אכיפת הסדרי ראיה בבית הדין הדתי

בדעת מיעוט בבית הדין הרבני הגדול בתיק שביסוד בג"ץ 5185/13 נאמר (מפי הדיין הרב ציון אלגרבלי) כי אין לכלול את עניין הקבורה בהרחקות: "נכון אמנם שמיד עם פטירתו של המערער לא יהיה עוד צורך באכיפת פסק הדין לגירושין, אך מעמדו לא ישתנה, ובהתאם להוראות הצוו הדתי האוסר לגמול עמו חסד ובכלל זה חסד של אמת היא קבורה באמצעות הקהילה הדתית. בנסיבות האמורות יש להניח שהשלטונות האזרחיים הם שיעסקו בקבורת אדם כזה.

בית הדין הטיל עליו סנקציות שונות וביניהן: "שלא לאפשר לעותר לקבל אוכל כשר, בכשרות מיוחדת למהדרין" וכן "שלילת קיום הסדרי ראיה עם ילדיו בכלא". נקבע, כי ככל שמדובר באמצעים שאינם כלולים בחוק, ואשר נועדו להכבדת תנאי שהייתו של העותר בכלא, הרי שעסקינן בהחלטות שהן "בגדר המלצה שראוי להיתחשב בה ככל שהיא עולה בקנה אחד עם ההסדרים והנוהלים בכלא". לפיכך, הוחלט לדחות את העתירה, אשר כוונה כלפי הטלת סנקציות, בחריגה מהוראות החוק.

...

דעתי היא כי יש לדחות את העתירה.

לעמדת השופטים נ' הנדל וי' עמית אין מקום להתערבות בהחלטות בית הדין, גם לא בהקשר זה. משסברו הנשיאה מ' נאור והשופטים י' דנציגר כאמור כי אין לבית הדין סמכות להורות על ההמלצות נשוא ענייננו, נמצא, ברוב דעות, כי יש לקבל את העתירה במובן זה שיבוטל החלק הנוגע לקבורה בהחלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 21.4.13 (אשר אישרה את החלטת בית הדין האזורי מיום 31.7.12).

הוחלט כאמור, ברוב דעות, שלא להיעתר למבוקש, למעט באשר לאמור בפסקה 2 מעלה.

הואיל והנאשמת הודיעה שלא קיימה את ההחלטה מיום 4.4.17 וכי אינה מתכוונת לקיים את ההחלטה, פסק בית הדין כדלקמן: הנאשמת תשלם למתלונן סכום של 10,000 ₪; בית הדין מתרה בנאשמת כי ככל שתמשיך ולא תקיים החלטותיו בעתיד, יאלץ לנקוט נגדה בהליכים חמורים יותר, לרבות חיובה בתשלומים כספיים גבוהים, החלטות לפי חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956 (להלן – "חוק כפיית ציות"), ופקודת ביזיון בית המשפט, הכוללות קנס ומאסר.

בהחלטה נוספת מיום 29.3.18, שעניינה בקשת המתלונן לאכוף הסדרי ראיה ולהטיל סנקציות נגד הנאשמת, פסק בית הדין הרבני האיזורי כדלקמן: הנאשמת תשלם למתלונן סכום של 20,000 ₪ עבור הוצאות; אם לא תקיים הנאשמת את ההחלטות, עלול בית הדין לחייבה בתשלום של עד 50,000 ₪ למתלונן בגין כפיית ציות.

...

יתר על כן, הנאשמת ביקשה לעכב את ביצוע ההחלטה ובית הדין הרבני האזורי לא נעתר לבקשתה.

סוף דבר הנה כי כן, לא מצאתי כי יש מקום להוסיף ולהורות לתביעה להעמיד לעיון בא כוח הנאשמת את כל התיקים שעניינם בהפרת הוראה חוקית של החלטות בדבר הסדרי ראייה, והבקשה – נדחית.

לאור האמור, בקשותיו של בא כוח הנאשמת – נדחות.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 292687/2 בבית הדין הרבני האיזורי נתניה לפני כבוד הדיינים: הרב שניאור פרדס, הרב מיכאל עמוס, הרב חיים ו' וידאל התובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד אבי גפן) הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד ורדה חקלאי) הנידון: אכיפת הסדרי שהות ומאבק בהסתה ובניכור הורי – קנסות והוצאות משפט פסק דין[footnoteRef:1] [1: מתוקן בהתאם להחלטות בית הדין מיום ד' באב התשע"ז (27.7.2017) ומיום ט' באלול התשע"ז (31.8.2017).]

