אי-אחריות עורך דין אינה מהווה רשלנות

עיון במכתבים שצורפו לתצהירי העדות הראשית מעלה כי ביום 17.7.2013 שלח התובע מכתב לעו"ד פייל שבה אישר את קבלת מכתבו של עו"ד פייל מיום 14.7.2013 (אותו אף אחד מבעלי הדין לא ראה לנכון לצרף להליך הנוכחי), וציין כי "התיקים יוכנו לאחר חזרתי מחו"ל ביום שני". עוד כתב התובע במכתב: "נא המצא התחייבות להעביר את שכר טרחתי במידה ויוגדל סכום הפיצויים בעליון". בהמשך למכתב זה נשלח לתובע מכתב מעו"ד תמר בוחבוט ממשרדו של עו"ד פייל, ביום 29.7.2013.

בפועל, בחינה היפותטית זו עשויה לחייב ניהול ההליך מראשיתו כדי להעריך האם היה בית המשפט מגיע לתוצאה שונה (ראו, לעניין אחריות עורך דין בניהול ההליך המשפטי, אסף יעקב "רשלנות בין כותלי בית המשפט: לשאלת אחריותם המקצועית של עורכי דין במסגרת הדיון המשפטי" עיוני משפט כו 5 (תשס"ב)).

על כן נקבע כי חובתו המרכזית של עורך הדין היא להפעיל שיקול דעת במסגרת הנתונים המשפטיים הקיימים ולהחליט "מה טענה לטעון ומה טענה שלא לטעון, מה שאלה לשאול ומה שאלה שלא לשאול, כיצד ואימתי לטעון ולשאול, וכיצד ואימתי להמנע מלטעון או מלשאול – והכל מתוך הידע של הנתונים המשפטיים ומתוך השמוש הסביר בזכויות דיוניות". עוד נקבע כי לא כל טעות בשקול דעת מהוה רשלנות.

...

עצם האפשרות שהתובע יישא במימון חלק מההוצאות והנתבעים ישלמו את ההוצאה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית הוסכמה בין הצדדים בגדרו של הסכם שכר הטרחה הראשון עליו חתמו.

משכך, עוד בזמן אמת הנתבעים מחו על גבייה זו. על אף המסקנה האמורה, ברי כי אין הצדקה להורות על ביטול הפרשי ההצמדה והריבית.

התוצאה היא כדלקמן: התביעה העיקרית מתקבלת חלקית במובן זה שעל הנתבעים לשלם לתובע סך כולל של 177,594 ש"ח. התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שעל התובע (הוא הנתבע שכנגד) לשלם לנתבעים (הם התובעים שכנגד) סך כולל של 19,611 ש"ח. לא מצאתי להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לכל הסכומים שנקבעו בפסק הדין.

ראשית יש לומר כי, על פי לשונו, סעיף 7 אינו פוטר את קראוס מאחריות לאי התאמה נסתרת, אשר הייתה ידועה למוכר והוא לא העביר לקונה "מידע עליה בכתב, קודם לכריתת החוזה". אין חולק שהנתבעים לא עמדו בתנאי סעיף זה, שהרי הם לא העבירו לתובעים, בכתב, מידע על חריגות הבנייה, או על כך שלא ניתן לפצל את הדירות ואף נאמר והוצהר בהסכם, פוזיטיבית, שבקומה השלישית בנויות שתי דירות, שניבנו בהיתר.

"החובה לפעול במסירות ראויה לטובת הלקוח מעוגנת הן בסעיף 54 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, אשר קובע כי 'במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות...', הן בסעיף 2 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 לפיו 'עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות'. בפסיקה נקבע כי מהוראות אלו, אשר לקוחות מתחום האתיקה, ניתן לגזור את אמות המידה לבחינת סטאנדרט המיומנות והזהירות שיש לידרוש מעורך דין כלפי לקוחו לעניין עוולת הרשלנות (ראו: ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 465-462 (1990); ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן, מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ, פסקה 44 [פורסם בנבו] (16.9.2014)). הינה כי כן, הואיל ובהתנהלותו הפר עו"ד וייס את חובתו לפעול במסירות ראויה לקידום עניינם של הרוכשים בהתאם להתחייבויות שנטל על עצמו, הרי שחרג מסטאנדארט ההיתנהגות המצופה ממנו כעורך דין. [...] במקרים כגון דא, בהם חובתו של נותן השרות כלפי הלקוח מעוגנת בהתקשרות חוזית ישירה ביניהם, הרי שהתנהגותו של נותן השרות (עו"ד וייס) מהוה לא רק עוולה נזיקית כי אם גם הפרת חוזה כלפי הלקוח (הרוכשים)". ראו: ע"א 6277/19 ד"ר סנפורד אשר הרמן נ' עו"ד אריה וייס (15.03.2022) (פסקה 27).

