אי-זכאות לסעד אזרחי בשל הפרת סעיף 98 לחוק לשכת עורכי הדין

ב"כ הקונים ער להוראת סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 לפיה "הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת החוזה", ממנה עולה כי לא ניתן לתבוע פיצוי מוסכם לצד פיצוי בגין נזק מוכח, אולם טוען כי הוראה זו אינה קוגנטית והקונים רשאים להתנות עליה, כפי שעשו בסעיף 11 לזכרון הדברים.

הקונים לא שילמו את הסכום שהיה עליהם לשלם על פי פסק דינו של בית משפט השלום וביום 27.11.14 הוגש פסק הדין לבצוע בלישכת ההוצאה לפועל (סעיף 149 לתצהיר ינון כהן).

בתשובה לטענה שמדובר באירועים שארעו לאחר מתן פסק הדין, טוען ב"כ הקונים כי הדרך היחידה לאכוף את החיוב על פי פסק הדין היא לעשות זאת באמצעות ההוצאה לפועל ולזכות בריבית ובהצמדה הגבוהים שמקנה הסעד של אי ביצועו של פסק הדין.

ב"כ הקונים מדגיש כי אין מדובר בטענה תיאורטית וכי בפועל המוכרים הגישו את פסק הדין לבצוע, פתחו תיק הוצאה לפועל, והסכום שמופקד בקופת בית המשפט הוא הסכום המלא שנפסק, כולל שכר טירחת עורך דין בהוצאה לפועל.

כפי שנקבע בפסיקה שהובאה על ידי ב"כ המוכרים, "מחדלו של המפר לקיים את צו האכיפה הוא הפרה נוספת מצידו של החיוב החוזי, שהתרחשה לאחר מתן פסק-הדין, והפרה זו מצמיחה לנפגע עילת תביעה חדשה" (ע"א 1327/01 אפריים נ' אילן, פ"ד נו(6) 775 (2002); ע"א 5323/90 שורקא נ' אצטה, פ"ד מז(2) 857 (1993); ראו גם נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 38-37, ה"ש 5 (1991)).

...

אני דוחה את טענת הקונים לפיה הם זכאים לתבוע במצטבר הן פיצוי בגין נזק מוכח והן פיצוי מוסכם בגין אותן הפרות.

דין טענת הקונים להידחות מטעם נוסף והוא שאין לקבל את הפרשנות שהם מבקשים ליתן לסעיף 11 לזיכרון הדברים.

אני דוחה את הטענה בדבר מעשה בית דין המונע את תביעת הפיצוי המוסכם בהליך שלפניי.

במהלך הפגישה, שהתקיימה במשרד (ביום 29.3.2004) ובתום המשא-ומתן, נחתם הסכם הייצוג ושכ"ט (ההסכם הראשון) המחייב את בעלי הדין, לפיו קיבלה הנתבעת על עצמה להיות באת כוחה של התובעת והתחייבה להגיש לתובעת שירותים מקצועיים, לרבות הגשת תובענות בעינייני מישפחה לערכאות השיפוטיות המוסמכות – בית המשפט לעינייני מישפחה ובית הדין הרבני, והכל בתמורה לשכר טירחה מוסכם, כמפורט בהסכם הייצוג ושכ"ט. הן במעמד הפגישה ,הן במעמד חתימת הסכם הייצוג ושכ"ט, המחייב את בעלי-הדין, והן בשלב ביצוע ההסכם האמור ועד למתן החלטת הפסילה, לא סיפרה ולא הזהירה הנתבעת את התובעת, כי על-פי הדין (חוק לישכת עורכי הדין) ומאחר והיא (הנתבעת) אינה עורכת דין, היא לא מוסמכת לייצג את התובעת או לטעון או לפעול, במקומה ובשמה, לפני בתי המשפט האזרחיים במדינה, ובכלל זה בית המשפט לעינייני מישפחה.

הן ביקשו מבית המשפט לעינייני מישפחה לדחות את הישיבה, מאחר והתובעת אינה מיוצגת על ידי עורך דין; היא לא זכאית לייצוג על ידי עורך דין מלשכת הסיוע המשפטי; ולא מסוגלת לנהל את תביעת המזונות.

בפרשת זגורי נפסק, לעניין דינו של חוזה פסול, כדלקמן: "החוזה הפסול אינו מצמיח זכויות וחובות. ההצעה והקיבול אינן יוצרות נורמות משפטיות. אין הן משכללות פעולה משפטית דו-צדדית. תוצאות אלה מתרחשות כלפי שני הצדדים. (תהא ידיעתם על אי החוקיות אשר תהא) מכוח הדין. לא נידרשת כל פעולה של ביטול על-ידי צד לחוזה או על-ידי בית המשפט. כאשר בית המשפט מכריז על בטלותו של חוזה אסור, פעולתו זו היא בעלת אופי הצהרתי (דקלרטיבי). על-כן, אי-קיום של 'התחייבות' הכלולה בחוזה הפסול אינה מהוה 'הפרה' אשר חוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה) מעניק סעדים בגינה. מכאן גם שלא עומדת לצד הנפגע הזכות לאכיפה, לביטול או לפיצויים... כל צד חייב להשיב לצד השני מה שקבל על-פי החוזה הפסול. אם ההשבה אינה אפשרית או אינה סבירה, עליו לשלם לצד השני את השווי של מה שקבל. עם זאת, לחוזה הפסול קיום פיזי, גם אם הוא בטל – אין פרושו של דבר שהוא אינו קיים...

