אכיפה בשירות סרסרות וזנות

המצב המשפטי תכלית החוק אינה מוגדרת בחוק עצמו וניתן לעמוד עליה מדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק מס' פ/1316 מיום 21.1.2004): "צו ההפסקה נועד ליתן בידי רשויות אכיפת החוק אמצעי יעיל לצימצום התופעה העבריינית של העסקת אנשים בזנות, זאת משום שסגירת המקום לציבור צפויה להקשות על הקשר שבין קהל הלקוחות לבין המקום שבו ניתנים שירותי הזנות וכך להצר את צעדיהם של מבצעי העבירות. ההסדר המוצע...נועד לשמש אמצעי אכיפה נוסף לשיבוש הפעילות במקום המשמש לעבירת זנות, זאת בצד הענישה הפלילית של מבצעי העבירות, אשר פעמים רבות לא מונעת את הישנות ביצוע העבירות באותו מקום". סעיף 2 (א) (1) לחוק, מיישם תכלית זו וקובע: "בית משפט השלום, רשאי, לבקשת תובע, ליתן צו להגבלת שימוש במקום, בהליך אזרחי, אם שוכנע כי קיים יסוד סביר לחשש שהמקום ישמש לבצוע עבירה אם לא יינתן צו הגבלת שימוש". לפי סעיף זה, די בקיומו של יסוד סביר לחשש לכך שאותו מקום ישמש בעתיד לבצוע "עבירה". סעיף 1 לחוק מגדיר כ"עבירה" כל אחת מהעברות הבאות: "(1) עבירה של סרסרות למעשי זנות לפי סעיף 199;

...

גם ההצעה לפיה המשטרה תאשר מראש את העובדות אינה יכולה לעמוד ואני סבור שהיא אינה ברת ביצוע.

מנגד הביע ב"כ המשיבים תרעומת על כך שאין באפשרותו להתמודד עם הטענות מבלי לקבל ולו חלקי מידע מהמבקשת, ולו בדרך של חקירת החוקר בדרך שהדבר נעשה בהליך "מעצר ימים". לאחר ששמעתי את הצדדים החלטתי לאפשר לב"כ המשיבים להפנות שאלות שונות לנציג המשטרה, בדומה לדיון הנערך בהליך "מעצר הימים", כאשר הטעם המרכזי לכך הינו הצורך לנהל הליך הוגן עד כמה שניתן במגבלת פערי הידע הקיימים בשלב מקדמי זה בין המבקשת לבין המשיבים.

לפיכך אני מורה על סגירת המקום למשך 90 ימים, החל מיום 27.10.15.

בבית המשפט העליון בש"פ 5196/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי העוררת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: סלומון גבריאלוב ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 1.6.04, בתיק ב"ש 6114/04, שניתנה על ידי כבוד השופט מ' רביד תאריך הישיבה: י,ד בסיון תשס"ד (3.6.04) בשם העוררת: עו"ד אריה פטר בשם המשיב: עו"ד רפאלה שפריר ][]החלטה

לאחר שהנשים מגיעות לכאן, הן עוברות מיד ליד תמורת סכומי כסף נכבדים, וכל סרסור חדש מחייבן לעבוד בעיסקו, לעיתים שבועות ולעיתים חודשים, ללא תמורה, כדי להשיב לו את "השקעתו". התופעה הנוספת המלווה תחום עבריינות זה, היא שהסוחרים ובעלי המכונים מעדיפים, ממניעים שאין צורך להרחיב עליהם את הדיבור, שלא לפעול בגלוי, והם עושים זאת באמצעותם אחרים, המנהלים עבורם את עסקיהם המפוקפקים, ואחד מאלה הוא המשיב שבפני.

המשיב הוא אמנם "בורג" באותה תעשייה של סחר נשים וזנות, אולם "בורג" חשוב המאפשר לבכירים ממנו לקיים את אותה "תעשייה" המגלגלת סכומי עתק לכיסיהם, מבלי להסתכן בחשיפת זהותם.

ואם בכל אלה לא די, מתברר כי שעה שבדק שרות המבחן חלופות מעצר אותן הציע המשיב, הוא-עצמו בחר למסור עובדות כוזבות, וביניהן כאלו שהתייחסו למצבו האישי ולהתמכרותו לסמים.

