ר' למשל האמור בע"פ 8991/10 יעקב מכבי נ' מדינת ישראל (נבו 27.10.2011):
"בית משפט זה קבע ושב וקבע, בפסקי דין רבים מיספור, כי יש לעקור מן השורש את נגע האלימות שפשה בחברתנו. במילחמה זו מוטל על בתי המשפט תפקיד חשוב ביותר, שעיקרו הוקעת התופעה וגזירת עונשים מחמירים על אלו הבוחרים לנקוט בדרך האלימות."
וכאשר מתבצע שימוש בנשק קר, ר' למשל האמור בע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' נאסר חסן (נבו 10.11.2009):
"קיים אינטרס צבורי מובהק וחד משמעי בהרתעת היחיד והרתעת הרבים מפני נקיטה בדרך של כוח ואלימות ליישוב מחלוקות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר. המסר שצריך לצאת מבית משפט זה הוא שחברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם שימוש בסכין לשם פיתרון מחלוקות וסכסוכים. יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להילחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד. לפיכך, שעה שנגע האלימות והפרת החוק פושה בחברתנו מן הראוי שידע כל איש ותדע כל אשה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח."
ואך לאחרונה, ר' האמור ברע"פ 6817/22 אשר פריג' נ' מדינת ישראל (18.10.2022):
"בית משפט זה שב והתריע לא אחת מפני התפשטות האלימות במרחב הצבורי, ועמד על הצורך בענישה מוחשית מאחורי סורג ובריח למיגור תופעות מעין אלו...בדרך זו יש לילך אף בעניינינו. במסגרת סיכסוך שכנים מתמשך ביחס למקומות חניה, המבקש דקר את המתלונן בכף ידו באמצעות סכין וגרם לו לחבלות וחתכים. מעשי המבקש היו עלולים להסב לו נזק חמור ומשמעותי יותר. מעשים אלו דורשים ענישה הולמת ומרתיעה המבהירה כי סכסוכים אינם באים לפתרונם בדרך של אלימות. סופה של היתנהלות אלימה שכזו, בגין ענין של מה בכך, ראוי שיהיה עונש משמעותי של מאסר בפועל".
מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות של פציעה כשהעבריין מזוין מלמדת על טווח רחב יחסית של מאסרים בפועל הנתון לנסיבות קונקרטיות הקשורות בבצוע התקיפות.
מדובר בעוד מקרה מצער של אלימות קשה במרחב הצבורי על רקע סכסוכים ומחלוקות על שימוש בדרך, בשטח, בחניה וכיוב', אשר למרבה הצער מסתיימים לא אחת בנזקים פיזיים ונפשיים כבדים לקורבנות המזדמנים אשר נושאים צלקות גופניות ונפשיות גם לאחר שיחרור התוקף ממאסרו.
...
ובהמשך אותה החלטה התייחס בית המשפט העליון גם לאמור בסעיף 40(ד)ב לחוק העונשין ביחס לסטיה ממתחם העונש משיקולי שיקום:
"למעלה מן הצורך, אציין כי בהתאם לאמור בסעיף 40ד(ב), גם לו היה נמצא שהמערער השתקם או בעל סיכוי ממשי לשיקום- בנסיבות הענין די בחומרת העבירות שביצע כלפי בת זוגו ובאשמתו הבלעדית בביצוען, עליהן עמד בית משפט קמא, כדי לשלול סטייה לקולא ממתחם העונש. שיקולי השיקום, על אף חשיבותם, אינם חזות הכל ולצדם יש להתחשב בשיקולים נוספים, כדוגמת גמול והרתעה (ע"פ 587/22 אבו נאעסה נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (22.5.2022))".
סבורני כי הדברים יפים ותקפים גם ביחס לאירוע האלימות מושא תיק זה, זאת נוכח חומרת המעשים בהם הורשע הנאשם, סוגם, מידת אשמתו ועוצמת הפגיעה בערכים המוגנים.
ר' בענין זה למשל רע"פ 3058/07 דרור פז נ' מדינת ישראל (נבו 03.05.2007):
"מתפקידו של בית המשפט להעריך ולשקול נסיבות רבות ומגוונות, כמו למשל, חומרת העבירה ונפיצותה בציבור, הגנה על שלום הציבור וביטחונו, הרתעת העבריין ועבריינים בכוח, התגמול שבענישה וכיוצא באלה. שיקולים אלה אינם מתחום שיקוליו של קצין המבחן, ואין הוא אף מוסמך להמליץ לגביהם. השופט, הוא אשר ישים במאזני שיקוליו, כאחד השיקולים החשובים, גם את המלצתו של קצין המבחן. אך בכך לא סגי"
ובעבירות אלימות בפרט ר' ע"פ 431/22 סולימאן ג'בארין נ' מדינת ישראל (20.11.2022):
"ראשית בית המשפט אינו כבול להמלצות שירות המבחן ואף שאין להקל ראש בחשיבותן, יש לשקלל למולן טעמים אחרים אותם נדרש בית המשפט לשקול בעת גזירת הדין ובכלל זה שיקולים של גמול והרתעה מפני פתרון סכסוכים בדרכי אלימות"
סוף דבר
סבורני כי במקרה זה שיקולי הגמול וההרתעה עולים על שיקוליו האישיים של הנאשם על היבטי השיקום שנסקרו לעיל, ומטים את הכף לענישת מאסר של ממש מאחורי סורג ובריח.
ולאחרונה (20.11.2022), במסגרת ע"פ 5806/22 מדינת ישראל נ' מוחמד גריפאת, שם נכתבו הדברים הבאים:
"זאת ועוד, במקרים של אלימות במרחב הציבורי, יש ליתן ביטוי לשיקולי הרתעת היחיד והרבים במסגרת גזירת העונש בגדרי המתחם, זאת כדי לסייע במיגור תופעה מגונה זו אשר קנתה מקום במחוזותינו".
נוכח האמור, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:
14 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו של הנאשם בתיק זה.
8 חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של 3 שנים מתום ריצוי מאסרו שלא יעבור כל עבֵרת אלימות מסוג פשע.