" ב"כ האשה הקשתה על המומחה בטענה שהיה חד־צדדי בבדיקתו ובתוצאות הבדיקה וכך היא שואלת: "אתה שופר של האבא כשאתה עורך דו"ח. בית הדין כתב לך לאבחן את המסוגלות הורית להיות הורה משמורן, ולהתייחס לעניין הסדרי ראייה, לא ביקשו ממך להיות שופר של אף אחד, ולא חשוב לנו מהרהורי האב [...]?" תשובת המומחה: "בכל חוות דעת אנו משוחחים עם ההורים, מקבלים מידע משניהם, ואנו מתייחסים למידע כחלק מרקע החומר בחוות דעת, כמובן, שחוות דעת מסתמכת על הבדיקות שאנו עושים, אני חושב שמי שקורא את החוות דעת יקרא את איבחוני הילדים, תאור אינטרקציה של הילדים עם האב, מצב שבו אנו נכחנו וראינו והתרשמנו, אין להטיל כל דופי באובייקטיביות של הדו"ח." ב"כ האשה מצאה טעות בחוות הדעת בציון גיל הילדים וכך שאלה: "אתה כותב שהילדים לגביהם אנו מקיימים את החוות דעת [...] בפועל [ד'] היה במועד חוות דעת בגיל תשע ו[ג'] בת שבע." תשובת המומחה: "אנו לא חשבנו שיש ילדים יותר גדולים, הגב' מראה טעויות, אין מדובר בטעות מהותית, כתוב את גילם וכולל תאריך לידה. לא התייחסנו כילדים גדולים." בהקשר לשאלת ב"כ האשה בדבר מכתב ששלחה למומחה ובו ציינה שיש למרשתה 'בעיה של אמון' עם הרווחה וכן בעיית שפה – כיצד ניתנת תשומת הלב לעניין זה, ענה המומחה: "בודאי לוקחים לתשומת לב, אמרתי זאת מקודם, לגבי נתון מסוים וכו', זו בחירה שלנו, למשל, היות ועו"ד הפניתה אותנו לשפה, ויש לנו ד"ר עמוס שהוא מדבר אנגלית, הכול התבצע באנגלית, כפי שהפסיכולוג כתב, לא היו אי הבנות. לגבי רשויות הרווחה, שלה יש אי אימון ברשויות, אנו התייחסנו, קיבלו מידע שאין לה אימון, זה לא אומר שאנו צריכים לקרוא מידע, יכול להיות אי אימון, אנו צריכים לעשות היתרשמות, זה לא אומר שאיננו מקבלים כל מידע." בהמשך הוסיפה ב"כ האשה להקשות בדבר מסמכים שהוגשו לכותבי חוות הדעת כדלהלן: "איך אתה מסביר שבתאריך 30.10.2011 הסתיימו המפגשים, התגלו באקראי [...] הומצאו לכם ע"י האבא, זה כתב ידה של [...] מסמכים כאלה או אחרים, אף אחד לא בדק אותם, תמלילים שלא אושרו ולא נבדקו – תמלילים שהאבא החליט? אני מראה תצהירים של אח של האבא, עדות ותצהיר של [י' ש'], ואין להם קשר לתיק, מסמכים אלו קיבלתם ממר [פלוני], אני מפנה לרשימה שהועבר אליה בפקס ע"י מכון שלם, אחרי שהסתיימו המבדקים." גם על כך השיב המומחה: "הפסיכולוגים לא נחשפו לתמלולים ולא דברים אחרים, ויותר מכך, אנו בעיקרון חומרים שאינם מתוך התיק המשפטי, איננו מתייחסים אין להם משקל, רק הדברים שבית משפט או בית הדין נותן להם גושפנקה ומקבלים כראיה, ואנו כותבים בדו"ח לטענת האב או לטענת האם, דברים שנאמרים בשם אומרם, וגם למסקנות הם ברורים ובהירים ומבוססות על ממצאים, וכל הדברים שהוגשו שוליים בלבד." כמו כן הקשתה ב"כ האשה בעיניין שאלות שהפנתה למומחה ושלא נענתה עליהם.

מזכירות בית הדין תואיל לשלוח העתק מהחלטה זו לכבוד נשיא המשפט העליון – בהתאם לסעיף 7 (א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) התשט"ז, 1956.

...

גובה דמי המדור בפועל וסכום החיוב במקרה דנן בו יש לאיש בעלות על שליש מהדירה שהקטינים מתגוררים בה – נתונה לסמכותו של ביהמ"ש. חישוב חובות הצדדים בנושאים שבסמכות בית הדין לאור האמור להלן חישוב החובות ההדדיים ללא קיזוז וללא התייחסות למדור הילדים שבסמכות ביהמ"ש. חוב האישה (האם) לאיש (האב): לאור האמור חייבת האישה דמי שימוש בסך 2,300 ש"ח למשך 74 חודשים שעולים לסך 170,200 ש"ח. עם חובת האישה בחלקה במשכנתה לתקופה הנ"ל שבה שילם האיש את המשכנתה לבדו בסך 15,000 ש"ח התוצאה היא 185,200 ש"ח שחייבת האישה לאיש.

היא מצטטת את פסק הדין דאז מתאריך י"ב במרחשוון תשע"א (20.10.2010) שבו נכתב בין השאר כדלהלן: "גם תגמולי הפיצויים שבחשבון הנפרד של האישה שזכאית היא להם מחמת הפגיעות הנפשיות של דור שני ליוצאי שואה, אינה בכלל האיזון והם בכלל הסעיף הנזכר המתמעט מהאיזון [...] לפיכך גם תביעה זו דינה להידחות." בית הדין הגדול בפסק דין הערעור מתאריך ה' באב תשע"א (5.8.2011) כתב בפסק דינו בתיק דנן (הרבנים הגאונים: הרב ציון אלגרבלי, הרב חגי איזירר והרב אברהם שרמן שליט"א), בזו הלשון: "וכן בנושא הפיצויים בגין השואה יש להגדירם מעצם טיבם וטבעם כנזקי נפש וגוף שלפי החוק הם מוחרגים מכלל נכסי ברי איזון." צודקת האישה בטענתה ולפיכך תביעה זו נדחית.

