אמירת אגב בבית הדין הרבני הגדול מאוחר

בהחלטותינו הקודמות, מיום 7.11.2016 ו- 2.7.2017, צטט בית הדין דברים שנכתבו בבג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2014) (הידוע כפסק דין 'ברית המילה'), לפיו כאשר סוגיות "קשורות במהותן, באופן ישיר ואמיץ, בהליכי הגירושין והכרעה בהם מתחייבת מעצם שינוי הנסיבות הנובע מהגירושין", ועל כן בקשה לשינוי שם משפחתו של הקטין עקב הגירושין הנו לדברינו מהעניינים היכולים להיכרך בגירושין ומצויים בסמכות בית הדין.

משיב על מובאה זו ב"כ היועמ"ש, כי לעמדתו "לא ניתן ללמוד מבג"ץ ברית המילה לעניין שינוי שם משפחתו של קטין", וזאת, משום שלטענתו "האמירה בבג"ץ ברית המילה ביחס לאפשרות הכריכה היא 'אמרת אגב' שנאמרה בהשוואה לעינייני חינוך". עוד מנסה ב"כ היועמ"ש להבחין העניין הנידון בבג"ץ ברית המילה לענייננו, וטוען כי "ביהמ"ש העליון היתייחס לסוגיה הנדונה בפניו כנושא של אפוטרופסות הניתן להסכמת הצדדים, ואשר ככל שאין בו הסכמה במסגרת הסיכסוך – בית המשפט, או בית הדין – יוכל להתערב", ואילו "שינוי שם מישפחה לקטין, לעומת זאת [...] אין די בהסכמת ההורים כשלעצמה כדי לבצע את שינוי השם". להלן נתייחס אל טענות ב"כ היועמ"ש ונחזור על דברינו מהחלטותינו הקודמות.

יותר מכך, 'הילכת השתוף' שעלתה בפסיקות בית המשפט עוד טרם לחקיקת חוק יחסי ממון הכירה בסמכותו של בית הדין הרבני לעסוק בחלוקת דירת הצדדים ובפירוקם לפי חוק המקרקעין, וזאת ללא כל עוררין, אף שכאמור אין בחוק המקרקעין הוראה ספציפית המסמיכה את בית הדין הרבני להיות כבית המשפט לעניין חוק זה. יותר מאוחר, כאשר נחקק חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, נקבע במפורש בסעיף 17 לחוק כי "אין בו כדי לגרוע מהוראות סעיף 101 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969", העוסקת בזכות קדימה בין בני זוג בחלוקת משק חקלאי.

...

ומכאן רוצה ב"כ היועמ"ש להגיע למסקנה כי נושא שינוי שם המשפחה של הקטין כאשר הדבר נובע מגירושי ההורים לא יוכל להיכרך בבית הדין.

לאור כל האמור אנו חוזרים על קביעתנו מיום ו' בחשון תשע"ז (7.11.2016) ומיום ח' בתמוז תשע"ז (2.7.2017), וקובעים במסגרת המקרה שלפנינו בסמכותו של בית הדין הרבני במחלוקת בין ההורים שנכרכה בבית הדין עקב הגירושין שביניהם בשאלת שינוי שם משפחתו של הקטין.

כיון שמדובר בהסכם חתום, חוזה, אשר גם קבל תוקף פסק דין, לא מספיקה אמירת אגב לפני סידור הגט שאותו צד "אינו שלם עם ההסכם". דרושה הודעה והצהרה ברורה בפני ביה"ד שמסרב להתגרש לפי ההסכם, ואז חסר התנאי המהותי.