...

בנסיבות אלה ולפי שיקולי הצדק, אני קובע, כי על הנתבעת להשיב לתובעת מחצית הסכומים ששולמו לה על פי החוזה.

שאר טענות הצדדים לא מצאתי ממש בשאר טענותיהם של בעלי הדין ודין הטענות דנן להידחות.

התוצאה התוצאה היא, אפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: סך של 40,247 ₪; וכן, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 10,000 ₪.

ואכן, בדיון בעילה זו יהיה מקום לבחון האם הופרה החובה לפירסום תשקיף, ואם כן – האם הסכמי ההשקעה בהם היתקשרה הקרן עם המשקיעים הם הסכמים בלתי חוקיים; האם זכאים המשקיעים להשבת השקעותיהם מכוחם; והאם ניתן לקבל סעד של השבה בגין הפרה של חובת פירסום התשקיף מכוח עילות חיצוניות לחוק נירות ערך.

לא זו אף זו - למשקיעים אין זכות תביעה מול יזמי הפרויקט, ובהתאם להסכמי ההשקעה, המשיבה 2 היא שאחראית לניהול תביעות והליכים משפטיים בשם השותפות.

כפי שנקבע זה מכבר בפסיקה, שתיקת החוק אינה מעידה בהכרח על הסדר שלילי והיא יכולה להצביע דוקא על חסר (לקונה) הניתן להשלמה (על"ע (ירושלים) 663-90 פלוני נ' הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין תל-אביב-יפו, מז(3) 397 (1993)).

לאור מהותו של התשקיף ולנוכח חשיבותו הרבה בהגשמת תכליות החוק, אני סבורה כי החוק לא התכוון לשלול סעדים אזרחיים אחרים בגין הפרת חובת התשקיף.

...

כך על אחת כמה וכמה כאשר המדובר באישור תביעה ייצוגית נגד נושא משרה בחברה בעילה של הרמת מסך (ר' החלטתי בת"צ (כלכלית) ריפל נ' קונקטיב גרופ בע"מ 22.9.2014).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מאשרת את הבקשה כתביעה ייצוגית כמבוקש, ביחס לעילה מכוח סעיף 30 לחוק החוזים כנגד המשיבות 1-2.

הבקשה כנגד המשיבים 3-8 נדחית, וכן אני דוחה את הבקשה ביחס לעילות התביעה מכוח סעיף 15 לחוק החוזים ומכוח סעיף 52יא לחוק ניירות ערך.

· השתק עילה: מכוח סעיף 14.1 להסכם הפשרה, למשיבים אין כל עילת תביעה כנגד המבקשים, והם אינם זכאים לקבל את הסעד לו הם עותרים במסגרת תביעה זו. · בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר בחרו הצדדים לתת להסכם הפשרה תוקף של פסק דין, הסעדים שעמדו להם מכוח ההסכם "נבלעו" בפסק הדין (ה"פ 28340-06-11; רע"א 5112/07).

· המשיבים נוהגים בחוסר תום לב ועושים שימוש לרעה בהליכי משפט, בשים לב לכך שבמהלך המו"מ לכריתתו של הסכם הפשרה, המשיבים היו מיוצגים ע"י עו"ד, ומכאן חזקה שידעו על מה הם חותמים.

פניה ללישכת ההוצאה לפועל לאכיפת פסק הדין אינה מעשית נוכח העובדה שטרם הועברו הזכויות בדירות 23/2 ו- 23/1 (להלן- "הדירות") על שם המבקשים, ועל כן התביעה בעניינינו, הוגשה רק כתביעה לקבלת סעד של פיצוי בגין הנזק שניגרם למשיבים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים נחה דעתי שדין הבקשה להדחות, ויובהר: בהתאם להלכה הפסוקה, בפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים, ממוזגות שתי תכונות- של הסכם ושל פסק דין, כפי שנקבע ב רע"א 5112/07 אלברט סיבוני נ' דידי יזרעאלי (28.01.2008): "...כידוע, "פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 549 (להלן – זוסמן)).

בעיניינו, המשיבים תובעים סעד של פיצוי בגין הפרת ההסכם והטעייתם, מקום בו הוא אינו ניתן עוד לביטול, ובעוד שהמשיבים טוענים כי המבקשים לא מילאו אחר חובתם בהסכם להעביר את הזכויות בדירות שברשותם על שמם, טוענים המבקשים כי מילאו אחר הוראות ההסכם, מקום בו סייעו למשיבים לבנות שתי יחידות דיור נוספות, לאחר קבלת היתר מהרשויות כחוק.