...

סבורני, כי לאור חומרתן של העבירות שיוחסו לו, עברו הפלילי המכביד, והעובדה שככל הנראה מתקשה המשיב לשנות את אורחותיו, שוב אין מנוס מהמסקנה כי מדובר במי שבעת שהוא מתהלך חופשי נשקפת ממנו סכנה כי יוסיף לבצע עבירות, וכל חלופת מעצר שיציע אין בה כדי לבטל סכנה זו. לפיכך, אני מחליט לקבל את הערר, ומורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

עבירות אלו הוכחו בפסק הדין הפלילי בו הורשעה סופיה "בעבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות, החזקה וניהול מקום לשם זנות וכליאת שוא". בנסיבות אלה סביר יותר להניח כי ברחה מסופיה ולא עזבה "שכן הייתה כלואה בדירה ועל כן לא יכולה הייתה לעזוב כל עת". הוסיפה המערערת וטענה כי השתלבה כעובדת בעסק למתן שירותי מין שניהלה סופיה ובנסיבות אלה מן הדין לקבוע כי היתקיימו ביניהן יחסי עובד - מעביד.

ביטוי לכך שאין לייחס "הסכמה" לקרבן סחר וזנות, נמצא בהוראת סעיף 203א לחוק העונשין (כפי שהועתקה לסעיף 377א לחוק איסור סחר בבני אדם (תקוני חקיקה), התשס"ז-2006).

הכרה באכיפה חלקית של חוזה פסול כפי שהובהר לעיל, טעמים של ניצול וכפייה וחשש מפני מתן לגיטימציה לתופעת הסחר בכלל, ובמקרים של עיסוק בזנות בפרט, שוללים הכרה כיחסי עובד – מעביד, בהתקשרות פסולה ממין זו שהתקיימה בין המערערת לסופיה.

...

בית הדין האזורי דחה את תביעתה של המערערת תוך שקבע כך: גזר הדין והעובדות המפורטות בכתב האישום אינם יוצרים השתק כלפי הנתבעת, ואין בהם כדי למנוע ממנה טענת העדר יחסי עבודה "בהסתמך על סממנים השוללים לטענתה קשר זה בין הצדדים". לגופו של עניין, בחן בית הדין את נסיבות המקרה ומכלול הראיות שהובאו לפניו, לרבות "עדותה המהימנה של הנתבעת" ושקל את הסממנים המאפיינים מערכת יחסים של עובד ומעביד, כפי שהותוו בפסיקתו של בית הדין לעבודה אל מול "הממצאים העולים מן העדויות". על בסיס כל אלה הגיע בית הדין למסקנה כי "לא עלה בידי התובעת להרים הנטל המוטל עליה ולהוכיח היותה 'עובדת' של הנתבעת" וכי "הקשר בין הצדדים לא היה קשר של עובד ומעביד". מסקנתו זו השתית בית הדין על ממצאים אלה: "לא הונפקו לתובעת כל תלושי שכר על ידי הנתבעת"; "התמורה בגין השירות שולמה לה במזומן"; התובעת לא הייתה חלק אינטגראלי מעסקה של הנתבעת; לא עלה בידי התובעת לסתור את טענת הנתבעת כי עבודתה כנערת ליווי "לא הייתה באופן בלעדי ובלבדי עם הנתבעת, וכי לתובעת היו לקוחות נוספים משלה" ו"הייתה בידה הזכות לסרב לבצע עבודה עבור הנתבעת"; אף לא הומצאה לתיק בית הדין כל ראייה אחרת בנוגע לקיום "קשר של עובד ומעביד" בין הצדדים.

לכן, אל לו לבית דין זה לעשות דין לעצמו ולפסוק פיצוי על פי עילה, שלא נתבעה, לא כומתה ואפילו אגרת בית משפט, שתשלומה הינו תנאי לקיום ההליך, לא שולמה בגינה [תקנה 18 לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות) התשכ"ט-1964] סיכומו של דבר אם תשמע דעתנו לא ייפסק למערערת פיצוי על עוגמת נפש ופיצוי ההלנה יוגבל כמבואר לעיל.

