אי-ציון פרטי המצאה בהודעת ערעור למשיבים פורמליים

כן הפניתה ההחלטה למכתב של עו"ד חיים מלכה, יועצה המשפטי של המערערת, שנכתב ביום 6.8.13, ולפיו ראה האחרון במכתבו של מנכ"ל הערייה משום תוקף חוקי להארכת הצוו, מבלי להתייחס להחלטת מועצת הערייה מיום 24.7.13 בהחלטה המהוה צו. בית משפט קמא ציין בהחלטה, כי השאלה שעמדה להכרעה בפניו במסגרת הדיון בערר הראשון, נסובה על המשמעות המשפטית של הודעתו מיום 26.6.13 של מנכ"ל המערערת שהומצאה למשיבה 23 ימים לפני שהתקבלה החלטת המועצה מיום 24.7.13.

המערערת מפנה להוראות החוק הנוגעות להוצאת צו לשימוש אירעי וטוענת, כאמור, כי אין בחוק דרישה פורמליסטית – צורנית להוצאת הצוו.

אולם, חלף זאת, המציאה המערערת מכתב של מנכ"ל, שהתיימר להיות צו, אולם לא היה כן. המשיבה טוענת, כי ברור מנוסח החוק, שעל הצוו לכלול פרטים רבים ולפיכך ההחלטה של מועצת העיר אינה מהוה צו. נטען כי אף אם כוונה המערערת לכך שפרוטוקול הדיון, במסגרתו ניתנה ההחלטה, הוא צו, הרי שלמעט ציון המקרקעין, אין ערוך הפרוטוקול כצו ואינו כולל את תוכן פרק ד' לחוק.

לפיכך, בסיכומו של דבר, מבקשת המשיבה בתגובתה, לדחות את העירעור בתיק זה ולפסוק הוצאות לדוגמא על המערערת, בשים לב לכך שהיא טענה טענות סותרות, בניסיון לזכות במיגרש חניה פרטי סמוך לבניין הערייה.

...

בפניי ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בקריות, שניתנה ביום 26.1.17 ע"י כבוד השופט עמית, ד"ר מרדכי ארגמן (להלן: בית משפט קמא) בתיק עמ"א 54624-09-16, במסגרתה נעתר בית משפט קמא לערר שהגישה המשיבה ביום 22.9.16 וקבע, כי החלטת מועצת עיריית קריית אתא שניתנה ביום 24.7.13, מכוח סעיף 9 לחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים) תשמ"ז- 1987 (להלן :חוק הרשויות המקומיות או החוק) , אינה מהווה, בהתאם לחוק, צו לתפיסת מגרש.

בהחלטה בבקשה הנ"ל שניתנה ביום 23.12.15 ע"י כב' השופט בטינה טאובר נקבע: "יתר על כן ולמעלה מן הצורך, סבורני, כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות גם לגופם של דברים. עיון בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים [צ"ל: מקומיים-ר.ב.] בערר הראשון, מלמד, כי יריעת המחלוקת שנפרשה בפניו עניינה בהחלטת מנכ"ל המשיבה להורות על הארכת הצו. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע אמנם בסוגיה זו, כי החלטת המנכ"ל אינה יכולה לעמוד, מכיוון שזו התקבלה שלא כדין. ואולם, אין בכך כדי ללמד דבר על חוקיותה של ההחלטה שהתקבלה ביום 24/07/13 לאחר שהתאספה מועצת המשיבה וקיבלה החלטה על הארכת הצו. בנסיבות אלה, משנמנעה המבקשת מלערער על החלטת מליאת מועצת המשיבה מיום 24/07/13, ברי, כי צו זה עומד בעינו, ואין בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים כדי להצדיק את תיקון התביעה במתווה שבו התבקש התיקון" (סעיף 27 להחלטה הנ"ל).

בנקודה זו יצוין כי אין בידי לקבל את טענת המשיבה, כי לא הודע לה על זכותה להגיש ערר, כאמור בסעיף 9 הנ"ל, מה גם שהמשיבה עצמה כבר פעלה להגשת הערר הראשון והערר השני, כפי שטען בעניין זה ב"כ המערערת, ובצדק.

