פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה
בית המשפט לעינייני מישפחה בבאר-שבע (כב' השופט פ' אסולין) קבע כי היות שלפי כללי הדין הזר, כשם שהוכחו על-ידי המשיב, היה פסק הדין שניתן על-ידי ערכאת העירעור בבלגיה תקף גם בצרפת ביום בו עברה המבקשת עם הבן מצרפת לישראל, הפרה המבקשת את זכותו של המשיב להחזיק בבן במועד המעבר לישראל, ומכאן שהרחקתו של הבן מצרפת הייתה שלא כדין.
עם הגעת הילד לצרפת ייאכף אפוא פסק הדין שניתן בבלגיה והבן יועבר אל המשיב שם, ומה הואילו חכמים בתקנתם? ואמנם, פרופ' אליז פרז ורה שכיהנה כרפורטרית מוסמכת של אמנת האג מציינת בדו"ח הפרשני שכתבה לאמנת האג כי את שתיקת האמנה בנוגע למקום אליו יש להחזיר את הילד יש לראות כמתירה למדינה אליה הוא נחטף להשיב את הילד ישירות להורה האחר, בלא קשר למקום שבו הוא נמצא (ראו סעיף 110 Perez-Vera Report ).
...
לבסוף, וכשם שהוסבר, העמדה החוזרת שהביע הבן נגד החזרתו, והקביעה כי לאור בגרותו ראוי כי דבריו יילקחו בחשבון, וכן דבריו של ד"ר גוטליב כי "לא ניתן לשלול את האפשרות כי עמדתו של הילד מושפעת מעמדתה של האם" מבלי לקבוע עמדה חדה בעניין, וכי לא ניתן להגיע למסקנה כי מדובר, בין השאר, בהשקפות ברורות ואחידות, מצדיקים לדעתי בחינה נוספת של רצונותיו, הנמקותיהם והתנהגותו, על מנת להבטיח כי בהחלטה שתתקבל בעניינו אכן יהיה כדי להגשים את טובתו.
סוף דבר
אשר על-כן, אם תתקבל עמדתי, סבורה אני כי במסגרת חוות הדעת הנוספת שתינתן בעניינו תיקבע גם מידת כשירותו של הבן להופיע בפני בית המשפט לרבות אפשרות היגרמותו של נזק בעקבות הופעה כאמור.
בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי מצאו כי לא הוכח לעניין זה החריג הקבוע בסעיף 13(ב) רישא לאמנה בדבר "חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד במצב בלתי נסבל". לא מצאתי מקום להתערבותנו במסקנה זו. כך, לטעמי, גם לעניין חריג רצון הילד שבסעיף 13(ב) סיפא לאמנה.
