הרי שגם באם ייקבע כי ההסכם הראשון המשיך לעמוד בתוקפו מעבר לתקופת ההיתקשרות הנדונה, חרף קיומו של ההסכם החדש, הרי שיש להורות על ביטול ההסכם הראשון מכללא.

...

הנני דוחה מכל וכל את טענת התובעת כי את מלוא מחדל זה, יש לזקוף דווקא לחובת הנתבעת.

העדר הסכמה מפורשת בהסכם החדש כי על חובות העבר יחול שיעור העמלה הקודם, מביא למסקנה אחת ויחידה כי הוסכם ע"י שני הצדדים כי שיעור העמלה החדש יחול גם על גביית חובות העבר.

סוף – דבר: לאור כל האמור, התביעה נדחית.

הצדדים והרקע לעתירה העותרת – חברת מיתר שירותים מוניציפליים מתקדמים בע"מ (להלן: "העותרת"), שבעבר כונתה שוהר, הנה חברה העוסקת בתחום מתן שירותים מוניציפליים לרשויות מקומיות, לרבות בתחום הגבייה והיא מספקת שירותי גבייה לרשויות משנת 1993.

העותרת ניסתה לשדל את הערייה לעבור על הוראות הדין החלות על הערייה ולבצע שינוי מהותי של השירותים המסופקים על ידה לעירייה, באמצעות הארכת הסכם ההיתקשרות עמה, מעבר לתקופה שנקבע בנוהל הצעת מחיר ובמכרז המסגרת.

ניסוח המיכרז נערך בלווי יועץ חצוני וצוות מקצועי הכולל את החשב המלווה, יועץ משפטי וגזבר ובאשור משרד הפנים.

...

אני סבור כי טענה זו יש לדחות וממילא, מאחר ולא מצאתי לנכון לשנות את תנאי המכרז או לבטלו, בהינתן שהעותרת מעידה על עצמה, כי היא אינה עומדת בתנאי המכרז והיא אף לא הגישה הצעה, אזי הלכה למעשה אין בפגמים אלו, כדי לשנות את מצבה של העותרת.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

העותרת תשלם למשיבות (1 ו- 3) הוצאות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 18,000 ₪ (סך כולל של 9,000 ₪ לכ"א).

בתחילת אוגוסט 2016 היתקבל אצל העותרת מכתבו מיום 31.7.16 של עו"ד הישאם מסארוה, היועץ המשפטי של המשיבה (להלן: עו"ד מסארוה), לפיו מאחר שהסכם ההארכה לא אושר על ידי משרד הפנים, ההסכם היחיד שבתוקף הוא ההסכם המקורי, בו נקבעה תקופה של חמש שנים, כך שהחל מיום 1.3.16 מפעילה העותרת את תחנת המעבר ללא הסכם היתקשרות וללא כל זכות שבדין, ולכן המשיבה מתעתדת לצאת במיכרז פומבי לבחירת מפעיל לתחנת המעבר (נספח 9 לעתירה).

תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם טענות העותרת לטענת העותרת, אומנם הסכם ההארכה כולל תנאי מתלה של אישור משרד הפנים לפי סעיף 190א לצוו המועצות המקומיות (א), התש"יא-1950 (להלן: "צו המועצות המקומיות"), אך בנסיבות העניין לא היה צורך משפטי לקבלת אישור ממשרד הפנים לצורך הארכת החוזה, מן הטעם שהמקרקעין אינם שייכים למשיבה, ובנגוד למה שנכתב במכתבו של עו"ד מסארוה בטופס הבקשה לאישור עשייה במקרקעין של רשות מקומית (נספח 14 לעתירה), המקרקעין לא הופקעו לטובת המשיבה והם נותרו בבעלות המועצה האזורית מנשה.

