בחינת שאלה זו נעשית לפי מבחן אובייקטיבי, כאשר לטענת המשיבים, על פי אמות מבחן זה ובהתבסס על התמונות שהציגו המערערים עצמם בפני ועדת הערר, אין כל צל של ספק, כי הנכס ניתן לשימוש ואינו מהוה נכס ניזוק שלא ניתן לשבת בו.
יתרה מכך נטען, כי במסגרת פסק הדין שניתן ב-עת"מ (חיפה) 29631-10-13 שמחה פרץ נ' עריית נשר (22/05/14), נקבע מפי כב' השופטת למלשטריך, כי כאשר מדובר בפעולה פשוטה להכשרת נכס שמחזיק יכול לעשותה ובאמצעותה להשמיש את הנכס, כי אז לא יזכה המחזיק לפטור מארנונה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות.
בעיניין זה עולה, כי בטרם הכריע בית המשפט העליון בהילכת המיגרש המוצלח, נהוג היה לבחון בקשת מחזיק בנכס, לקבלת פטור מתשלום ארנונה כללית בגין הנכס, לפי שלושת המבחנים שפורטו על ידי המערערים, היינו, המבחן האובייקטיבי המחייב בדיקה עובדתית ומותנה בקיומו של נזק שבגינו לא ניתן לעשות שימוש בנכס; המבחן הכלכלי שעניינו בבחינת קיומם של אפשרות מעשית וטעם כלכלי בשיפוצו של הנכס לרבות, בחינת עלות השפוץ הנדרשת לשם החזרת הבניין לקדמותו/הכשרתו לשימוש, יחסית לשוויו; והמבחן ההנדסי שבמסגרתו נערכת בדיקה האם מדובר במבנה מסוכן העלול להתמוטט או לגרום לסכנה לנמצאים בו.
בהילכת המיגרש המוצלח, נידרש בית המשפט העליון, לשאלה, מתי יהיה המחזיק בנכס פטור מתשלום ארנונה, כאשר הנכס שברשותו ניזוק "במידה שאי אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו", בהתאם לסעיף 330 לפקודת העיריות.
...
סבורני, כי טענות המשיבים בעניין זה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.
בהינתן כל האמור, הגעתי למסקנה, כי שגתה ועדת הערר בדחותה את הערר שהגישו המערערים, שכן, ממכלול הראיות שהונחו על ידי המערערים בפני מנהל הארנונה, ועדת הערר ובפני בית המשפט עלה כי הנכס נשוא הערעור הוא "נכס שניזוק במידה כזו שלא ניתן להשתמש בו- כאמור בסעיף 330 לפקודת העיריות, ובהתאם כי הנכס ראוי לפטור. לאור המסקנה שהתקבלה, התייתר, אפוא, הצורך לדון בשאלת סיווג הנכס לצרכי תשלום ארנונה.
סוף דבר
סיכומו של דבר, הערעור מתקבל.