לכל האמור לעיל אוסיף, כי עובר למתן החלטת מועצת העיר מיום 24/7/13, פעלה המערערת, כאמור, לעריכת שימוע למשיבה, זאת ביום 17/7/13 (ראו פרוטוקול השימוע, נספח 3 להודעת הערעור).

סיכומו של דבר, הריני לקבל את הערעור ולבטל את החלטתו הנ"ל של בימ"ש קמא מיום 26/1/17, וכן להורות בדבר דחייתו על הסף של הערר השלישי שהגישה המשיבה, זאת בהינתן האיחור הניכר בהגשתו, בניגוד למצוות המחוקק.

בין היתר, טען המערער, כי בפסק-הדין התקבלה גרסת מר שרתוק, שהמערער עשה שימוש בכרטיס אשראי שלא לצרכים עיסקיים, והשתמש לצרכים פרטיים בכרטיס האשראי של החברה, אלא שלטענתו של המערער, הוא הכחיש בתצהירו את טענותיו אלה של מר שרתוק, ומדפי חשבון הבנק של החברה, כפי שצורפו לתיק בית-המשפט בתביעתו של מר שרתוק, אין כל הוכחה התומכת בטענות של מר שרתוק, שהמערער השתמש בכרטיס האשראי לצרכים שאינם עיסקיים.

המשיבה הגישה הודעה ב-26/11/19 על-פיה בכל הקשור לבקשת המערער לקבלת ייצוג באמצעות הסיוע המשפטי, לצורך הגשת ערעור על פסק-הדין ב-ת"א 55570-06-14, היתקיימה פגישה שארכה הרבה מעבר לנטען על-ידי המערער, וכן נטען כי טענותיו של המערער נבחנו, וקוימה אף היתייעצות עם עו"ד צוקרמן, שייצג את המערער מטעם הסיוע המשפטי מהשלב שלאחר הגשת התצהירים ועד לקבלת פסק-הדין, וכי היתה הסכמה בין עורכת-הדין בסיוע המשפטי לבין עו"ד צוקרמן על-כך שסכויי העירעור קלושים לאור נימוקי פסק-הדין, קביעות בית-המשפט בנוגע למהימנות העדויות, ומכלול החומר שהוצג בהליך.

בכל הקשור לבקשה אחרת של המערער, שעניינה קבלת סיוע בהגשת תביעה כספית כנגד מר יורם שרתוק להשבת כל הכספים שלטענת המערער הוא זכאי להם מכוח ביטול הסכם הרכישה, הרי עניין זה אינו קשור לערעור שלפני, ומכל מקום טרם ניתנה בו החלטה על-ידי הלישכה לסיוע משפטי, והמערער התבקש להמציא חוות-דעת של רואה-חשבון על-מנת לבסס תביעה כספית כזו.

בפסק-הדין אף הוזכר כי מר שרתוק טען שלאור הקשיים שהמערער הערים על השלמת הסכם הרכישה, נעשתה פניה בתאריך 5/2/12 של מר שרתוק אל עורך-דינו של המערער במעמד חתימת ההסכם, במסגרתה הודע כי הסכם פירוק השתוף לא הושלם, ועל-כן הוא מבוטל, אלא שבהקשר לכך אין המדובר בהודעת ביטול שהנימוק לה הנו טעות או הטעה בכל הקשור להקף החובות, ואין כל קביעה בפסק-הדין מתי למד מר שרתוק במדויק על ממדי החובות ומתי שלח הודעה על ביטול הסכם הרכישה, תוך ציון הסיבה שעניינה הקף החובות.

בית-המשפט ציין כי הקף החובות האמתי של החברה אינו בגדר מידע ברור שהיה למר שרתוק, שכן לא נימסרו לו נתונים אמתיים מאת המערער, וכי מר שרתוק היה באותה תקופה בטיפולים רפואיים, ומכל מקום קבע בית-המשפט כי קבלת דווח לא פורמלי ממנהל המסעדה אינו מחליף דווח מסודר וגילוי נאות של המערער למר שרתוק על אודות מצב העסק, ולמעשה נקבע כי למר שרתוק לא היתה ידיעה ממקור מוסמך באשר להקף החובות של החברה, משהמערער פעל לנתק אותו מכל מקור מידע אודות מצב החברה.