לגישת העותרת, הצדדים הסכימו באופן וולנטרי להכליל תנאי מתלה של אישור משרד הפנים לפי סעיף 190א לצוו המועצות המקומיות, ולכן המחלוקת העובדתית בין הצדדים היא בשאלות הבאות: האם נציג העותרת, מר מאהר זרעיני (להלן: מר זרעיני), מסר את פניית המועצה לאישור הסכם ההארכה למשרד הפנים יחד עם דובר המועצה, כטענת המשיבה; מתי למדה העותרת על תשובת משרד הפנים; האם המשיבה מנעה את קיומו של התנאי המתלה בכך שלא סיפקה למשרד הפנים את מכלול המידע הנידרש לצורך מתן אישור לפי סעיף 190א לצוו המועצות המקומיות.

על פי לשון ההסכם, שהיא ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים, נקבע בסעיף 21.6 להסכם ההארכה, כי "נותן השירותים הנו מודע ומסכים לכך, כי הסכם זה על תנאי, מותנה באישור מליאת המועצה ואישור משרד הפנים כמתחייב מפרק 13 לצוו המועצות המקומיות ובמיוחד סעיף 190א, 191, מאחר ומדובר במתן זכות שימוש במקרקעין לתקופה העולה על 5 שנים" (ההדגשות שלי- מ' ר').

...

הסכם ההארכה הוא שינוי תנאי המכרז, כפי שכתב גם פרופ' עומר דקל במאמרו "שינוי תנאיה של התקשרות שנכרתה באמצעות מכרז", משפט ועסקים ה' 287, 295 (2006), (להלן: דקל) : "הרחבה או הארכה של התקשרות קיימת הינן מקרים פרטיים של שינוי תנאי ההתקשרות... שינוי מהותי של תנאי ההתקשרות שקול בעיני מחוקק-המשנה לכריתתו של חוזה חדש, המחייבת עריכת מכרז – אלא אם כן קיים לגבי ההתקשרות פטור מפורש מעריכת מכרז...". בהמשך מאמרו, בעמ' 306, התייחס דקל לחשש מהפגיעה בעקרון השוויון עקב הארכת תקופת ההתקשרות ללא מכרז: "הענקת טובת הנאה כלכלית נוספת לזוכה במכרז המקורי, ללא מתן תחרות וללא מתן הזדמנות שווה גם למציעים האחרים להתמודד על טובת הנאה זו, פוגעת בזכותם של המתמודדים האחרים לשוויון הזדמנויות ולתחרות הוגנת; שכן, אילו ידעו מציעים אלו שתנאי ההתקשרות בפועל יהיו שונים מהתנאים שפורטו במסמכי המכרז, ייתכן שהיו מגישים הצעה שונה מזו שהגישו בפועל... שיטת משפט הרואה באינטרס הציפייה אינטרס הראוי להגנה אמורה להגביל את האפשרות לשינוי מאוחר של תנאי ההתקשרות לנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן בלבד". אין מדובר בשינוי תנאי התקשרות שהתחייבה עקב שינוי בנסיבות, ואני דוחה את טענת העותרת שהמשיבה "תיקנה את תנאי החוזה" מכוח הסמכות המסורה בידיה לעשות כן (סעיף 53 לעתירה).

סוף דבר על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה המצווה על המשיבה להמנע ממכרז להפעלת תחנת מעבר לפסולת יבשה (להלן: "תחנת המעבר"), במקרקעין המצויים צפונית לכפר קרע וידועים כחלקה 82 בגוש 12123 (להלן: "המקרקעין"), עד לסיומו של הסכם ההתקשרות שנכרת בין הצדדים להפעלת תחנת המעבר עד לסוף חודש מרץ 2021.

למרות דחיית העתירה, ולאור קביעותי דלעיל כלפי המשיבה, אני מחייב את המשיבה לשלם לעותרת הוצאות משפט בסך 17,550 ₪ ועוד אגרת בית המשפט, כשהם צמודים ונושאים ריבית כחוק.