מהות תוספת כתובה היא התחייבות חוזית של הבעל לאישה בעת הנישואין, ואין הסכם הממון שולל מהם האפשרות לעשות התחייבות חוזית נוספת מאוחרת להסכם, כל שאין הוראה ברורה בהסכם לביטול או וויתור זכות זו. אולם, עיין בזה בפס"ד מביה"ד באר שבע בתיק 139871/4 (לא פורסם) בו נכתב: "הבעל המציא לביה"ד הסכם ממון קדם נישואין שנחתם על יד הצדדים יומיים לפני החתונה ובו הצדדים מצהירים על כך שלא תהיה למי מהצדדים כל תביעה וכל טענה מכל סוג שהיא האחד כלפי מישנהו עם סיום הנישואין. לטענת הבעל ויתור הדדי זה כולל גם את התחייבותו בכתובה. ביה"ד לאחר שבחן את אומד דעת הצדדים מגיע למסקנה לקבל את טענת הבעל, וזאת, לאור מסקנת ביה"ד דלעיל, שהגירושין הנם בהסכמה הדדית ונובעים מאפיון של נישואין שניים. הסכם הממון הנ"ל נועד למנוע את האפשרות שמי מהצדדים יחזיק את מישנהו בשל טענות כספיות כלשהם מעבר לנאמר בהסכם. החזקת הבעל בנדו"ד בשל חיובו בכתובה סותרת את המגמה שבהסכם הממון." ועיין בפס"ד נוסף מאותו הרכב, בתיק ‏944846/6‏ (פורסם באתרים), בו הרחיבו את הדברים וצטטו מהנימוקים לפס"ד הנ"ל. שם בארו שהדברים הנ"ל באו לפטור את הבעל מספק (ולכן כאשר כתב הבעל אותו לשון ממש בנישואין נוספים חייבו אותו בכתובה, שמעתה היה עליו לדקדק בלשונו), ובעיקר מטעם "מודעא" ואומדן דעת שלא התכוון הבעל להתחייב באמת בתוספת כתובה במידה והצדדים יתפרדו מתוך חוסר התאמה (עיי"ש, ואין טעם לכפול את הדברים).

דבר זה מתבאר מתוך חוק הדיינים, התשט"ו-1955, כפי שתוקן בחוק הדיינים (תיקון מס' 11), התשמ"ט-1989, בה נאמר בסעיף 8(ה): "(ה) בית דין רבני איזורי ידון בשלושה; ואולם בענין מהענינים הבאים, שקבע השר בתקנות בהסכמת נשיא בית-הדין הרבני הגדול ובאשור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, הוא ידון בדיין אחד, אם לא הורה נשיא בית הדין הרבני הגדול הוראה אחרת לענין מסויים:

אולם, מאחר שכאמור הבעל לשעבר קיבל סיוע משפטי לא נכון והיה מקום לחייב את ב"כ הבעל לשעבר בהוצאות, וכן בהיתחשב בטענתו החוזרת ונשנית של הבעל שביה"ד אמר לו בעת סידור הגט שיוכל להעלות את טענותיו נגד ההסכם לאחר סידור הגט (אף שלא זכורה לדיינים אמירה כזו), ומאחר שב"כ האשה לא פרט את סכום ההוצאות שנגרמו לאשה בעקבות הגשת תביעת הסרק, ועל מנת לאפשר לבעל לשעבר לשלם את מלוא התחייבותו לאשה בסך של 185,000 ש"ח, על כן, בית הדין לא פוסק את מלוא ההוצאות שהיה ראוי לפסוק במקרה זה. לאור הנ"ל, ביה"ד קובע כי על הבעל לשלם הוצאות בסך 3,000 ש"ח לאשה, וסך של 5,000 ש"ח לאוצר המדינה.

...

בהחלטה מיום י"ח באדר התשע"ח (05.03.2018) כתב ביה"ד: "א. ביה"ד הציע לצדדים להתגרש לאלתר, ולשם הבטחת תביעתה של האשה בענין הכתובה, יפקיד הבעל סך של 101,000 ₪ בחשבון ביה"ד עד לבירור תביעתה של האשה, כאשר ביה"ד ייקבע כעת תאריך לדיון בכתובה. הבעל הסכים להצעת ביה"ד. בסופו של דבר, האשה הסכימה אף היא להצעה.

