אם חד הורית לא נשואה קצבת נכות כללית ביטוח לאומי זכאות לקצבת נכות

התובעת והמנוח מעולם לא נישאו ואף לא הצהירו על עצמם כידועים בציבור, אולם הם חיו יחדיו באותה הדירה, בנפרד, עד לפטירת המנוח.

לדידי הנתבע, התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל לפתחה, ולא הוכיחה כי חנאן היתה בתו של המנוח, זאת בשים לב לכך שחנאן מעולם לא נרשמה במשרד הפנים כבתו של המנוח הגם שהתגרש כבר בחודש 09/1998 (נ/1); לתובעת שולמה בחלק מהתקופה גמלת הבטחת הכנסה כחד הורית עם ילדה; אין בעובדה שלתובעת ולמנוח שולמה בחלק מהתקופה גמלת הבטחת הכנסה לפי הרכב של זוג +ילד כדי להעיד על אבהות המנוח, שכן גמלת הבטחת הכנסה משולמת לפי הרכב האנשים המתגוררים במשק בית משותף אחד ואין צורך בהכרעה באבהות לצורך תשלום הגמלה, בנגוד לקיצבת שאירים; למנוח שולמה קצבת נכות כללית ללא תוספת תלויים בעד חנאן; המנוח שינה צוואתו מיום 11.9.05 בה הצהיר על חנאן כבתו והדיר אותה מצוואתו החדשה, אשר לא הוצגה בהליך ולא זומנו לעדות יורשי עזבונו של המנוח ויש לפרש המנעות זו לחובת התובעת; בהתאם לסעד המבוקש בסע' 13 לכתב התביעה, עסקינן בתביעה להכרה באבהות, סעד שאינו בסמכות בית דין זה והוא עומד בפני עצמו ואינו אגבי להכרה בזכאות לקיצבת שאירים.

במקרה זה, קביעת האבהות היא קביעה נגררת בלבד שתוקפה נותר אך ורק בגדר היחסים שבין המבוטח לבין המוסד לביטוח לאומי; קביעה זו אינה מחייבת את משרד הפנים ואין בה משום קביעה כלפי כולי עלמא, אלא שיש בה כאמור הכרעה בשאלה נגררת, הנדרשת לצרכי ההכרעה בתביעה אם הילד זכאי לגימלה מהנתבע, אם לאו.

נוסף לאמור, הנתבע לא הציג בפנינו כל ראיה שיש בה לסתור את טענות התובעת או את ראיותיה, ולא מצאנו בטענות הנתבע בסיכומיו, לרבות העדר רישום חנאן במשרד הפנים כבתו של המנוח ו/או העובדה כי בחלק מהתקופה שולמה לתובעת גימלת הבטחת הכנסה כאם חד הורית ו/או בכך שלמנוח שולמה קצבת נכות כללית, ללא תוספת תלויים בעד חנאן כדי לשנות ממסקנתנו, הנלמדת כאמור מכלל הראיות.

...

נוסף לאמור, הנתבע לא הציג בפנינו כל ראיה שיש בה לסתור את טענות התובעת או את ראיותיה, ולא מצאנו בטענות הנתבע בסיכומיו, לרבות היעדר רישום חנאן במשרד הפנים כבתו של המנוח ו/או העובדה כי בחלק מהתקופה שולמה לתובעת גימלת הבטחת הכנסה כאם חד הורית ו/או בכך שלמנוח שולמה קצבת נכות כללית, ללא תוספת תלויים בעד חנאן כדי לשנות ממסקנתנו, הנלמדת כאמור מכלל הראיות.

סוף דבר על יסוד כל המפורט לעיל, התביעה מתקבלת ואנו קובעים, כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל לפתחה והוכיחה כי המנוח הוא אביה הביולוגי של חנאן, זאת לצורך קביעת זכאותה של האחרונה לקצבת שאירים בעקבות פטירתו.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך דינה בסך 5,500 ₪.

"זוכה" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק המזונות הוא – "מי שפסק דין למזונות ניתן לזכותו ואינו מתגורר עם החייב, לרבות הורה שאינו מתגורר עם החייב שפסק דין למזונות ניתן לזכות ילדו הקטין הנמצא בהחזקתו אף אם אינו עמו". סעיף 3 לחוק המזונות קובע: "שעורי התשלום הם כפי שנקבעו בפסק הדין למזונות או בתקנות, הכל לפי השעור הקטן יותר." בסעיף 20 לחוק המזונות נקבעו סמכויות ביצוע לשר המשפטים: "(א) שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי, בכפוף לאמור בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג), להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו, לרבות קביעת שעורי תשלום לפי חוק זה, ובילבד שתקנות לענין סעיף 3 יותקנו בהתייעצות עם שר האוצר.

