איתור זהות בעלי אתר אינטרנט

ביום 6.8.2018 דחה השופט מ' מזוז את הבקשה בקבעו כך: "ספק אם כלל היה מקום להזקק לבקשה זו אשר הוגשה בשמם של מפעילי האתרים - ולא האתרים עצמם שהם אינם בעלי אישיות משפטית נפרדת - מבלי שנחשפה זהותם; אך מכל מקום, גם לאחר העיון בבקשה לגופה לא ראיתי מקום להעתר לה. איני סבור כי המשך הדיון בבית המשפט המחוזי יסב נזק חמור או בלתי מידתי למערערים אף אם בסופו יתקבל הסעד המבוקש והגישה לאתרים תוגבל". להשלמת התמונה יצוין כי במסגרת הבקשה העלתה המדינה טענה כי מדובר בהחלטת ביניים שלא ניתן לערער עליה, וזו הועברה לבחינת הרשמת ש' עבדיאן.

בכל הנוגע לסדרי דין, קובע החוק כי לדיון בבקשה למתן צו לחסימת אתר יזומנו בין היתר הבעלים או המפעיל של אתר האנטרנט "אם ניתן לאתרם בשקידה סבירה", וכי הדיון יתקיים במעמד הצדדים.

...

ביום 29.3.2018 נעתר בית המשפט המחוזי (השופט צ' קאפח) לבקשה והורה לספקיות האינטרנט הרלוונטיות להגביל את הגישה לאתר האינטרנט שכתובתו היא www.oligarchescorts.com, אשר מפעיליו רשומים כמערערים 1 בהליך זה (בצ"א 55226-03-18), וכן להגביל את הגישה לאתר האינטרנט שכתובתו היא sex777.

ביום 6.8.2018 דחה השופט מ' מזוז את הבקשה בקבעו כך: "ספק אם כלל היה מקום להיזקק לבקשה זו אשר הוגשה בשמם של מפעילי האתרים - ולא האתרים עצמם שהם אינם בעלי אישיות משפטית נפרדת - מבלי שנחשפה זהותם; אך מכל מקום, גם לאחר העיון בבקשה לגופה לא ראיתי מקום להיעתר לה. איני סבור כי המשך הדיון בבית המשפט המחוזי יסב נזק חמור או בלתי מידתי למערערים אף אם בסופו יתקבל הסעד המבוקש והגישה לאתרים תוגבל". להשלמת התמונה יצוין כי במסגרת הבקשה העלתה המדינה טענה כי מדובר בהחלטת ביניים שלא ניתן לערער עליה, וזו הועברה לבחינת הרשמת ש' עבדיאן.

למעשה, די בנימוק זה כדי להוביל למסקנה המתחייבת של הדיון.

בית המשפט המחוזי אישר את ההסכם, אולם הכונסת הרשמית התנגדה לו בטענה כי אין לאפשר למוסרי המידע להסתיר את זהותם עד לחתימת ההסכם.

בנסיבות אלה, דין הערעור להידחות על הסף, ממש כשם שעשה בית המשפט המחוזי, ודיון בכל טענה אחרת מתייתר.

כפי שנקבע בפסק הדין ברע"א 7774/09 ‏ ‏אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף (28.8.2012) "רק הנחה מוטעית – שיש לה יסוד נאמן – על אי קיום זכות יוצרים תקים למפר הגנה, ואילו הנחה סתמית על קיומה או הרשאה או על כך שאין מדובר בהעתקה – אינה מקימה את ההגנה". עוד נקבע כי "ההגנה אינה מתפרשת על טעות בטיב ההרשאה לשימוש בתמונה או בזהות הבעלים בזכות היוצרים בתמונה" (ת.א. (הרצ') 37165-07-18 ישראל כהן נגד קו – עיתונות דתית בע"מ (7.7.2019) והאסמכתאות שם) וכן "החוק עצמו אינו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'. נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דוקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה" (ע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט(6) 421, 430 (2005), לעניין זה ראו גם פסק הדין תאמ (י-ם) 46569-07-15‏ ‏ משה מילנר נ' ידיעות אינטרנט (10.11.2016)).