מהות תוספת כתובה היא התחייבות חוזית של הבעל לאשה בעת הנישואין, ואין הסכם הממון שולל מהם האפשרות לעשות התחייבות חוזית נוספת מאוחרת להסכם, כל שאין הוראה ברורה בהסכם לביטול או וויתור זכות זו. אולם, עיין בזה בפס"ד מביה"ד באר שבע בתיק 139871/4 (לא פורסם) בו נכתב: "הבעל המציא לביה"ד הסכם ממון קדם נישואין שנחתם על יד הצדדים יומיים לפני החתונה ובו הצדדים מצהירים על כך שלא תהיה למי מהצדדים כל תביעה וכל טענה מכל סוג שהיא האחד כלפי משנהו עם סיום הנישואין. לטענת הבעל ויתור הדדי זה כולל גם את התחייבותו בכתובה. ביה"ד לאחר שבחן את אומד דעת הצדדים מגיע למסקנה לקבל את טענת הבעל, וזאת, לאור מסקנת ביה"ד דלעיל, שהגירושין הינם בהסכמה הדדית ונובעים מאפיון של נישואין שניים. הסכם הממון הנ"ל נועד למנוע את האפשרות שמי מהצדדים יחזיק את משנהו בשל טענות כספיות כלשהם מעבר לנאמר בהסכם. החזקת הבעל בנדו"ד בשל חיובו בכתובה סותרת את המגמה שבהסכם הממון." ועיין בפס"ד נוסף מאותו הרכב, בתיק ‏944846/6‏ (פורסם באתרים), בו הרחיבו את הדברים וצטטו מהנימוקים לפס"ד הנ"ל. שם בארו שהדברים הנ"ל באו לפטור את הבעל מספק (ולכן כאשר כתב הבעל אותו לשון ממש בנישואין נוספים חייבו אותו בכתובה, שמעתה היה עליו לדקדק בלשונו), ובעיקר מטעם "מודעא" ואומדן דעת שלא התכוון הבעל להתחייב באמת בתוספת כתובה במידה והצדדים יתפרדו מתוך חוסר התאמה (עיי"ש, ואין טעם לכפול את הדברים).

גם טענה זו דינה להידחות.

מסקנה לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע: הבקשה לביטול הסכם הגירושין נדחית, והוא שריר וקיים.

] בדומה לכך פסק לאחרונה גם השופט נ' הנדל, בבג"ץ 5933/14 (פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול): "כבר נפסק כי מזונות קטינים הוא עניין הניתן לכריכה." עם זאת הוסיף השופט הנדל והבהיר כי למרות הגשת תביעת המזונות אל בית הדין הרבני – "תביעת מזונות עצמאית של קטין, יכול שתדון בבית המשפט לעינייני מישפחה על אף קיומו של הליך קודם בבית הדין הרבני" – כשהוא מפנה אל פסק 4407/12, שיובא להלן, ואל המשך דבריה של הנשיאה נאור בפסק דינה דלעיל.

נשיא בית המשפט (דאז) א' גרוניס דחה את הבקשה והבהיר כי למעשה אין סתירה בין האמירות השונות ולא שונתה ההלכה העקרונית בנושא זה, ועם זאת, כפי שהתבטאו שופטי העליון, עדיין מוסמך בית הדין לידון בתביעת מזונות הנכרכת אל תביעת הגירושין.

כפי שהפנו הצדדים בטיעוניהם, ניתן למצוא שופטים המפרשים את החלטות בית המשפט העליון כשינוי ההלכה, ויש הסבורים כי אין אלה אלא אמרות אגב בפסק דין אשר אין בכוחן לשנות הלכה משכבר הימים.

על כן, כאשר הוגשה תביעת מזונות כרוכה בבית הדין הרבני, על דרך הכלל, על בית המשפט לעינייני מישפחה להמנע מלהזקק לתביעת מזונות מאוחרת ומקבילה המוגשת אליו, לרוב, על ידי ההורה המשמורן בשם הילדים.

...