בעיניין זה נפסק, כי הסכמה חוזית בין עורך דין ללקוח ביחס לאי קיומן של אחת החובות המוטלות על עורכי דין ביחס ללקוחותיהם, לא תימנע אחריות ברשלנות של עורך דין אשר לא נהג על פיה - רע"א 5884/14 פינקסו גלובל אינווסטמנטס בע"מ נ' דוק השקעות 1988 בע"מ (29.10.2014) (שם, עמ' 8, פסקה י"ד).

...

לפיכך, אני דוחה את הדרישה לסעד זה. הסעדים להם זכאים התובעים מעו"ד סלומון כאמור לעיל, השתכנעתי שאילו התובעים היו יודעים שקיימות חריגות בנייה בקומה השלישית, שלא קיים טופס 4 לבנייה במצבה בעת עריכת הסכם המכר, ושלא ניתן לפצל את הקומה השלישית לשתי יחידות דיור נפרדות, הם לא היו רוכשים אותה.

לפיכך, על עו"ד סלמון לשאת בנזק שנגרם בגין רכישת קומה זו. אני דוחה את טענת עו"ד סלומון, בסיכומיו, לפיה התביעה לא הוגשה בעילה נזיקית; בסוף סעיף 36 לכתב התביעה נכתב, כי עילות התביעה נגד עו"ד סלומון הן הפרת חובות נאמנות, הפרת חובות חקוקות, הטעייה ורשלנות, שהן עילות נזיקיות, אשר מפורטות בסעיפים 46-37 לכתב התביעה {וראו סעיף 40 לכתב התביעה, שם מצוינים, במפורש, סעיפים מפקודת הנזיקין [נוסח חדש]}.

התוצאה התביעה מתקבלת חלקית, לגבי הקומה השלישית בלבד, הן נגד קראוס והן נגד עו"ד סלמון והם מחויבים בזה לשלם לתובעים את הסכומים כדלקמן: חיוביהם של קראוס - להשיב לקניג את התמורה ששילמו בסך של 1,125,000 ₪, באופן שכל תשלום אשר שולם עבור הקומה השלישית, יהא צמוד למדד תשומות הבנייה, מהיום בו שולם ועד להחזר המלא בפועל.

עו"ד הנתבעים דוחים את טענות התובעת לעניין דיווח מאוחר על המישכון ואישור העברת התשלום השני, וטוענים כי מיה היא שסכלה את ביטול העסקה ברשויות המס והפסיקה את ייצוגם וכן שלא כל עו"ד הנתבעים ייצגו בעיסקה - עו"ד כליפא הוא שערך את הסכם המכר ופעל באופן מקצועי, בעוד שעו"ד חדד הבעלים של משרד עורכי הדין לא היה מעורב בעיסקה ועו"ד אליעז עו"ד עצמאי השוכר חדר במשרד עו"ד, אינו עוסק במקרקעין ושימש אך כאיש הקשר לתיאום בין הצדדים לעיסקת המכר.

עם זאת, אין פירוש הדבר שאחריותו של עורך הדין לפעול במיומנות ובזהירות כלפי לקוחו היא אחריות מוחלטת, ולא כל טעות תהווה מעשה של רשלנות.

...

ההודעות לצד שלישי שהגישו מיה ועו"ד הנתבעים, זה כנגד זה - נדחות.

ההודעות לצד שלישי שהגישו מיה ועו"ד הנתבעים נגד המנוח - נדחות.

התביעה שכנגד - נדחית.

בת"א 55818-03-21 עותר התובע (הלקוח) לקבלת פיצוי מהנתבע (עורך הדין) בטענה לרשלנות מקצועית אגב עריכת הסכם גירושין, וכן להשבה של שכ"ט ששולם לעוה"ד אגב מינויו ככונס נכסים בהליך פירוק שתוף במקרקעין; בת"א 63622-12-21 עותר עורך הדין לחייב את הלקוח בתשלום יתרת שכ"ט לו לטענתו זכאי במסגרת הליך כנוס הנכסים בו מונה ככונס.

בע"א 989/03 א' חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ' יעקב חיננזון, נט(4) 796 (2005) (להלן – עניין חוטר ישי) עמד בית המשפט על הזיקה בין המנעות מניהול התביעה ותוצאותיה לבין נתוק הקשר הסיבתי: "עם זאת עדיין הנטל להוכיח את יסודות עוולת הרשלנות הוא על התובע. בהקשר זה על התובע הנטל להוכיח כי אילמלא התרשלותו של עורך-הדין תוצאת פסק-הדין הייתה משתנה לטובתו (ראו א' יעקב "רשלנות בין כותלי בית-המשפט: לשאלת אחריותם המקצועית של עורכי-דין במסגרת הדיון המשפטי" [13], בעמ' 22-21, 58-57).