...

סעיף 2 לחוק חוזים תרופות קובע כי : " הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה". סעיף 10 לחוק החוזים תרופות קובע כי : "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה." יוצא אפוא, כי הזכות לפיצויים בגין הפרת התחייבות חוזית בפסק הדין בהליך הקודם, אינה מותנת בקיומו של "סעיף פיצוי מוסכם" בהסכם הפשרה, אלא קמה מלשונו הברורה של חוק החוזים תרופות, ומתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אינו בגדר חסינות מפני תביעה לפיצויים בשל הפרתו.

לטענת המבקשים אין לאפשר למשיבים לבטל את הסכם הפשרה, אלא שהמשיבים לא מבקשים לבטלו, אם כי טוענים להפרת הסכם הפשרה, ולכן הם תובעים פיצויים והדבר אינו זהה (ראו: ת"א 675-06-10 יוסף אילוז נ' רימוני גת בנייה והשקעות בע"מ ( 29.08.2013)).

לסיכום: לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

האחת, היא הוראת סעיף 90 בחוק לישכת עורכי הדין, שכותרתה "סוד מקצועי" הקובעת כי "דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם". ההוראה השנייה, היא זו הקבועה בסעיף 48(א) בפקודת הראיות, שכותרתה "עדות עורך-דין" הקובעת כך: "דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון; והוא הדין בעובד של עורך דין אשר דברים ומסמכים שנמסרו לעורך הדין הגיעו אליו אגב עבודתו בשירות עורך הדין". באשר ליחס בין שתי הוראות אלו, הרי ש"מקובל לראות בשתי ההוראות האמורות הוראות משלימות: סעיף 48 לפקודת הראיות – קובע מהותית את זכותו של הלקוח לחיסיון התיקשורת שלו עם עורך הדין; ואילו סעיף 90 לחוק לישכת עורכי הדין – מטיל איסור על עורך-הדין לחשוף את פרטי התיקשורת עם לקוחו, והופך חשיפה בנגוד לאיסור לעבירה משמעתית" (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תש"ע-2009, בעמ' 1070).

"חשוב לא פחות הוא לשמור על סודיות הקשר בין עורך-דין ולקוחו, על-מנת להבטיח לאחרון שיקבל ייעוץ והגנה על זכויותיו ולא יחשוש, שדברים, שעברו בין השניים, יתגלו לצד שכנגד ויהיו לו לרועץ" (ע"א 327/68 שמחה בונים זינגר נ' ביינון, פ"ד כב(2) 602 (1968), כבוד השופט ויתקון, בעמ' 603) "שהרי לא בא החיסיון אלא לאפשר ללקוח למסור לעורך-הדין מידע שיאפשר לעורך-הדין לייצג את ענייניו ביעילות המרבית ועל הצד הטוב ביותר, בלי לחשוש כי מידע זה ייחשף" (בג"ץ 744/97 גוזלן נ' שופט בית המשפט המחוזי נצרת, פ"ד נא(1) 355 (1997), כבוד השופט א' גולדברג, פסקה 11.

השאלות שנבחן במסגרת זו הן אלו: האם ההסכם הופר; האם בוטל כדין; האם בנסיבות העניין, זכאי התובע לסעד של ביטול ההסכם.

על-פי הוראת סעיף 2 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן – חוק התרופות), במקום שבו הסכם מופר, זכאי הנפגע לתובע את אכיפתו וזכאי הוא לבטלו, בנוסף על זכותו לתבוע פיצויים.

בהתאם לכך נקבע בפסקי-דין רבים, כי אף הגשת תביעה לביטול הסכם תחשב להודעת ביטול (ראו למשל, ע"א 557/75 אגקי נ' כהן, פ"ד ל(2) 64 (1976), כבוד השופט עציוני בעמ' 73; ע"א 27/80 ישראל ארגמן חברה לבנין בע"מ נ' ברנפלד, פ"ד לו(1) 393 (1981), כבוד השופט ש' לוין, בפיסקה 11), אלא אם כן נקבעה בהסכם דרך מיוחדת למסירת הודעת ביטול (ראו על כך בהרחבה: ג' שלו וי' אדר, דיני חוזים – התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, התשס"ט-2009 בעמ' 542-639).

...

בכתב התביעה טוען התובע, כי משלא שולמה היתרה, בסך של 10,000 דינר נערך הסכם בינו לבין הנתבע ביום 15.7.1997 אשר בו נקבע בין, כי את החוב בגין יתרת התמורה (10,000 דינר), ישלם הנתבע בחמישה תשלומים שנתיים, החל יום 1.1.1998.

סיכום ותוצאה מכל האמור עולה, כי מכל היבט שלפיו נבחנת התביעה הנדונה, הרי שדינה להידחות.

לפיכך וכאמור, דין התביעה להידחות.

התובע ישלם לנתבעת, באמצעות בא-כוחה, סך של 30,000 ₪ עבור שכר-טרחת עורך-דין ועבור הוצאות המשפט שהוציאה, אשר ישולם תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.