...

בנסיבות אלה, הגיע בית-המשפט למסקנה כי אין המדובר בטעות בכדאיות העסקה בלבד.

לאור האמור לעיל, מתקבל הערעור באופן חלקי, כך שהעניין מוחזר ללשכת הסיוע המשפטי, על-מנת שתבחן את שאלת מועד ואופן הביטול, בהתאם להוראות 20 לחוק החוזים, וככל שהלשכה לסיוע משפטי תהא סבורה כי הודעת הביטול לא נשלחה תוך זמן סביר לאחר שנודע למר שרתוק על עילת הביטול, יהא מקום ליתן למערער סיוע בהגשת ערעור.

ככל שהלשכה לסיוע משפטי תגיע למסקנה, שעל יסוד חומר הראיות, הודעת הביטול נשלחה בתוך זמן סביר מהמועד בו נודע למר שרתוק על עילת הביטול הנטענת במסגרת התביעה, דהיינו על ההיקף האמיתי של חובות החברה, הרי אין מקום למתן סיוע משפטי להגשת ערעור, שכן בהתייחס ליתר הטענות, החלטת הסיוע המשפטי מעוגנת בפסק-הדין ובקריטריונים, באשר למידת ההתערבות של ערכאת הערעור.

אשר לטענת השהוי, משלא נתקבלה מהמשיבה הודעה פורמאלית באשר לפנייתו, לא החל – לפי הטענה – מירוץ ההתיישנות.

במישור הסובייקטיבי, מן המסמכים שהוצגו בפני בית המשפט קמא עולה כי עוד ביום 17.2.05 הומצאה לכתובתו הפרטית של המערער הודעת דרישה, ונערך הליך של רישום עיקול מטלטלין בביתו.

לבסוף, אבקש להצטרף להערתה של סגנית הנשיא רובינשטיין בדבר הפגמים שנפלו בהתנהלותה של המשיבה, ובפרט להערתה, כי משהועברה החזקה בנכס על שם המערער, מן הראוי היה כי יוּדַע לו על כך. באופן תאורטי יכול להיוצר מצב בו פלוני יודיע בכזב לעיריה שהנכס בבעלותו הושכר לאלמוני, ואילו אלמוני לא יהיה מודע לדבר עד אשר יחויב בתשלום ארנונה.

סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר) קובע: השגה (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נידרש התשלום אינו מצוי באיזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השמוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

...

המערער טען כי חתימתו על ההסכם זויפה, וכי לאחר שהודיע למשיבה כי אין הוא המחזיק בנכס, ולאחר שהגיש תלונה במשטרה על זיוף מסמכיו בהקשר זה, לא שמע דבר מהמשיבה, והניח כי מקובלת עליה הודעתו.

ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: גם אני סבור כי יש לדחות את הערעור.

אשר לסמכות המקבילה, כפי שהיא עולה מתוך הוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, נראה לי כי הידרשותם של חַבֵרַיי לפסיקה שניתנה בעבר לעניין מרחב שיקול-הדעת של בית-המשפט לדון בעניינים המסורים למנהל הארנונה, מעוררת קושי לאור לשון החוק.

אכן הפסיקה, כפי שמציינים חֲבֵרַיי, לא הקפידה בעבר עם לשון החוק אך סבור אני כי החוק הוא מפורש וראוי לחזור למושכלות ראשונים: בארבעה עניינים רשאי מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית להשיג על הודעת התשלום לפני מנהל הארנונה.

טופס זה כולל את פרטי הרכב, הנהג, העובדות המהוות עבירה, סעיף החוק הרלוואנטי וכן את פרטי עורך הדוח והעדים.