ביחס לטענת היועמ"ש כי לא הובאה הוכחה אמפירית להשפעה שלילית של קזוז הקצבה על שעורי העסוקה של נשים חד הוריות, מרכז רקמן הפנה לסקר שנערך במרץ 2019 על ידי ידידות טורונטו ולמאמר נוסף מאת ג'וני גל ונטע אחדות "רשת ביטחון סוצאלי וחורים גדולים בה: המדיניות כלפי תכניות הבטחת הכנסה, עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות" מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, אוגוסט 2007.

כך נקבע: "תכליתו הרחבה של ההסדר כפי שנקבע בחוק המזונות ובתקנות שהותקנו מכוחו, היא הבטחת גמלת קיום לקטין שנפסקו לזכותו מזונות. למימוש תכלית זו ניכנס המוסד לביטוח לאומי בנעלי החייב, שאינו ממלא אחר פסק הדין בו חויב בתשלום מזונות ילדו. הבטחת גמלת הקיום לקטין כאמור, נבחנת בשים לב לחובת שני ההורים כאפוטרופסים טבעיים לזון את ילדם. מכאן הוראות החוק והתקנות, לפיהן המוסד אינו מחויב בתשלום מלוא סכום המזונות שנפסק לזכות הקטין כי אם אך עד גובה גמלת קיום, ששיעורה נקבע על פי תיקרת הכנסה כקבוע בתקנות. בהתאמה לכך, מכוח חובת שני ההורים לזון את ילדם, מתחייבת בחינת רמת הכנסתו של ההורה שהקטין נמצא בהחזקתו". ובהמשך פסק הדין - "בקביעת כללים ותנאים לתשלום מזונות הקטין, המבוססים על שיעור הכנסת אימו של הקטין שבהחזקתה הוא נמצא, אין משום פגיעה בזכותו החוקתית של הקטין למזונותיו, והם עולים בקנה אחד עם תכלית חוק המזונות לספק גמלת קיום לקטין, תוך שמירה על העקרון בדבר חובת שני הוריו של הקטין כאפוטרופסיו הטבעיים, לזון אותו.

טענת התובעת להפליה התובעת טענה כי הוראות החוק והתקנות מפלות אותה לרעה ביחס לאישה נשואה, ביחס לזכאים לקיצבת נכות כללית ואף בהשוואה להוראה הקובעת כי ילדיו של אסיר, הזכאי לקיצבת נכות כללית, זכאים לתוספת תלויים למשך תקופת מאסרו, ללא קשר להכנסות האם.

ואולם, אף במקרה זה אין מדובר באותן קבוצות שויון שכן לעניין קצבת נכות כללית, מדובר במבוטחים עליהם חלים כללים שונים ומבחני זכאות שונים, לרבות כושר הישתכרות.

המוסד לביטוח לאומי הוא האמון על חלוקת עוגת התקציב בין כלל המבוטחים - קיצבאות נכות, דמי אבטלה, הבטחת הכנסה ועוד.

...

לאור אלה, נדחות טענות התובעת לאפליה.

נציין כי מצאנו אכן בחוות הדעת שהגישה התובעת נתונים ושאלות שיש בהן כדי לסתור ולו חלק מההנחות שהובאו במסגרת תעודת עובד הציבור.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובעת וצד ג' מעולם לא נישאו, ואין חולק כי צד ג' לא גידל את הקטין ומעולם לא היה בקשר עם הקטין [עמ' 15 ש' 28-33] והסיבה היחידה בגינה ציין את הקטין בתביעתו לקיצבת זקנה הנה תשלום המזונות המבוצע על ידו [עמ' 18 ש' 16-23].

" על כך שתוספת התלויים לקיצבת נכות כללית מיועדת כתחליף לפרנסה שהנכה היה מביא לתלויים, אילמלא נכותו, וכי אם הנכה עלול שלא להשתמש בתוספת התלויים לטובת התלויים יש להעביר אותה לידי התלויים ר' גם עב"ל (ארצי) 51229-12-14 אפי פירסט נגד המוסד לביטוח לאומי (26.9.16)).

סעיף 320(א)(2) לחוק קובע כי לא תשולם תוספת קצבה "לשני בני אדם או יותר בזכותו של אדם אחד". בהחלטתו בעיניין עב"ל (ארצי) 435/07 המוסד לביטוח לאומי נ' כהן (21.1.09) פירש בית הדין הארצי את הוראת חוק זו כקובעת כלל לפיו "אם שני בני הזוג ביחידה המשפחתית נכים - רק אחד מהם יהא זכאי לתוספת תלויים לגימלת נכותו בעד ילדיהם ולא שניהם". לאור לשון 320 לחוק הלכה זו יפה גם לעניינו, הגם שבנסיבות המקרה שלפני הורי הקטין אינם זכאים שניהם לקיצבת נכות, אלא לקיצבת נכות ולקצבת זקנה.