ת"א (ראשל"צ) 20811-06-16 פלאש 90 בע"מ ואח' נ' שריף (3.7.2017) הנתבע שילב במסגרת כתבה שפורסמה באתר אינטרנט שבבעלותו צלום בעל ערך חדשותי (הפגנה של אלפי סטודנטים ועובדי הוראה מול בית ראש הממשלה) שצלמה התובעת 2 ובבעלות התובעת 1 .

התמונות הועלו לאתר בנלאומי לשיתוף צילומים ותמונות (אתר "פליקר").

...

חיזוק למסקנה זו מצא בית המשפט בכך שבאתר העמותה מופיעים צילומים רבים ללא מתן קרדיט.

משכך, ישלם הנתבע לתובע פיצויים בסכום כולל של 8,000 ₪.

כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט, כולל החזר חלקי של אגרת בית המשפט, בסך 1,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ₪.

התובע איתר במרשתת את זהות בעלת המען "תיבת הדואר 23 בירושלים" כמי ששייכת לנתבעת 2.

אלה, פרטיה של חב' "גרופון". לטענתה, מוצריה של נתבעת 3, אשר נרכשים במרשתת באמצעות אתר "גרופון", מסופקים ללקוחות האתר ישירות מהנתבעת 3 בהתאם לפרטי ההזמנות שנמסרו לה וכוללים בן השאר את כתובת המזמין בעת הרכישה באתר "גרופון". משכך, כתובתו של התובע נרשמה במדויק כפי שרשם בעת רכישת המוצר באתר "גרופון", דהיינו, ת.ד. 23, ירושלים 91003.

...

ראה: ע"א 1439/90346, מ"י רכבת ישראל נ' הום-חב' לביטוח, שם נקבע, " הגבלת אחריותו של המוביל הציבורי מוכרת בשיטות שונות..." ובהמשך: "ההכרה בזכותו של המוביל הציבורי להגביל שיעור הפיצויים בגין נזק או אובדן של הטובין מקבלת משנה תוקף בהתחשב בכך שהמוביל הציבורי איננו פועל בשוק הפרטי, אלא הוא כבול, בדרך כלל, לתעריפים קבועים ונמוכים יחסית, ...". לעניין זה ראה דברי ביהמ''ש המחוזי בבר"ע (ירושלים) 653/05 הרוש אברהם נ. רשות הדואר תק מח 2005(2), 751 "אין צורך לומר, כי הרחבתו של היקף האחריות בגין נזק או אבדן של דבר דואר יוביל, בהכרח, להאמרת התעריפים שגובה רשות הדואר מכלל מקבלי השירות. קיים, איפוא, אינטרס לגיטימי בהגבלת היקף האחריות של הרשות לנזקים, אפילו הם נוגעים לדבר דואר רשום, שהרי כך מוזלים התעריפים הנגבים ממקבלי השירות, והשירות נותר עממי ושווה לכל נפש. הגבלת האחריות נועדה אם כן, בסופו של דבר, להיטיב עם כלל ציבור הצרכנים הנזקקים לשירותי הדואר, גם אם יש בה כדי לפגוע בצרכנים מסוימים שסבלו נזק כתוצאה מליקויים בשירות". במקרה דנן, אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע ציין מען שגוי לשליחת דבר הדואר, הנתבעת 3 שלחה את דבר הדואר למען זה והנתבעת 1 פעלה בהתאם למען.

מכל האמור לעיל , מצאתי כי התרשלותה של הנתבעת 1 שוללת את חסינותה הקבועה בחוק ומכאן, הרי שאין מקום להידרש להוראת סעיף 80 לחוק הקובע, כי האחריות אינה רק כלפי השולח, שכן הרשלנות יוצרת חובה גם כלפי השולח וגם כלפי הנמען ומסירה את החסינות הקבועה בחוק.

