אכיפה של פסק דין זר מסיני

טענות הצדדים בתמצית במסגרת בקשתה עותרת המבקשת למתן הצוים הבאים, המורים כדלקמן: נאסר על המשיבים לעשות כל שימוש, הן בהליך דנן והן בהליך המתנהל בסין, במסמכים המזויפים, כהגדרתם להלן, שהנם מסמכים שהתקבלו בידי המשיבים מכוח החלטת בית המשפט מיום 12.9.2019, ואשר הוגשו על ידם לבית המשפט בסין במסגרת הליך העירעור על פסק הדין שניתן בערכאה הראשונה בסין.

לטענת המבקשת, המשיבים הגישו לבית המשפט בסין אסופת מסמכים, המתיימרת לכלול, בין היתר, תירגום לסינים של החלטת בית המשפט מיום 12.9.2019, אישור רואה החשבון שהומצא בעקבות החלטה זו, וחוות דעת מעודכנת של רו"ח אבי ניסימוב המתייחסת לאישור רואה החשבון.

המבקשת טוענת כי שלושת התרגומים שצורפו על ידי המשיבים הנם תרגומים מסולפים, מונחי מטרה, שכלל לא נערכו על ידי גב' טאוב ותצהיריה כלל לא נחתמו על ידה, כפי שעולה מתצהיר שניתן על ידה לבקשת המחלקה לרשוי נוטריונים ותחום הפיקוח והאכיפה במשרד המשפטים.

בבית המשפט בסין קיימת פרוצידורה לבירור מחלוקות באשר לנכונות התרגום של מסמכים משפות זרות.

...

עוד מקובלת עלי טענת המשיבים, אשר לא הוכחשה על ידי המבקשת, לפיה טענות המבקשת באשר להסכם ההשקעה הועלו על ידה במסגרת ההליך בסין ונדחו על ידי בית המשפט שם, ואין כל מקום לחייב את המשיב 1 להסביר דבר, לאחר שהדברים התבררו והוכרעו כבר במסגרת ההליך בסין.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.

שנית, בדין הזר אליו מבקש חוק איסור הלבנת הון להתאים עצמו, רף השליטה הוא אחזקת 25% מהמניות או מזכויות ההצבעה, דהיינו, שליטה של ממש ולא רק היכולת להשפיע.

התובענה הסתיימה בפסק דין בפשרה, כאמור לעיל.

"יש לזכור כי אין שום אפשרות מעשית לנהל חקירה בכל מקרה של חשד לביצועה של עבירה פלילית ואין לצפות שבכל מקרה בו נמצא כי קיים סיכוי סביר להרשעה אומנם יוגש כתב אישום...הטעם המרכזי לכך ששום מערכת של אכיפת חוק אינה אוכפת כל חוק ובכל עת נובע בעיקר מכך שהמשאבים שבידי רשויות החקירה והתביעה הם מוגבלים. מכך מתחייב שהרשויות המינהליות האמורות יפעלו על פי סדרי עדיפויות." (ע"פ 6328/12 פרץ נ' מדינת ישראל, פסקה 3 לפסק דינו של כבוד הש' גרוניס).

בחקירתו בבית המשפט אישר פרץ את עקרי הדברים: "... נכון, אני אמרתי את זה גם אפילו בחקירה שפעם אחת עצרתי בכביש 6 ליד מודיעין ונתתי לו אני חושב איזה 20 אלף או אני לא זוכר בדיוק איזה סכום, אבל מה שנתתי...היה מקוזז מהסינים והסינים היו מקבלים את זה בחשבון אחרי, אני לא התערבתי בזה ולא התעסקתי בזה, זה לא שינה מה הוא לקח או מה הוא לא לקח, אני יודע מה אני צריך לשלם לסינים ומה אני צריך לקבל" (פרוטוקול מיום 5.1.20 עמוד 4688).

...

איני מקבלת טענה זו. המחדל להימנע מלחקור את הו הסיני, חיזק טענות מסוימות של ההגנה, כפי שפירטתי לעיל.

אשר על כן, אני מרשיעה את נאשמים 1 ו-4, ניסים פינס וגן-רווה בע"מ, בעבירות לפי סעיף 220(4) ו-(5) לפקודת מס הכנסה, בכך שהרשו לנפתלי פרץ להוציא את חשבוניות העסקת הסינים, בכוונה לאפשר לגן-רווה להתחמק ממס.

הנאשם הודה בביצוע עבירה זו. על כן אני מרשיעה את נאשם 2, שמעון בלולו, בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א)+(ג) סיפא לפקודת הסמים.