גם טענת התובע לפיה היתוודע לאי חוקיות ההסכם או כי ההסכם "בטל מעקרו" רק לאחר שפנה לעורך דינו, אין בה ממש, ואינה יכולה להוות טעם לביטול ההסכמות עם עו"ד שיבר (פרו' עמ' 53, ש' 16-35).

...

לטענת התובע, עו"ד שיבר התרשל מקצועית ובעקבות התרשלותו נאלץ לשאת בתשלום היטל ההשבחה כתוצאה מהעברת זכויותיו בבית המגורים לידי הגרושה; עוד טוען התובע, כי על עו"ד שיבר להשיב חלק משכר הטרחה ששולם על ידו בקשר עם כינוס הנכסים של בית המגורים, זאת, משום שבסופו של דבר לא התקיים הליך כינוס נכסים, ובית המגורים לא נמכר במסגרת הליך כינוס נכסים, אלא זכויותיו הועברו לגרושה.

אלא שלא זו בלבד שעו"ד שיבר לא עותר לביטול הנספח להסכם שכר הטרחה, במסגרת כתב ההגנה שהגיש בתביעת התובע, מבהיר עו"ד שיבר, ברחל בתך הקטנה, מדוע הנספח להסכם שכר הטרחה שריר וקיים, ומדוע אין לאפשר לתובע להשתחרר מההתחייבות שנטל על עצמו בהסכם.

סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל, מצאתי כי דין שתי התביעות להידחות – וכך אני מורה.

אבהיר, כי לא נעלמו מעיני כל יתר טענות הצדדים בשתי התביעות, אולם לא מצאתי כי יש ביתר הטענות כדי לשנות מהמסקנה או התוצאה הנ"ל, ומשכך גם לא מצאתי להידרש להן באופן פרטני.

בפני משרד עוה"ד פירון עמדו אותם המסמכים שעמדו בפני התובעים, כך שככל ועלה מהם חשד שאי בדיקתו מהוה התרשלות, הרי האחריות בגין אי בדיקת החשד חלה גם על משרד עורכי הדין של הנתבעים 7-11.

כפי שציינתי לעיל במסגרת פסק הדין בעיניין ביישיץ וכן לאחרונה בעיניין קונפינו הותוו הגבולות לגבי אחריות עורך הדין ללקוחותיו וללקוח הצד שכנגד בעסקת מקרקעין, כאשר מצד אחד, חלה על עורך הדין האחריות לבחון את פרטי העסקה והנתונים הבסיסיים ולראות כי אלו אינם מהוים דגלים אדומים, אולם ומצד שני, עורך הדין לא אמור להיות בלש או חוקר ולא אמור לבחון מה עומד מאחורי המסמכים המוצגים לו. אלא, שלטעמי, הילכות ביישיץ וקונפינו לעיל, נכונות למצבים בה פועל עורך הדין במסגרת מקצועו כעורך הדין, אולם כאשר עורך הדין בוחר לעסוק בנושאים נוספים, אשר אינם בתחום המקצועיות שלו, ואשר משפיעים על עבודתו כעורך דין, הרי הגנת "עורך הדין הסביר" לא תעמוד לו בפעולות אלו.

למען הסר ספק אציין, כי לא נעלם מעיני כי בעיניין קונפינו לעיל, בית המשפט העליון התערב בקביעות בית המשפט קמא, וקבע שאין אחריות לבא כוח רוכש המקרקעין.

...

לאור הניתוח המפורט לעיל בדבר אחריות שלושת הגורמים, עו"ד שובלי, מדינת ישראל ועו"ד מועלם, אני סבור כי חלוקת האחריות הינה: 50% אחריות לעו"ד שובלי, אשר ייצג ברשלנות את שני הצדדים לעסקה, 25% אחריות לעו"ד מועלם, שפרט באופן רשלני המחאה למוטב בלבד שניתנה אגב העסקה ו- 25% אחריות למדינת ישראל, אשר איפשרה רישום של צו קיום צוואה פגום על פניו, ואנמק בקצרה.

בנסיבות אלו, כאשר הבאתי בחשבון את ההליך הממושך שהתנהל, את סכום התביעה שהתקבל ביחס לסכום התביעה שנתבע ואת חלוקת האחריות שקבעתי בין הנתבעים, אני סבור שאין מקום להבדיל בשיעור ההוצאות בין הנתבעים השונים.

לאור האמור לעיל, ולאחר שעיינתי בסיכומי נתבעים אלו ביחס להוצאות הראליות שנגרמו להם, אני קובע כי התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים, כדלקמן: הנתבע 5 - סך של 100,000 ₪ (כולל מע"מ).