קביעה זו אינה מקובלת עלי, כלל ועיקר.

סוף דבר הערעור מתקבל על דעת כל חברי המותב, למעט בשאלת הפיצוי על עוגמת נפש ושיעור ופיצויי ההלנה.

כמו כן, לטענת ב"כ המערער, המישטרה אינה אוכפת את האיסור של ניהול מקומות העוסקים בסרסרות ובזנות ואינה סוגרת מקומות אלה, כל עוד אינם מהווים מיטרד לציבור או כל עוד הסרסורים לא מנצלים את הנשים המועסקות בהם.

בסופו של דבר טוען ב"כ המערער, כי מן הראוי לבטל כליל את עונש המאסר בפועל או לחלופין לקצרו באופן שיוכל לרצותו בעבודות שירות וכן להפחית בצורה משמעותית את גובה הקנס.

...

לטענת ב"כ המערער, על פי הפסיקה, ובמיוחד על פי פסק הדין המנחה בסוגיה זו, ע"פ 3520/91 תורג'מן נ' מ"י, פ"ד מז(1) 441, עמ' 449-450 (להלן: "פס"ד תורג'מן), הרי כל עוד לא נילווה לעבירת הסרסרות ניצול של הנשים המועסקות בזנות, או לחלופין אין בסרסרות משום מטרד לציבור, אין מקום לגזור על הנאשמים בעבירות אלה עונשים חמורים. מסקנה זו מתיישבת, לטענתו, עם התיקון לחוק משנת 2000 בו בוטל סעיף 207, אשר קבע עונש מאסר חובה על נאשמים שהורשעו בעבירות סרסרות לזנות.

בסופו של דבר טוען ב"כ המערער, כי מן הראוי לבטל כליל את עונש המאסר בפועל או לחלופין לקצרו באופן שיוכל לרצותו בעבודות שירות וכן להפחית בצורה משמעותית את גובה הקנס.

אשר על כן הערעור נדחה.

ביחס למעסיקים וליתר הסובבים את העיסוק בזנות, ראו העבירות של סרסרות למעשי זנות (סעיף 199 לחוק העונשין); הבאת אדם לידי מעשה זנות ולידי עיסוק בזנות (סעיפים 203-201); סחר בבני אדם לעיסוק בזנות (סעיף 203א); ניצול קטינים לזנות (סעיף 203ב); פירסום שירותי זנות של קטינים ובגירים (סעיפים 205א-205ג) ועבירות נוספות.

הקושי בזיהוי המוסר הנוהג, החשש מפני אכיפת תפיסות מוסר אישיות של השופט, והחשש מפני אכיפת תפיסות מוסריות נוהגות שהנן בנות-חלוף – כל אלה עמדו ביסוד המחלוקות שנתגלעו סביב סוגיה זו (ראו הפלוגתא הקלסית בין הלורד דבלין לבין פרופ' הארט: Devlin, The Enforcement of Morals (1965); Hart, Law, Liberty and Morality (1963)).

...

בית המשפט, מפי השופט ש' ברלינר, כתב כך:   אני דוחה את טענות התובע בדבר היזקקות לנערות ליווי, כתוצאה מאין האונות בה לקה בגין התאונה.

אנו סבורים כי יש לבטא את ההפסד באמצעות שני אפיקים אפשריים, שיכולים להצטבר זה לזה: האחד, האפיק הממוני, לאמור: פיצוי עבור טיפולים מסוגים שונים (תרופות, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה וכל טיפול אחר), והאחר, האפיק הלא ממוני, אשר מבטא פן אפשרי נוסף של ההפסד וכמו-כן מאפשר, ככל שניתן הדבר, לניזוק, לבור לעצמו דרכים לשפר ולהיטיב את סבלו ואת צערו.

             התוצאה היא שבראש הנזק הממוני של פגיעה בתפקוד המיני, יש לפסוק למערער פיצוי של 100,000 ש"ח, ולבטל את הפיצוי בגין שימוש בשירותי-ליווי.

  סוף דבר              ע"א 11313/04 מתקבל במובנים האמורים בפסקאות 5, 6, 7, 25.