היות ולא עלה בידי הנאשמים להציג העתק מהתרי השהיה של העובדים הזרים לכל תקופת ההעסקה ברי, כי הנאשמים הסתפקו בבירור שטחי בלבד, בלשון פסק דין שירי סיוון, שאינו מניח את הדעת.

לפיכך, מצאתי לזכות את הנאשמים מבצוע העבירה לפי סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק ביחס למייקל לתקופה שבין 24.9.2016 ועד ליום 5.12.2016 וביחס לסיני מצאתי לזכות את הנאשמים מהעבירה של העסקת עובד זר שלא כדין לפי סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק ביחס לתקופה שבין 13.4.2016 עד 13.7.2016 וביחס לתקופה שבין 14.12.2016 ועד ליום 20.2.2017.

לטענת הנאשם 2 ספק אם לחוקר שחקר אותו היתה סמכות לבצע את החקירה לאור הודאתו כי הוא שימש בזמנים הרלוונטים לכתב האישום כראש צוות אכיפה בשטח ולא נהג לשבת במשרדי היחידה ולבצע חקירות של מעסיקים (ר' סעיפים 38-37 לסיכומי הנאשמים), כי לא ידע שהוא מגיע למשרדי רשות ההגירה והאוכלוסין למטרות חקירה ועל כן נימנעה ממנו הזכות להליך הוגן וחזר על טענות הנאשם 3 לפיהן היה מקום לחקור את המנהלים שקדמו לו בתפקידו וכי החוקרים לא דרשו ולא חיפשו את המסמכים שיכולים היו לשפוך אור על טענות הנאשמים כי היתרי השהיה שהציגו העובדים הזרים נשוא כתב האישום היו מזויפים (ר' סעיפים 50-37 לסיכומי הנאשמים).

...

לא שוכנעתי ברמה הראייתית הנדרשת כי הנאשם 3 הוחתם על נוסח החקירה מבלי שהוזהר כדין ומבלי שהובא לידיעתו כי הוא נחקר תחת אזהרה (ר' סעיפים 28- 25 לסיכומי הנאשמים).

(ר' עפ 517/19 שמאך אבו עמאר נ' מדינת ישראל (2020)) אף אם נפל פגם באיכות התשאול שבוצע על ידי החוקרים הן ביחס לנאשם 3 והן ביחס לנאשם 2, ויתכן אף שהיה מקום לחקור את המנהלים שקיבלו את העובדים הזרים נשוא כתב האישום לעבודה ואף לדרוש מהעובדים הזרים נשוא כתב האישום או ממנהל המסעדה אותו פגשו במעמד הביקורת את התרי העבודה של העובדים הזרים שהוצגו לנאשמת, אין במחדלי חקירה אלה כדי להביא לזיכוים שכן שוכנעתי, שראיות המאשימה חצו את הרף הנדרש לצורך הוכחת אשמתם של הנאשמים בעבירות הנטענות.

סיכומו של דבר: אני מרשיעה את הנאשמת 1 בביצוע שתי עבירות לפי סעיף 2(א)(1) לחוק, שתי עבירות לפי סעיף 2(א)(2) לחוק ושתי עבירות על הוראת סעיף 2ב(3) לחוק ואת הנאשמים 3-2, כל אחד, בעבירה לפי סעיף 5 לחוק.

המערערת לא שילמה בגין עובדים אלו את היטל העסקת עובדים זרים לפי חוק הבראת הכלכלה, ובעקבות פסק דין סעד הוציא פקיד השומה למערערת את השומות הבאות בגין היטל עובדים זרים: עבור שנת המס 2011 – 529,311 ₪; עבור שנת המס 2012 – 808,030 ₪; עבור שנת המס 2013 – 1,015,811 ₪.

העירעור נושא למעשה אופי חוקתי יותר מאשר ערעור מס, והלכה למעשה, המערערת תוקפת את הילכת סעד ומבקשת לחזור ולעיין בה. נטען, בין היתר, כי תופעת ההסתננות לישראל מסיני נבלמה לחלוטין; כי התברר שאין למדינת ישראל תוכנית חוקית ריאלית לגירוש הפליטים למדינה שלישית שתסכים לקבלם בעל כורחם (בג"ץ 679/18 אביבי נ' ראש הממשלה ושר החוץ; בג"ץ 733/18 אביגדור פלדמן נ' מדינת ישראל (10.4.2018)).

בעירעור שבפנינו נטען כי יש לקבל את הפרשנות של בית המשפט בעיניין טומי ווש, וכי קריאה זהירה של פסק הדין בעיניין סעד מעלה כי יש להבחין בין הענפים הספציפיים כאמור בסעיף 45(א) סיפא לחוק הבראת הכלכלה.