כך נקבע בסעיף 11 להכרעת הדין בעירעור: "הטענה שהעלה המערער בפתח משפטו בערכאה הדיונית, לפיה אי-ציון שמו של הפקח בטופס הודעת תשלום הקנס מצדיקה את ביטול בררת הקנס, אינו יכולה להועיל לו בשלב הדיוני לאחר שהוגש נגדו כתב-אישום. משבחר המערער להגיש בקשה להשפט, אין עוד נפקות לפגם, הטכני בעקרו, שנפל בטופס הודעת תשלום הקנס, וההליך הפלילי מיתנהל בהתאם לכתב-האישום שהוגש לפי סעיף 8ב לתוספת לתקנות. כמבואר לעיל, עותק מההזמנה למשפט וכתב-האישום שהוגש לבית-המשפט, דינו ככתב-אישום שהוגש לבית-המשפט כדין. כאמור, בכתב-האישום שהוגש לבית-משפט קמא לא נפל כל פגם..". עניין גוטמן לעיל נדון גם במסגרת רע"פ 8372/09 יהודה גוטמן נ' עריית ירושלים (1/11/09), אשר שב ואישר את החלטתו של בית המשפט המחוזי: "על פי סעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, רשאי מי שקבל הודעת תשלום, לבקש להשפט על העבירה. תקנה 43 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 קובעת, כי לאחר הגשת בקשה כדין, תומצא לאותו אדם הזמנה למשפט. תקנה 44 לתקנות מבהירה: "הזמנה למשפט לפי סימן זה דינה כהזמנה למשפט וככתב אישום שהומצא לנאשם כדין". לאחר קבלת הודעת התשלום, נמצאה בידיו של המבקש הברירה, לשלם את הקנס על פי הודעת התשלום או לבחור במסלול המקביל ולהישפט על עבירת הקנס.

משנבחרה על ידו האפשרות השנייה, הגישה המשיבה את ההזמנה למשפט ואת כתב האישום כנגדו.

בספרו על סדר הדין בפלילים , חלק שני, הליכים שלאחר כתב אישום א', מציין המלומד י.קדמי כי פגם טכני-פורמאלי בכתב האישום, שלא קיפח הלכה למעשה את הגנתו של הנאשם- לא יביא לביטול כתב האישום או לפסילת דיון שקוים לפיו (עמ' 926, ס' 7א).

...

אשר על כן, אני דוחה את טענת ההתיישנות שהעלה הנאשם.

על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את טענותיו המקדמיות של הנאשם.

המסירה השנייה חזרה בציון "עזב ללא מען". במועד השליחה כבר עזב מבקש 2 את הארץ עם משפחתו.

עוד טוענים המבקשים שגם בלי קשר להמצאת המסמכים, העובדה שניתן לבסוף פסק-דין לחובת מבקשים 4-3, מקום שאלו לא היו חלק פורמלי מההליך, מהוה פגם מהותי.

בין היתר מתייחסת המשיבה לטענת ההמצאה, לסכויי ההליך, למידת אמינותם של המערערים ולתום לבם.

בנסיבות אלו נקבע בתקנה שהנטל לעדכן את פרטי המען נופל על אותו הצד, וככל שלא הרים נטל זה רואים כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי.

כדי לוודא שלא תעמוד אפשרות זו בפני בעל-דין, ובעבור שלא יהא חוטא נשכר, נקבע בתקנות שמאחר שמסר בעל דין לבית-המשפט מען להמצאת כתבי בי-דין, ולא הודיע על שינוי במענו, ייחשב כל כתב שיומצא לאותו מען כאילו הומצא כראוי, כאשר בעל-הדין מנוע מלטעון טענה כנגד אותה המצאה.

...

בהחלטה מושא הבקשה, נאמר כי "במצב דברים אלו, ובמיוחד לנוכח מכלול השתלשלות העניינים אין מקום, כאמור, להיעתר לבקשה". במשפט זה גילה בית המשפט ש"השתלשלות העניינים" מהווה רקע משמעותי לדחיית בקשת המבקשים לביטול פסק-הדין.

התוצאה היא שהערעור מתקבל, החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת וכמו כן מבוטל פסק הדין מיום 23.6.2013.