לסיכום נפסק: לאחר חישוב חיובה של האם בקנסות ושאר חיובי הצדדים כאשר פסיקה זו היא ללא חישוב המדור שאינו בסמכותו של בית הדין נמצא כי: האישה (האם) חייבת לאיש (האב) סך של 172,550 ש"ח ועליה לשלמו תוך שלושים יום.

] בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות), מזכירות בית הדין הרבני הגדול הביאה לעיוני את החלטת בית הדין מיום 7.11.2023, שבמסגרתה קבע בית הדין, בין היתר, כי על המשיב בהליך יושת קנס חד פעמי בסך של 6,000 ש"ח, בנוסף לקנס בסך של 1,500 ש"ח שבו הוא יישא בכל פעם שלא יקיים את החלטת בית הדין לעניין הסדרי השהות בין המערערת לבין אחד מילדיהם המשותפים.

הודגש שככל שהמשיב לא יקיים את ההחלטה בדבר הסדרי השהות, ישקול בית הדין נקיטה באמצעי אכיפה.

...

המערערת הגישה בקשת רשות לערער על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול, וביום 17.11.2022 החליט בית הדין להיעתר לבקשה וליתן לה רשות לערער.

לפיכך הגיע בית הדין למסקנה כי על מנת לכוף על המשיב לקיים את החלטותיו בעניין זמני השהות, אין מנוס מהטלת סנקציה כספית.

בנסיבות אלו, סבורני כי אין מקום להתערב בהחלטה להשית על המשיב קנס מכוח סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות (בש"פ 3577/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 15 (18.6.2023); בש"פ 3592/19 פלוני נ' פלונית, פסקה 4 (18.6.2019)).

בבית המשפט העליון בש"פ 487/24 לפני: כבוד ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן המבקשת בתיק (איזורי ת"א) 1018856/23: פלונית נ ג ד המשיב בתיק (איזורי ת"א) 1018856/23: פלוני הודעת בית הדין הרבני האיזורי בתל אביב-יפו על הטלת קנס לפי סעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 בשם המבקשת בתיק (איזורי ת"א) 1018856/23: עו"ד שלומית אמר בשם המשיב בתיק (איזורי ת"א) 1018856/23: בעצמו בשם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני: עו"ד רפי רכס ][]החלטה

בהתאם לאמור, לבית הדין מוקנית הסמכות לפי סעיף 6(1) לפקודה "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו". בנוסף, בעבר נפסק כי תכלית הסנקציות מכוח הפקודה אינה תכלית עונשית, והשמוש בהן נועד למצבים שהטלתן עשויה להביא לקיום הצוו השפוטי, וכאשר לא ניתן להביא לכך באמצעים פוגעניים פחות (בש"פ 9107/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 11 (6.3.2024); בש"פ 8180/23 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 (25.12.2023)).

בנוסף, הגם שהמשיב טוען כי היתנגדות הקטינה לחזרתה לביתה של המבקשת היא שהובילה להפרת ההחלטות מצידו, אין בטענה זו כדי להקים עילה להתערבותי במקרה דנן, שכן בנסיבות העניין בית הדין מצא כי היתנגדות הקטינה כשלעצמה אינה מצדיקה את אי קיום ההחלטות בעיניין הסדרי השהות הזמניים מצד המשיב, קביעה שאיני מוצא להתערב בה (בש"פ 4267/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 (10.8.2021); בש"פ 3522/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 (5.7.2021)).

...

בנסיבות אלו, ובשים לב ליחס שבין גובה הקנס המותנה לבין חומרת ההפרות מצד המשיב, אני סבור כי אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין בעניין הטלת קנס זה מכוח סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות (בש"פ 8914/23 פלונית נ' פלוני, פסקה 11 (18.2.2024); בש"פ 7391/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 (2.3.2022)).

בנוסף, הגם שהמשיב טוען כי התנגדות הקטינה לחזרתה לביתה של המבקשת היא שהובילה להפרת ההחלטות מצדו, אין בטענה זו כדי להקים עילה להתערבותי במקרה דנן, שכן בנסיבות העניין בית הדין מצא כי התנגדות הקטינה כשלעצמה אינה מצדיקה את אי קיום ההחלטות בעניין הסדרי השהות הזמניים מצד המשיב, קביעה שאיני מוצא להתערב בה (בש"פ 4267/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 (10.8.2021); בש"פ 3522/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 (5.7.2021)).

אשר על כן, מכוח סמכותי לפי סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות אני מורה כי הקנס החד פעמי שהוטל על המשיב יבוטל, ואילו הקנס המותנה יעמוד בעינו.