לטענת הנתבע, לבית משפט זה הסמכות לידון גם בתביעה שכנגד, וזאת משני טעמים: ראשית, משום שמדובר בתביעה ובתביעה שכנגד שנושאן אחד – שאלת תוקפו המחייב של זכרון הדברים; ושנית, משום שממילא בית משפט השלום הוא המוסמך לידון בתביעה לאכיפת הסכם לרכישת זכויות אובליגאטוריות, ואילו במקרה הנידון אין מדובר בהסכם לרכישת זכויות קנייניות, אלא זכויות אובליגאטוריות בלבד, במקרקעין שאינם מוסדרים (נחלה חקלאית), וכאשר שווי הזכויות (2 מיליון ₪) בתחום סמכותו של בית משפט השלום.
שנית, עולה לכאורה, כי למעשה אין מדובר במכר של זכויות קניין, אלא במכר של זכויות אובליגאטוריות, שכן עסקינן בזכויות בנחלה חקלאית, זכויות אשר על פי רוב אינן רשומות במירשם המקרקעין, אלא הן מעוגנות בהסכמים עם האגודה השיתופית המנהלת את המושב, הסוכנות היהודית ורשות מקרקעי ישראל.
...
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי בית משפט זה מוסמך לדון בתביעה שכנגד.
ראשית, אני מקבלת את טענת הנתבע, כי מדובר בשתי תביעות שנושאן אחד.
סוף דבר, אני קובעת כי לבית משפט זה הסמכות לדון בתביעה ובתביעה שכנגד.