דא עקא, כי הנתבעת 2 לא הוכיחה כי החזירה את דבר הדואר ומשכך, אין בידי לקבל טענתה בעניין זה. לא מצאתי להשית 'אשם תורם' לפתחו של התובע זאת נוכח העובדה, כי בדואר רשום עסקינן והיה על הנתבעות לדאוג להחזרת דבר הדואר ככל שנפלה שגגה במען.

סוף דבר- הנני מחייב את הנתבעות 1 ו-2 לשלם לתובע סך של 144 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.7.14 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בשלהי 2012 הודיעה ועידת התביעות על הקמת LAF, ופרסמה באתר האנטרנט שלה רשימת בעלי עזבונות וכן רשימת כתובות וערכם הכספי.

ראו עדותו של חכמון בעמ' 97 ש' 22-17: "אנחנו לקחנו את הלקוחות שלו, את אמריך, שלא היה להם מושג וחצי מושג בתחום הזה. העובדים, כן, את בטינה ואת כרסטיאנה כמו שאמרנו, וגם בהמשך את הגברת נועה אורן, והסברנו להם אחרי שבמשך 4 או 5 חודשים הם העלו חרס בידיהם, הם לא הגיעו לשום דבר, וכשהם כבר איתרו מישהו אז בסוף זה היה עזבון של 2,000 או 3,000 אירו. הסברנו להם קודם כל איך לצמצם רשימה של 20,000 ל-700". אמריך הצהיר שנתבעת 3 ביצעה מחקר גנאולוגי מקיף של זהות בעלי הנכסים ויורשי העזבונות יחד עם חברת אילנות ללא מעורבות של משרד התובע (סעיף 11 לתצהירו).

...

לפיכך אני מחייב את נתבעת 3 (בכפוף למצב המשפטי של החברה בגרמניה ולדינים הרלוונטיים שם) ואת אמריך אישית לשלם למשרד התובע סך של 587,447.58 ₪ (160,645.26 אירו לפי שער המרה של 3.6568 ₪ לאירו במועד מתן פסק הדין, כפי שפורסם באתר בנק ישראל).

כמו כן אני מחייב את נתבעים 1, 3 ו-4 יחד וכל אחד לחוד לשלם למשרד התובע 20,000 ₪ בגין הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

לאחר שנתתי דעתי בין היתר להתנהלות הנתבעים בתיק, ומנגד לסכום התביעה שצומצם באופן ניכר, אני מחייב את נתבעים 1, 3 ו-4 לשלם למשרד התובע 40,000 בגין שכר טרחת עו"ד בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשאלה המשפטית, הנוגעת לאחריותו של הנתבע, כבעלים ומנהל של אתר אינטרנט מהסוג של האתר נשוא התביעה, לתוכן הפרסומים המתפרסמים באתר.

ב"כ התובעים טוען בהקשר זה בסיכומים, כי מאחר שהנתבע היה מי האחראי הבלעדי לאתר האינטרנט ומי שהפעיל אותו, ומאחר שהפרסומים הפוגעים התפרסמו באתר האנטרנט, יש לראות את הנתבע כמי שפירסם את הפרסומים, ואין משמעות לשאלה מי חיבר את אותם הפרסומים בפועל.

המונח "עתון" מתייחס לקובץ פרסומים המופיע תחת "קורת גג" אחת, ואשר עובר תהליך של עריכה וסינון, על מנת להביא בסופו של דבר למוצר מוגמר, בעל מסגרת, ניתן לזיהוי, שמאחוריו עומדת "כוונת מכוון" של מי שעומד מאחוריו – העורך והמוציא לאור.

...

כפי שיובהר בפירוט להלן, אני סבורה כי יש לדחות את התביעה, ואין לקבל את טענות התובעים.

אני סבורה כי לא ניתן למנוע פרסומים שיש בהן משום "לשון הרע" רק באמצעות שימוש באמצעים טכנולוגיים.

אינני מקבלת את הטענה.

אשר על כן, ומכל הטעמים שפורטו לעיל, אני דוחה את התביעה.