סבורני כי אין לבית משפט זה עדיפות נורמטיבית על הכרעות בתי הדין הרבניים באופן שמאפשר לבית המשפט להתעלם מהחלטותיהם.

ושם (עמוד 114): "מכל הטעמים האמורים, לא מצאנו לא הצדקה פורמאלית, אף לא עניינית לצמצום סמכותם של בתי הדין הרבניים בעניין מזונות הילדים." בעניין זה יש גם להדגיש כי גם אם בית הדין הרבני טרם הוציא פסק דין או החלטה בעניין מזונות הילדים שתביעה בעניינם הוגשה אליו, אלא רק קבע לשם כך דיון וכל שכן אם כבר החל לדון בעניינם: על פי עקרון 'הכיבוד ההדדי בין הערכאות', כפי שמתווה בג"ץ 8497/00 (פייג־פלמן נ' פלמן), ועיקרון ההימנעות מקיום "הליכים זהים באותו עניין בבית משפט ובבית דין רבני בעת ובעונה אחת", כפי שנקבע בע"א 2626/90 (אברהם ראש חודש נ' מירה ראש חודש, פ"מ מו(3) 205) – הרי שאין לבית המשפט לעסוק בעניין מזונות הילדים כל עוד אלה נידונים בסמכות בבית הדין הרבני.

מסקנה לאור האמור, בית הדין קובע שהסמכות בעניין תביעת הגירושין הכרוכה, לרבות עניין מזונות הילדים, מסורה לבית דין זה. כפועל יוצא, על המזכירות לקבוע מועד לדיון בתביעת הגירושין הכרוכה.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1381090/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי המערער: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד דוד רייכרט ועו"ד יצחק סלומון) המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד ריקי אופק) הנידון: סמכויות בית הדין בתביעת גירושין נגד אזרח ותושב חו"ל על בסיס סרובו להזמנות בתי דין בחו"ל או התעלמותו מהזמנותיהם פסק דין

הכותב מציין כי האשה פנתה וביקשה להזמין את הבעל לבית הדין (על רקע האמור לעיל משמע: פנתה שוב וביקשה להזמין את הבעל שוב), אך נוכח ההתרשמות כי הלה אינו צפוי לשתף פעולה המליץ לה בית הדין "לנסות את מזלה במקום אחר", המלצה המסויגת מייד באמירה כי כפי הנראה אין לאף אחד השפעה על הבעל "עקב לקיחת סמים וכדומה". נציין כי מכתב זה אינו נושא תאריך ואינו נוקט תאריכים מדויקים לגבי המתואר בו, אך כאמור לעיל הייתה התביעה הראשונה המתוארת בו, על פניו, כבר לפני כמה שנים.

צפוי היה לכאורה כי הבעל יבקש להקדים את הדיון ולקיימו אף תוך כדי הפגרה כדי שלא לעכבו בארץ חינם, שהלוא אף בעודו מחזיק בטענותיו לחוסר הסמכות יכול היה להתדיין בבית הדין תוך כיבוד החלטתו של בית הדין בדבר סמכותו ותוך שהוא שומר על הזכות לערער על פסק הדין גם מכוחה של טענת הסמכות או אף מבהיר בפירוש כי ערער כבר או כי מבקש הוא לערער על ההחלטה שבנוגע לסמכות ואין בהתייצבותו לדיון ובטענותיו לגופו של עניין משום הודאה בה. ייתכן, אגב, כי בדיון היה בית הדין מצליח להביא את הצדדים להסכמות שהיו מייתרות את שאלת הסמכות או היה דוחה את תביעת הגירושין לגופה ומבטל ממילא את עיכוב היציאה.

גם אם נאמר כי אי־הבהירות בנוגע לטיבה ונוסחה של קביעת אותו בית דין שהאיש ייתן גט לאישתו הייתה מקשה על קביעת סמכות בית הדין הרבני בישראל מכוחו של סעיף זה לו ביקשנו להישען עליו בלבד, משנראה כי הסמכות קמה וגם ניצבה בלעדיו, בשל אי־ההתייצבות מאוחר יותר בבית הדין אבן העזר, ודאי שיש לראות באי־מתן הגט למרות מאמצי בית דין בית הועד טעם נוסף לכך.