סעיף 304 (א) לחוק קובע: "נוכח המוסד כי הזכאי לגימלה או האדם שלידיו צריכה הגימלה להנתן אינו יכול לגבותה, או כי מתן הגימלה לידי כל אחד מאלה אינו לטובת הזכאי או לטובת האדם שבשבילו היא ניתנת, רשאי המוסד למנות את מי שבהחזקתו או שבהשגחתו נמצא הזכאי או אדם אחר, בתנאים שקבע המוסד, כמקבל הגימלה, ולשלם לו את הגימלה, כולה או חלקה, והכל בתנאים שייראו למוסד; החלטה לגבי מינוי מקבל גמלה שאינו הורה או ילד של הזכאי טעונה היתייעצות עם פקיד שקום שהמוסד הסמיכו לכך

מועד פנייתה של התובעת לנתבע אין חולק כי ביום 22.11.12 שלחה התובעת לנתבע מכתב שכותרתו "בקשה לבירור בקשר לוועדות", שבמסגרתו ציינה, בין השאר את הדברים הבאים: "בנוסף הנני מבקשת לברר מדוע במחלקת נכות כללית אני רשומה כאשה בודדה, למרות שבחודש יוני השנה כבר עדכנתי את המחלקה על כך שאני אם חד הורית לילד בן חמש, לאחר שהתברר לתדהמתי, שהאמהות שלי לא מעודכנת". הנתבע אישר כי פניה זו לא טופלה על ידו, מפאת שגגה בשל העובדה שתיקה של התובעת היה מצוי בועדות הרפואיות של הנתבע [ר' הודעת הנתבע מיום 18.1.18].

...

על כן אינני נדרשת לשאלה האם התנהלות הצד השלישי בעצם ציון (לקוני ולא בלתי נכון) של הקטין כבנו בטופס התביעה לקצבת זקנה, בנסיבות בהן לא היה לצד השלישי כל קשר עם הקטין זולת תשלום מזונות, מלמדת על חוסר תום לב. די לקבוע כי התוספת שולמה לצד השלישי שלא כדין ובהעדר זכאות ומשכך דין התביעה נגד הצד השלישי להתקבל.

להשלמת התמונה אציין כי לא הוכח שהנתבע פנה לצד השלישי מהמועד ששולמה לו תוספת התלויים ולא ביצע בירורים שונים בכל הנוגע לקשריו עם הקטין ולמידת תמיכתו בו. כאמור, סבורני כי נפל פגם בהתנהלות הנתבע שעה שלא נערכה מצדו כל חקירה ודרישה טרם החלטה כי תוספת התלויים תשולם לצד השלישי דווקא, על אף שהקטין אינו במשמורתו וחרף העובדה שהתובעת, אמו של הקטין, מגדלת אותו בגפה וזכאית אף היא לתוספת תלויים לקצבת נכות – תוספת אשר לא שולמה לה במועדים ששולמה לצד השלישי.

סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל, תביעת התובעת מתקבלת ונקבע כי היא זכאית לתוספת תלויים לקצבת הנכות – תוספת שתחושב בהתאם לכללי הדין - רטרואקטיבית משנת 2011 ואילך.

(7) הנתבע אישר את התביעות ושילם לתובעת גימלת הבטחת הכנסה, על פי הצהרתה, כאם חד הורית, גרושה, שאין לה בן זוג.

בנוסף לדו"ח ההודעה של התובעת (מוצג נ/3) הגיש הנתבע מסמכים נוספים, לרבות דוח סיכום חקירה שערך החוקר, טפסי התביעות לגמלת הבטחת הכנסה שהגישה התובעת, תביעת המנוח לקצבת נכות כללית ושאלון שמילאה התובעת במסגרת תביעתה לקצבת שאירים (מוצג נ/2).

יחד עם זאת, שוכנענו כי הצהרות התובעת בתביעותיה להבטחת הכנסה, באשר למקום מגוריו של המנוח וליחסיה עמו, היו כוזבות, במטרה לזכות בהטבה (גימלת הבטחת הכנסה) והנתבע אכן שילם לה גימלאות בהסתמך על הצהרות אלה-בעוד שהעובדות לאשורן היו אחרות, כפי שנפרט להלן, בהתייחס לגירסת התובעת בתצהירה ובעדותה, הנתמכת בעדויות רבות ובראיות אחרות: (1) בתצהיר עדותה הראשית ובחקירתה הנגדית, פירטה התובעת את העובדות, התומכות בגרסתה בדבר חייה המשותפים עם המנוח, כבני זוג, "ידועים בציבור", מינואר 1993 עד מועד פטירתו, ביולי 1997, ואלה עיקרן: התובעת והמנוח היו נשואים בעבר, במשך שנים רבות, ונולדו להם שלושה ילדים.