לגישתו, הדרישה כי העובד הזר יועסק על פי היתר נקבעה רק בסיפא של סעיף 45 לחוק ההבראה כתנאי לתחולת הקלת המס, בעוד שהרישא של הסעיף עניינה בשיעור ההיטל הרגיל החל על כל הכנסה של עובד זר. אין לראות את מדיניות אי האכיפה של הממשלה לגבי העסקת המסתננים כמתן היתר כמשמעו בחוק עובדים זרים.

...

עם זאת, אני סבור כי להחלטת הממשלה 183 עשויה להיות השלכה לעתיד, בכל הנוגע להיטל על העסקתם של עובדים מסתננים בענף הסיעוד המוסדי, אם וכאשר ייקבע ההיטל שיחול על הבאת עובדים זרים לענף זה. לא אכחד כי בלב כבד הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעורים הנוגעים להיטל על העסקתם של העובדים המסתננים במוסדות הסיעודיים.

סיכום וסוף דבר הלכת סעד השוותה דינם של עובדים מסתננים לעובדים זרים חוקיים בכל הקשור לחיוב מעסיקיהם בתשלום היטל מכוח חוק הבראת הכלכלה.

לא מצאנו כי יש מקום לסטות מהלכת סעד, אך כפי שהראינו לעיל, קיימים מספר טעמים בגינם יש להשוות עניינם של עובדים מסתננים לעובדים זרים חוקיים גם לצורך קביעת היטל מופחת בענפים המועדפים, אך גם לצורך תחולת ההיטל בענף הסיעוד המוסדי, שם לא חל הפטור על עובד זר. אשר על כן, למעט הערעור בעניין אר.טו.אם (ע"א 7916/19) ובעניין בית אבות שלמה המלך שנדחים בזה ללא צו להוצאות, הערעורים האחרים (ע"א 6901/19; ע"א 7616/19; ע"א 799/20) מתקבלים במובן זה שיחול היטל מופחת לגבי העסקת עובדים מסתננים בענפים המועדפים כפי שהוגדרו לעיל (ולכן ע"א 7295/19 מתקבל אך באופן חלקי לגבי ענפים מועדפים אלה להבדיל מענף הסיעוד).

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5518/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין העותרים: עו"ד גיא שילה ו-119 אח' נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. רשות האוכלוסין וההגירה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד אלון ספיר; עו"ד הייא אבו-ורדה בשם המשיבים: עו"ד סיגל אבנון ][]פסק-דין

לדידם, "ברור לכל" שחובה כזו "תימנע בכל מקרה מהרוב המוחלט של התיירים הישראלים לנסוע לסיני בתקופת החגים", כך שלא יהיה קושי לאכוף את הבידוד על אלה שכן יצאו.

לבסוף, העותרים טוענים כי היתנהלות המשיבים מעוררת חשש "לשיקולים זרים והפליה מסיבות מגזריות-פוליטיות"; מבקרים את המנעותם מבחינה מחודשת של החלטת השר בחודשים שקדמו להגשת העתירה; ומדגישים כי, אף שהם מבקשים לקבוע דיון דחוף בעתירה, הרי שבירורה יישאר אקטואלי גם לאחר חגי תשרי.

...

זאת, לאור עמדת מנכ"ל משרד הבריאות, לפיה "יהיה זה סיכון גדול מידי לבריאות הציבור בעת הזו" – ובהתחשב בעלייה המשמעותית בשיעור התחלואה בנגיף הקורונה, שבגינו "החליטה הממשלה להטיל הגבלות משמעותיות שיחולו על כלל הציבור במהלך תקופת החגים". שר הפנים ציין שהוא מודע לפגיעה בזכויות המבקשים, אך סבור שיש להעדיף על פניהן "את האינטרס הלאומי של בריאות הציבור" – והבהיר כי "הערכת מצב מחודשת בעניין תתבצע עם תום תקופת הסגר ובהתאם לנסיבות באותה עת". על פי השקפת המשיבים, התפתחויות אלה שינו את התשתית העובדתית שעליה נשענו העותרים, כך שדין העתירה להידחות על הסף – ובכל מקרה, יש לדחותה גם לגופה, שעה שההחלטה העדכנית מבוססת, סבירה ומידתית.

נוכח ההתפתחויות המתוארות בקצרה לעיל, דין העתירה להידחות על הסף.

בנסיבות אלה, העתירה נדחית על הסף – מבלי לפגוע בזכות העותרים לפנות לערכאה המוסמכת לאחר מיצוי ההליכים ביחס להחלטה העדכנית.