באחד הדיונים הפנימיים בבית הדין נידונה תשובת הריב"ש (סימן קכ"ז) שכתב:
"אבל לכוף האיש לגרש אישתו בקבלת מעות, לא נאמר אגב אונסא וזוזי גמר ומגרש, ואפילו בכל ממון שבעולם, דאין דמים לאשה". מדברי הריב"ש עולה לכאורה, שגם אם הבעל מתחייב בכתובה "בכל ממון שבעולם", הסכום אינו מופרז ביחס לתמורה המתקבלת, שהרי "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז ובוזו לו" (שיר השירים ח' ז').
לפי אותה דיעה שהובעה בדיונים פנימיים של בית הדין, גם התחייבות מוגזמת בתוספת כתובה חלה, מאחר שהבעל משתעבד מעכשיו, וכשם שהקונה דבר יקר בעל ערך רב, ואין בכוחו לשלם, קנה מעכשיו, ומעכשיו רובץ עליו חוב גדול עד שיפרענו, כך גם הבעל המשתעבד מעכשיו, חייב לשלם את מלוא סכום הכתובה!
אבל לעניות דעתי אין בדברי האחרונים הנ"ל הסבר, מדוע תוספת כתובה בסכום סביר אינה נחשבת לאסמכתא.
...
אחרי שבית הדין הגדול חייב את האישה בגירושין, תבעה האישה את כתובתה בבית הדין, ובית הדין בפסק דינו מתאריך א' בסיון תשע"ה (19.5.2013) בפסק דינו חייב את האיש בכתובה, בין היתר נכתב שם כדלהלן:
"גם בהחלטת בית הדין הגדול לא נסתרה התשתית העובדתית שנקבעה בפסק הדין שלנו, אלא חיוב הגירושין נבע מכך שהצדדים הגיעו למצב שהנישואין כבר התרוקנו מתוכן. אך בהחלטת בית הדין הגדול לא נקבע כי האשם לכך הוא בהתנהלות האישה, ועל כן ביחס להיבט זה, גם לאחר החלטת בית הדין הגדול, פסק הדין של בית הדין האזורי נשאר בעינו למעט המסקנה [...] על כן אנו מחליטים: פסק הדין הנזכר, ככל שהוא נוגע לשאלת הזכאות העקרונית של האישה בכתובה, הוא חלוט, ואין מקום לדון בכך מחדש. מאידך, הטענות שהאישה מחלה על הכתובה או ששטר הכתובה אינו מחייב עקב העדר גמירות דעת, וכיוצא בזה, ראויות לדיון, וככל שהנתבע מבקש להוסיף אסמכתאות או ראיות, מלבד האמור בכתב ההגנה והנטען בדיון, עליו להציגן תוך 15 יום, ולאחר מכן ייקבע המשך ההליך."
בהתאם לפסק הדין הנ"ל התקיים דיון בפני ההרכב הנוכחי בתאריך ט"ו טבת תשע"ו (27.12.2015) לשמיעת טענות הנתבע לפטור אותו מהכתובה.
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו' סימן מ"ב, אורחות המשפטים פרק ד', ד"ה ומצאתי בספר) כתב בשם ר' חיים פלאג'י:
"ומצאתי בספר שו"ת חיים ושלום להגר"ח פלאג'י ז"ל בחלק ב' סימן פ"ד, שנשאל על כך, במי שזינתה תחת בעלה ברשות בעלה, שהיה רשע ורע מעללים ומשכיר את אשתו, כדת מה לעשות בענין גביית כתובתה. והשיב וזה לשונו: נראה לי כי הגם יש לקנוס לאישה מדין אישה שזינתה שאינה גובה עיקר כתובתה ותוספת, כמו כן יש לקנוס לבעל שהרשיע, לגבות ממנו עיקר כתובתה ותוספת וליתנו לעניים. והראיה לזה ממה שכתב הרמב"ם בתשובה בספר פאר הדור סימן קי"ט, באישה ששימשתו נדה לבעלה והיא טוענת שבעלה הרשה אותה, וזה לשונו: ולכן הדין בזה הוא שאם יודה הבעל שהוא הרשה אותה, אז מחרימין אותו וקונסין אותו כשיעור הכתובה, ולא שתטול זאת הזונה המרשעת כתובתה, דלא עכברא גנב אלא חורא גנב, ואם יכפור הבעל ויאמר שקר דברה, מחרימין סתם לו ולה, ועונין אמן, ואחר כך תצא בלא כתובה. עד כאן. וכן כתב הרדב"ז בתשובה סימן צ', והביאה הרב יד אהרן בסימן קט"ו בהגהות הטור אות י' יעויין שם, הכי נמי בנידון דידן, אם הוא אמת שידו במעל מהבעל בדבר הזה, היא תצא שלא בכתובה, וגובים מהבעל הכתובה והתוספת בתורת קנס ומחרימין אותן. וזה ברור. עכ"ל החיים ושלום".
גם בעל שפגע בחיובים שהוא חייב לאשתו, כגון שמרד בה בחיוב אישות או מזונות, או בגד בה או היכה אותה, או שיזם את הגירושין, הרי הוא פוגע ביסוד הקשר בינו לבין אשתו, וגורם בכך לפירוק המשפחה, ובית הדין רשאי לקנוס אותו ולפצות את אשתו בתשלום חלקי של הכתובה.
אמנם הנתבע בסיכומיו סעיף 2 טוען שבתיק זה לא הוכחה בגידה, אבל טענתו נדחית על הסף, מאחר שהנתבע הודה במפורש בבגידה, ואין צורך בהוכחה נוספת.
סברה דומה נאמרה בגמרא כתובות (נ"ד ע"א) ביחס לבעל הנותן בגדים לאשתו, שכוונתו לתת לה רק בתנאי שתישאר נשואה לו:
"כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב מאי טעמא כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ומיפק לאחרינא לא אקני לה"
מטעם זה נפסק בטור ושולחן ערוך שולחן ערוך (אבן העזר, סימן ע"ז סעיף ב') שמורדת מחזירה לבעלה מטפחת ומנעל ושאר מתנות, ומבאר הטור "דאדעתא למשקל ומיפק לא זבין לה".
כך גם פסק הטור (אבן העזר, סימן קי"ח) על אישה היוזמת תביעת גירושין:
" מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה, ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובו' נוהגין בהן להוסיף על מה שיטול הבעל [...].בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה".
כך גם פסק הרי"ף (כתובות ל"ט ע"א) ביחס לבעל שאשתו מרדה בו שהוא זכאי להחזר כל הוצאותיו, כי "אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה".
על פי אומדנה זו פסק גם רבנו ירוחם בספר מישרים (חלק ח', נתיב כ"ב, וראה גם פד"ר ח', 324 ) שבמרידה הדדית, כאשר האישה תובעת גירושין היא מפסידה תוספת כתובה:
"וכתב מורי הרב אברהם בן אשמעאל, כי נראה לי שאישה שאמרה: לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה, אבל איני רוצה ליתן לה גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובתה...ולאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."
אמנם אומדנה הנזכרת בגמרא ובפוסקים נאמרה על בעל שאשתו מורדת בו! אבל יש ללמוד מכאן, שאומדנה זו קיימת גם ביחס לאישה שבעלה מורד בה ומגרש אותה.