הגם שאין מחלוקת כי התובעת והמנוח לא נישאו מחדש-החלטתם לשקם את חיי הזוגיות והמשפחה ולחזור לחיות ביחד, גובשה על ידם במסמך פורמלי של "הסכם חיים משותפים", אשר נחתם על ידם ב-24.1.1993 (נספח ז' לתצהיר).

להזכירך, שאת התביעה לקצבת שאירים היא הגישה רק במאי 2003, שש שנים לאחר שהמנוח נפטר, משלדבריה "לא ידעתי שמגיע לי זכויות. אני אפילו לא ידעתי מה זה ידועה בציבור". התובעת העידה, וגם בעיניין זה נתמכה גרסתה בעדויות נוספות, כי היא שילמה מכספה עבור מצבת המנוח וכי "כל שנה אני עושה לו אזכרה". בשנה הראשונה התקיימה האזכרה בבית אמו הקשישה של המנוח, כמו בימי השבעה, כדברי התובעת "אנשים באו לנחם אותי אצל חמותי". במשך השנים, היא נוהגת לערוך את האזכרה בבית הכנסת שבו התפלל המנוח, כפי שהעיד חברו הטוב של המנוח, חנניה סספורטס (בעמ' 20): "ש. מי עושה אזכרה שנתית? ת. אישתו. היא היתה עושה את זה בבית של ההורים שלו כי שם יש מקום גדול.

יתרה מזאת, הגם שבהגדרת "אישתו", לעניין זכאות אלמנה לקצבת שאירים, נכללת גם "הידועה בציבור כאישתו והיא גרה עמו", קבעה הפסיקה, כאמור לעיל, כי משמעות הדיבור "גרה עמו" תלויה בנסיבות הספציפיות של בני הזוג, בין השאר במצב הבריאות, ואפשר שבנסיבות מיוחדות, גם אם המנוח לא גר עם התובעת באותה דירה בכל הימים הסמוכים למועד פטירתו-יראוה כ"אישתו (דב"ע מד/62-0 המוסד לביטוח לאומי-זהבה משעלי, פד"ע טז 3).

...

לפני שנבחן את העובדות, כפי שהן עולות ממכלול הראיות והעדויות, מצאנו לנכון להתייחס לטענת הנתבע בסיכומיו, כי די בכך שגרסת התובעת בתביעתה כאן עומדת בסתירה לגרסאות שמסרה בתביעותיה לגימלת הבטחת הכנסה כדי לדחות את התביעה-טענה שאינה מקובלת עלינו.

משהגענו למסקנה כי התובעת היתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח וכי היא גרה עמו בשעת פטירתו-כי אז יש לראותה כ"אלמנה", כהגדרתה בסעיף 238 לחוק, לעניין הזכאות לקצבת שאירים.

אשר על כן, התביעה מתקבלת, משנקבע כי לעניין זכויותיה של התובעת כ"אלמנה", לפי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי-התובעת היתה "ידועה בציבור" של המנוח, יצחק בן לולו ז"ל, החל מינואר 1993 ועד יום פטירת המנוח, ב-31.7.1997.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק.

הצדדים נישאו ביום 1.3.09 ומנישואיהם נולד הקטין יליד 6.7.11 (להלן: "הקטין").

עוד טוען המערער כי מתוך קצבת הנכות שמקבלת המשיבה, משולם לה סכום של 741 ש"ח עבור קצבת תלויים בגין הקטין ויש לנכות סכום זה מסכום המזונות שנפסקו לו. לבסוף טוען המערער כי כל עוד מתגוררת המשיבה בבית הוריה, אין מקום לחייבו בתשלום מדור לקטין.

לטענתה, על המערער למצות את זכויותיו במוסד לביטוח לאומי, ובמידה ונכונה טענתו כי הוא אינו מסוגל לעבוד עקב מצבו הרפואי, הוא יהיה זכאי לקבלת קצבת נכות כללית ממנה יוכל לשלם את המזונות.

אשר לקיצבת התלויים טוענת המשיבה, כי אין לנכות קצבה זו מדמי המזונות שכן סכום זה ניתן למשיבה כאם חד הורית, ומכל מקום, קצבת התלויים מיועדת לסייע בידי האם לשלם את חלקה בהוצאות הקטין.

...

אני סבורה כי משעה שאין מחלוקת כי המערער טרם פנה למיצוי זכויותיו במל"ל, וממילא, טרם הוכר כנכה הזכאי לקבלת קצבת נכות וקצבת תלויים, הרי שניתן להסיק מכך כי קצבת התלויים משולמת למשיבה עקב ההכרה של המל"ל בנכותה היא.

המסקנה מכל האמור היא כי אין מקום להורות על ניכוי קצבת התלויים מסכום המזונות.

אשר על כן, דעתי היא כי דין הערעור להידחות.