...

אנו מצידנו נעיר ונציין כאן כי במועד הגשת הבקשה לעיכוב יציאה לא הוגשה עדיין תביעת גירושין אלא בקשה ליישוב סכסוך ועימה בקשה לקיצור תקופת עיכוב ההליכים שלה נעתר בית הדין בהחלטה נוספת שניתנה באותו יום עצמו.

ניכר וברור מדברי בית דין אבן העזר כי נקט בכל האמצעים הסבירים והאפשריים מבחינתו כדי להמציא למערער את ההזמנה וכי להבנתו 'יצא ידי חובתו' בעניין זה. כך סבר גם בית דין קמא שאף הבהיר והטעים כי אם אמצעים אלה לא הועילו ולא הביאו את המערער להתייצב לפני אותו בית דין, ובהתחשב גם בהעדרה של יכולת אכיפת ההתייצבות בו, יותר מסביר הוא 'החשש' כי גם בעתיד לא יתייצב לפניו ולא כל שכן שלא ייתן גט גם אם יחויב בו – חשש שהוא העומד בבסיס חקיקה סעיף 4ב1 לחוק ושההנחה בדבר קיומו בנסיבות אלה היא העומדת בבסיס ההוראה בדבר קום הסמכות במקרה של אי־התייצבות לפני בית הדין שבחו"ל. וכך, בנסיבות המתוארות ולאור כל האמור לעיל, סבור גם בית דיננו.

לפיכך ולאור כל האמור פוסק בית דיננו ומורה: הערעור נדחה.

נוכח האמור היה מקום להורות על חיובו של המערער בהוצאות המשפט של הליך זה. אולם לפנים משורת הדין – ובהתחשב גם בהערות שמצאנו כי יש להעיר, למרות האמור לעיל, על כמה מדבריו של בית דין קמא ועל כמה פרטים בנוגע לניהול ההליך שבשלהן ייתכן שהיה מקום לטעות ולסבור כי טעה בית דין קמא גם במסקנתו וממילא אין לראות בערעור זה ערעור סרק – אין אנו מורים על כך. נוכח האמור תושב למערער הערובה להוצאות שהפקיד בקופת בית הדין.

אגב דנג"צ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פמ"מ – 24.06.2021), כבר נקבע, כי ההשקעה הכספית אינה העיקר להוכחת דבר מה נוסף.

         גישה זו אומצה בשלב מאוחר יותר כדעת הרוב בע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002) (להלן: עניין אבו-רומי), והפכה למה שמכונה על ידינו כיום "הילכת השתוף הספציפי" (לתאור יישומה של הלכה זו ופרשנותה בפסקי הדין שבאו אחריה (ראו ליפשיץ, השתוף הזוגי, בעמ' 181-175).

  בהתאם לכך, הוכר בפסיקה תנאי לתחולת הילכת השתוף הספציפי, אשר זכה לכינוי "דבר מה נוסף". דרישה זו נותנת ביטוי להבנה כי בחירתם של בני הזוג לשזור את נתיבי חייהם בדרך של נישואין אין משמעה כי הם התכוונו בהכרח לשתף את כל נכסיהם זו עם זה. לשם ההכרה בשיתוף בין בני זוג בנכס חצוני יש, איפוא, להראות כי מתקיימות נסיבות מסוימות ("דבר מה נוסף") מעבר לעצם קיומם של חיי הנישואין.

...

כפי דעת מנהל העיזבון בסיכומיו, סבור אני כי מדובר בשיפוץ בטל בשישים, שככל שהקים לתובע זכות השבה או שיתוף, זכה לפיצוי בעיזבון המנוחה.

סבור אני, מכל הטעמים לעיל, שגם התובענה לשיתוף ספציפי דינה דחיה.

סוף דבר התובענה, על כל רכיביה, נדחית.